טיפול אונליין 

ראיון עם ד״ר חיים וינברג

מראיין: איתן טמיר

 

 

 

הטכנולוגיה מאפשרת היום לפרוץ את גבולות הקליניקה ולאפשר טיפול פסיכולוגי במרחב הווירטואלי, על כל המשתמע מכך.

בעיניי, יש פרדוקס מובנה בטיפול אונליין:

כדי לראות זה את זה ולבנות את האינטימיות המיוחלת בין מטפל למטופל, מחויבים השניים לחצות אלפי צמתים וירטואליים בדרך, ובהם מיליוני נפשות אנונימיות.

או אז נקבל רצף של תמונות, שכל אחת מהן היא תוצר של מיליוני פיקסלים, רסיסי ביתא שיוצרים עבורנו אשליה תפיסתית מדהימה של תנועה, צבע, קול ומבט.

וילפרד ביון היה אומר כנראה שצורת התקשורת עצמה היא כשלעצמה אשליה רגרסיבית, אבל אין ספק שטיפול און ליין עובד, ביג טיים. 

 

לרגל היציאה לאור של ספרם החדש של ד"ר חיים וינברג וד״ר ארנון רולניק, Theory and Practice of Online Therapy, בהוצאת Routledge, הלכתי ללמוד על המילה האחרונה בתחום, לעומק, וממקור ראשון.  

אני מודה שלפני הראיון חשתי מידה של סקפטיות ארכאית כלפי טיפולים ברשת, כזו שהלכה והתפוגגה במהלך הכתיבה והעריכה. 

 

תהנו. קראו את הספר ובואו לסדנה.

 

להת׳ ותודה על הקריאה,

 

איתן טמיר

 

Theory and Practice of Online Therapy Internetdelivered Interventions for Individuals

 

כמה מילים על עורכי הספר:

ד״ר חיים וינברג הוא פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי שחי כיום בקליפורניה ועוסק לאורך שנים רבות בטיפול קבוצתי בגישה דינמית ובטיפול נפשי  און ליין.  

דר' ארנון רולניק הוא פסיכולוג קליני, מנהל מכון לטיפול פסיכולוגי ברמת גן ומשלב חשיבה דינמית וקוגניטיבית.  מדריך מורשה ב-CBT וביו פידבק.

 

ביום שני, 19 לאוגוסט 2019,

התקיימה במדרשה הקלינית

וובינר, סדנה אונליין, עם ד״ר חיים וינברג,

על טיפול אונליין.

 

 

 

 

והנה הראיון -

מוזמנים לתגובות, שאלות ומחשבות בסיום: 

 

הספר החדש 

איתן:   העשייה שלך, חיים, הן ברמה הפרטנית, והן ברמה הקבוצתית, מעוררת השראה עבורי, ואני בטוח שאני משמיע קול אחד בקרב אנשי טיפול רבים בישראל ובעולם. 

היום, ספציפית, אני רוצה לדבר איתך על הספר החדש שערכת יחד עם ד״ר ארנון רולניק, שאמור לצאת לאור בנושא של טיפול פסיכולוגי דרך סקייפ... בעצם טיפול און ליין, זה לא בהכרח בסקייפ, נכון? 

 

חיים:  נכון,  הדגש בספר הוא טיפול און ליין בוידאו, אבל לא רק טיפול דרך וידאו. 

 

איתןראיתי שיש כמה סקטורים שהתמקדתם בהם, באמצעות ראיונות עומק שקיימתם עם אנשי מקצוע מובילים -  בתחום הפרטני, הקבוצתי, הארגוני והמשפחתי זוגי.

 

חלפו 12 שנים מאז שעשינו את הראיון עם פרופ׳ ארווין יאלום באוניברסיטת חיפה על טיפול קבוצתי. 

בימים ההם זה נראה קצת מדע בדיוני:

אתה ישבת עם יאלום באולפן בפאלו אלטו, ובאוניברסיטת חיפה ראיין ד״ר רובי פרידמן. היה אודיטוריום מלא וגועש באנשי מקצוע, עם הרצאות של פרופ׳ גבי שפלר, ד״ר יוסי טריאסט ורבים אחרים. 

תחום הטיפול בוידאו היה עדיין בחיתוליו. 

מה עברנו מאז? 

 

 

חייםתודה לך איתן על המילים החמות ואני ממש שמח על הראיון הזה. 

ארנון ואני ערכנו את הספר, אבל חשוב לי להזכיר שבחלקים של טיפול זוגי משפחתי וייעוץ ארגנו היו לנו גם עורכות משנה. 

אני ערכתי את החלק הקבוצתי כמובן, כי זו המומחיות שלי, וארנון ואני ערכנו את החלק של הטיפול האינדיבידואלי. 

שושנה הלמן ערכה את החלק הזוגי משפחתי יחד עם ארנון, ורקפת קרת-קרוואני עזרה לנו לערוך את החלק הארגוני. 

 

האבולוציה של טיפול וייעוץ נפשי בווידאו

חיים: לשאלתך, מה עברנו מאז.

ראשית, עברנו מאז התפתחות מדהימה של טכנולוגיה, ולטכנולוגיה יש השפעה עצומה על האפשרויות לערוך טיפול אונליין. כך שאם פעם תקשורת בווידאו הייתה מקרטעת או מתנתקת וקופאת, כיום זה נדיר. 

הראיון שאנחנו מקיימים כעת, צריך לומר, נעשה דרך תוכנת ZOOM, שמאפשרת שילוב של וידאו ואודיו, כמו גם הקלטה וכדומה. השינוי הגדול מתבטא בטכנולוגיה הזמינה שמתאפשרת. 

 

איתן:  בעצם אנחנו רואים אבולוציה טבעית של המדיום האינטרנטי ויישומים שלו לתחומים שונים, כמו ארבעת הסקטורים שהתייחסתם אליהם בספר. אני עדיין מחכה לקפיצת המדרגה הטכנולוגית… אולי זה נאיבי מצידי, אבל להרגשתי, לצד היתרונות העצומים יש כל מיני מגבלות.  

 

חייםנכון, מסכים מאוד.  אני האחרון שיכחיש שיש מגבלות.  אלו לא רק המגבלות של הטכנולוגיה. 

כשאתה מייחל להתרחשות של קפיצה טכנולוגית יתכן שאתה מדבר על מגבלות שאולי לעולם לא נתגבר עליהן, כיוון שאף פעם האונליין לא יהיה שווה למפגש פנים אל פנים. צריך להבין, שלמרות שאני תומך נלהב של טיפול אונליין, אני לא חושב שהוא אמור להחליף את הטיפול פנים אל פנים. כשאני מדבר על פנים אל פנים אני מתייחס לנוכחות פיזית של שני אנשים או קבוצה באותו חדר. כי גם עכשיו למשל אנחנו פנים אל פנים (אך אונליין).  

אז זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר, ואני לא חושב שצריך להתעלם מזה שמשהו תמיד יהיה חסר. 

אני קורא לזה מעבר משלושה מימדים לשני מימדים. זאת אומרת שמימד אחד חסר, ואם תשאל אותי מה הכי חסר, אטען שזו החוויה של גוף אל גוף, ויש לזה משמעויות ואפשר לדבר על זה בהמשך. 

 

 

מודלים לעבודה קלינית בשיחת אונליין

איתןבשמחה. אבל לפני כן, כשאתה מדבר על הפערים בין מפגשי פנים אל פנים לבין מפגשי אונליין, האם קיימות כבר שיטות עבודה בהן מתקיימים מפגשים מקדימים פנים אל פנים בקליניקה, והמשך העבודה נעשית אונליין? 

 

חייםלא רק שיש כאלה, אלא גם זה המודל שאני ממליץ עליו, והמלצנו על כך בספר. 

אמחיש זאת באמצעות דוגמא על תרפיה קבוצתית. אני מנחה קבוצה של סינים, שיש לה כמובן את האלמנטים הייחודיים שלה.  

קבוצה זו מיוחדת במינה מהרבה בחינות. ראשית, היא מיוחדת כי זו תרבות שונה, ואתה צריך להתאים את עצמך לתרבות.  כלומר, יש את מחסום התרבות ולאחריו יש את מחסום השפה. 

רוב המשתתפות, זוהי קבוצה של 12 נשים בקבוצה דינמית, אינן דוברות אנגלית, ולכן יש לי מתרגמת. 

כלומר, איתן, שים לב, יש לנו פה דינמיקה קבוצתית, אונליין, עם משתתפות שמדברות סינית, וברקע המתרגמת שמתרגמת את התוכן לאנגלית, ואני, שמדבר אנגלית. לכל אלו מתווסף מחסום האונליין. 

כל אלו מגבלות מאוד קשות, אבל אני בונה את זה ככה:  

אני מגיע לבייג'ינג, עורך יומיים מרוכזים של עבודה קבוצתית פנים מול פנים לפתיחה, ומשם ממשיכים לפעם בשבוע, שעה וחצי אונליין. 

לאחר שנה אני מגיע שוב לבייג'ינג ושוב מנחה את הקבוצה ליומיים מרוכזים. 

תשמע, אני לא האמנתי כמה זה אמיתי, כמה הסינים (הסיניות במקרה זה), נכנסים לזה והרגשות שמובעים במפגשים אונליין – אין הבדל. זה מדהים! 

 

איתן:  באמת נשמעת לי חוויה מדהימה...

 

חייםלגמרי. אני מתרגש כל פעם ומחכה לזה כל פעם.  

אבל בהקשר של המודל, אני בהחלט חושב שחייבים, או לפחות עדיף מאוד כל עוד אפשר, להתחיל לעבוד פנים אל פנים, למרות שכמובן יש מקרים שזה לא אפשרי. 

למשל, התחלתי קבוצה דומה של מטפלים אמריקאיים. התחלתי להנחות את הקבוצה לפני שפיתחתי את המודל המדובר, ובאמצע הדרך החלטתי שמפגש פנים אל פנים הכרחי, לכן קבעתי עם המשתתפים שניפגש אחת לשנה בסקרמנטו, מקום מגוריי, ליומיים מרוכזים.  אני חושב שזה חשוב והכרחי. 

 

איתן:  אני חושב שזה מספק מענה שמשנה את התמונה לחלוטין, לפחות בדמיוני. 

 

חיים:  כן, אני מסכים. 

 

איתן:  איך תהליך הייעוץ המקוון עובד בטיפול אינדיבידואלי, איך בטיפול זוגי ואיך בהתערבות צוותית בארגונים? 

 

חיים:  בספר שלנו, בנינו את הפרקים העוסקים בתחומים השונים באופן כזה:

יש הקדמה לחלק, בה אנחנו מנסים להתייחס לשאלות הספציפיות שיש בנושא המסוים, נניח טיפול אינדיבידואלי, קבוצתי, או זוגי. 

לאחר מכן אנחנו מביאים ראיון עם דמות מובילה בתחום, כמו שאמרת. בחלק האינדיבידואלי ראיינו את פרופ׳ לו ארון, כחצי שנה לפני שנפטר, ואת גלית אטלס, שהיא פסיכולוגית קלינית ישראלית מניו יורק שהייתה בת זוגו. שניהם מאוד תמכו בטיפול אונליין. לו היה אדם מאוד גמיש במחשבתו, וזה מדהים. 

 

איתן:  קשה להגיד ״היה״...

 

חיים:  כן, מאוד. הוא היה אדם מאוד מיוחד. הפתיחות שלו הייתה מדהימה. אחרי מותו של סטיבן מיטשל, ארון היה מהמייצגים הבולטים ביותר של הגישה ההתייחסותית, ובאמת האובדן שלו קשה...

בחלק הזוגי, ראיינו את ״הגוטמנים״, שהם שם דבר בתחום הזוגי (הכוונה לג'ון וג'ולי גוטמן, שפיתחו את תיאוריית ארבעת הפרשים בתקשורת זוגית). 

בחלק הקבוצתי, ראיינו את פרופ׳ מולין לשץ, שהוא אולי המשנה ליאלום, היות והוא עורך יחד עם יאלום את שתי המהדורות האחרונות של הספר המפורסם של יאלום (הכוונה לספר "טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה״ ק.א). הוא ערך את הגרסה האחרונה ב-2005 ועכשיו, ב-,2020 הם עומדים להוציא את הגרסה הבאה. 

בחלק הארגוני ראיינו את אדיג'ס, שהוא גם שם דבר בתחומו (יצחק אדיג'ס, פרופסור ומומחה עולמי להתנהגות ארגונית. ק.א). 

אחרי הראיון יש שני פרקים, בכל אחד מהתחומים בנושא שרלוונטי לטיפולי אונליין. 

למשל בתחום הקבוצתי, אני כתבתי פרק על טיפול קבוצתי מקוון, בו ניסיתי לסכם את כל הניסיון שלי בטיפול קבוצתי אונליין.

 אח"כ לכל אחד מהתחומים יש לנו פרק של עצות מעשיות (Practical considerations) , ולכן קראנו לספר שלנו – תיאוריה ומעשה של טיפול אונליין ( במקור:  Theory and Practice of On-line Therapy), גם בהשראתו של יאלום כמובן. יש לנו בספר גם תיאוריה וגם התייחסות מעשית. 

 

חסכים ופיצויים

 

איתןמה מבדיל בין הספר החדש לבין ספרים אחרים שנכתבו בעבר על טיפול אונליין?

 

חייםלדעתי ספרים אחרים לוקחים כל פעם קצה אחד יותר מידי - או תיאוריה או מעשה - ואנחנו מנסים לשלב את שניהם. 

אנחנו נותנים הרבה דוגמאות קליניות, ואנחנו גם נותנים את ההמלצות שלנו.  

למשל, אחת השאלות היא כיצד לשבת בטיפול אונליין – האם לשבת כמו שאנחנו יושבים עכשיו בראיון, כשאנחנו פנים אל פנים, אבל חסר הגוף, או לשבת רחוק יותר, כמו בקליניקה. 

דוגמא נוספת היא למשל בטיפול זוגי - האם שני בני הזוג מופיעים במסכים נפרדים או יושבים אחד לצד השני. מה היתרונות ומה החסרונות, של כל אחת מהאפשרויות. 

אני אתן לך גם דוגמא, שהתייחסנו אליה בספר, בתחום של טיפול קבוצתי. אני משתמש בתוכנת ZOOM, שזו תוכנה שאני מאמין שמאוד עוזרת לנו בקבוצה – והיא מאפשרת, באופציה של gallery view לראות את כל חברי הקבוצה באותו מסך ובאותו גודל, מה  שהכי מדמה קבוצה קלינית פנים אל פנים. אנחנו ממליצים להשתמש באופציה הזו על פני האופציה של speaker view. זו כביכול בחירה מאוד פשוטה, אבל יש לה משמעות. המשמעות שלה היא שאנחנו משחזרים איזושהי חוויה של הקבוצה כשלם (במקור: group as a whole). אבל, חסר לנו הגוף באונליין. 

מה עושים עם זה? 

אז למשל בתחום האינדיבידואלי יש לנו פרק מקסים של פט אוגדן ובוני גולדשטיין, שהן מהמובילות בתחום הטיפול בטראומה באמצעות הגוף, בגישה שנקראת Sensory-moto. זוהי גישה ששמה דגש על הגוף, לכן שאלנו אותן כיצד הן משתמשות בגישה זו בטיפולי אונליין. 

הן נתנו דוגמאות מדהימות עם המלצות נהדרות, למשל -  ״בקש מהמטופל שלך רשות להתייחס לגוף שלו״, או ״לבקש מהמטופל שלך להיות מודע למה קורה לו בגוף ולדווח לך״, או ״אתה יכול לבקש מהמטופל להתרחק לרגע מהמסך כדי לאפשר התבוננות בגוף לשימושו של הטיפול, כמו למשל היציבה״.  בגישה הזו יש הרבה תרגילים גופניים. קראתי את הפרק שלהן וחשבתי לעצמי שהן הצליחו כמעט לחלוטין לבטל את העדר הגוף אונליין. 

אני חושב שמה שהכי קשה לשחזר בקבוצה זה הנוכחות הפיזית של המטפל, ונשאלות השאלות -

כיצד ניתן לפצות על זה?

איזו נוכחות אנחנו יכולים לייצר שתפצה על החוסר? 

אחת ההמלצות שלי היא להשתמש יותר ב-Self Disclosure, כיוון שאז אתה יוצר נוכחות, וגם נתתי בספר דוגמאות קליניות לשימוש בחשיפה אישית, או אם אני כבר מדבר מהגישה ההתייחסותית אז, למשל, להכיר יותר בטעויות שלי. 

עניין נוסף הוא המבט של המנחה. אחד הדברים שעוזרים להחזקה הקבוצתית זה הסטה של את המבט ממשתתף אחד לשני, מה שמאפשר לחברי הקבוצה לחוות אותך כמי שרואה אותם. בהנחיה אונליין אי אפשר לעשות את זה, ואז נשאלת השאלה איך לתת לאנשים את החוויה שאתה מחזיק אותם במבט. שאלה לא פשוטה. 

 

תהליכים דינמיים 

איתןמורכב. מכאן זה לוקח אותי למחשבה, גם בקבוצה, אבל בטח בטיפולים אינדיבידואלים, על האפשרות לרגרסיה. עד כמה תהליכים רגרסיביים מתרחשים בטיפולי אונליין. השאלה עלתה לי באסוציאציה לחלוקת המבטים של המנחה, מה שמרגיע את התחרותיות ומנכיח חוויה של שוויוניות. 

 

חיים:  מסכים. אני חושב שהרגרסיה קשורה גם לשאלת ה-Setting. אם אתה יוצר Setting מספיק מחזיק ומכיל, גבולות מספיק בטוחים וסביבה מספיק בטוחה אז אתה מאפשר רגרסיה, כמובן שאתה מגביר גם את החרדה כדי לעודד רגרסיה. אחד הדברים שאיבדת בהנחיה אונליין זה השליטה על ה-Setting - אתה לא שולט יותר על הסטינג של המטופל. אתה יכול לשלוט על ה-Setting אצלך בחדר, אבל לא בחדר של המטופל.

מה זה אומר? זה אומר שהמטופל צריך להיות יותר בוגר -  כלומר, הוא צריך לדאוג לסביבה מתאימה, ואתה צודק שזה משליך מראש על נטיה מופחתת לרגרסיה, כי המטופל הוא זה שדואג לעצמו. אתה גם צריך לדאוג להכין את המטופל טוב לטיפול אונליין, ולעשות את זה בשונה מפנים אל פנים. 

אני חושב, שאם יצרת בכל זאת את הסביבה הבטוחה ואת התחושה של ההחזקה עדיין תתאפשר רגרסיה. אני יכול להגיד לך שמהניסיון שלי בקבוצות שלי, אם אנחנו מדברים על רגרסיה במובן של נגיעה בנושאים עמוקים, כואבים ואפשרות להיות רגשי, סביב נושאים של אהבה או נושאים אחרים שלא קלים לדיבור, אני לא רואה הבדל. אני אתן לך דוגמא – יש לי גם קבוצה דינמית של מטפלים סינגפורים אינדונזיים שנפגשים למשך שנה, שוב עם המודל שציינתי קודם של יומיים מרוכזים פנים אל פנים, בהתחלה ובסוף. יש בקבוצה הזו מישהי שהיא "מלכת האינטלקטואליזציה", כלומר, היא מאוד נוקשה מבחינת גישתה הרציונלית, דיבור שהוא מאוד אינטלקטואלי, ושום מגע רגשי.  

במפגש המקדים פנים אל פנים, אמרתי בקבוצה משפט שמהדהד עד עכשיו:  "אני חושב שיש כאן פנטזיה בחדר של לשבת על הברכיים שלי". 

היו לזה תגובות חריפות ביותר – יותר של דחייה וכעס, אבל זה עשה המון, וזה בא לדיון לפגישות אונליין. 

בפגישה האחרונה, כשאנחנו כבר חצי שנה לאחר המפגש הראשוני, פתאום אמרה אחת המשתתפות "אני עדיין חושבת על המשפט ההוא, ואני רוצה לדבר על זה". היא סיפרה שאצלה בבית, בהשפעת התרבות הסינית (מרבית הסניגפורים ממוצא סיני), ״אבי מעולם לא חיבק אותי, ואולי בגלל זה הרגשתי דחייה, כי לא ייתכן שאתיישב על הברכיים של דמות הורית״. לאחר מכן אמרה "מלכת האינטלקטואליזציה" - "את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, גם אצלי בבית אף פעם לא חיבקו אותי. אבל אני מבינה את זה כמובן, אני הייתי באמצע, בין הגדולים שהיו צריכים תשומת לב, והילדים הקטנים שגם היו צריכים תשומת לב". אז שאלתי אותה אם היא זוכרת אי פעם שהיא התגעגעה למגע, לחיבוק. היא אמרה  - "עכשיו כשאתה מדבר על זה, אני נזכרת שפעם ראיתי תמונה של ילדה עם דובי, וזה נגע לי. אני זוכרת שממש התרגשתי", ואז היא החלה לבכות. תבין, זו מישהי שנדמה היה שלא ניתן לגעת בה רגשית, וכל זה קורה אונליין. 

 

הכנה מקדימה 

איתן: כן, די מדהים… 

דיברת קודם על הכנה מקדימה לקראת טיפול אונליין. איך מתקיימת הכנה כזו? 

 

חיים:  בקבוצה פנים אל פנים בישראל הייתי מכין מטופל או מטופלת על ידי מפגש  פנים אל פנים, לפני תחילת הקבוצה ומקיים ראיון, יוצר ברית טיפולית, קובע עם המטופל או המטופלת מטרות לקבוצה ומכין אותו או אותה לקבוצה. 

אני עושה את זה גם בארה״ב, אבל בארה״ב יש גם הכרח לנסח חוזה כתוב וחתום. כשמדובר בקבוצוות אונליין, להסכם הקבוצתי אני מוסיף סעיף לגבי התקשורת אונליין ובו כתובים דברים שחשוב להכין מראש. אני עושה ראיונות אונליין, כיוון שמדובר באנשים שלא גרים באיזור שלי. בכל קבוצה שאני עושה, אני עורך ראיון אישי לפני – פנים מול פנים או אונליין. 

ֿבראיון אני מכין אותם לעבודה אונליין ומנסה להתגבר במשהו על אבדן השליטה על הסטינג שהזכרתי קודם: אני אומר להם שחשוב שידאגו לחדר פרטי, ללא שום הפרעה, וחשוב שהם אלה שישמרו על הגבולות ושיהיה ברור שאחרים לא יוכלו להקשיב לשיחה ואסור להם להיכנס לחדר בזמן שהקבוצה מתנהלת. בעצם, אני מעביר אליהם את האחריות ומכין אותם לכך שהם צריכים להיות אלו שדואגים לזה. אני גם מוסיף ואומר שבאונליין יש הרבה הסחות, הרבה יותר מאשר פנים אל פנים, לכן אני מדגיש ש״אתם עלולים להסתכל באייפון או לקרוא מייל בזמן המפגש הקבוצתי, ואתם מתבקשים להיות נוכחים לא רק פיזית, ולא לאפשר לטלפון להיכנס ולא לקרוא דברים אחרים באינטרנט בזמן המפגש״. בקיצור, אני מסביר להם מה הם צריכים לעשות מצידם כדי שהמפגש יצליח. 

 

Setting

איתןיש גם הסכם לגבי המיקום, מקום קבוע שהמטופל נמצא בו בזמן השיחה, או שזה גמיש?

 

חייםאני חושב שכן עדיף מקום קבוע, אבל היתרון של אונליין, הוא שגם אם אתה יוצא לחופש, אתה עדיין יכול להיות מחובר לטיפול, או לקבוצה. 

עכשיו זו שאלה, אם נכון לעשות את זה, כי יש פה פגיעה בדאגה לעצמך, באפשרות לקחת חופש. 

אבל אם אתה כן רוצה, בקבוצה זה יכול להיות חשוב לא להספיד מפגשים, כי הפסד של מפגש קבוצתי הוא הפסד משמעותי.

אז אני אומר למטופל או למטופלת, ״אם את או אתה כן רוצה, אתה יכולים, רק תודיעו על זה מראש, שלא תהיו במקום הרגיל״. 

זה מעלה שאלות, למשל, האם ניתן להתקשר ממכונית? 

התשובה שלי - בשום פנים ואופן! 

קודם כל כי מופרת החשאיות. גם אם אתה חושב שאתה לבד באוטו, זה לא מקום מספיק מוגן. שנית, אי אפשר באמת להיות נוכח בזמן שנוהגים ומדברים בעת ובעונה אחת. זו דרישה בלתי אפשרית. 

עם זאת, יש לי מקרה, שכתבתי עליו בספר, משעשע ומדהים:  

מישהי הייתה במכונית, במונית, כשרואים אותה ואפשר להבין שמישהו אחר נוהג. כמובן שחברי הקבוצה התעלמו, זה קלאסי (ההתעלמות של הקבוצה והמטפל הקבוצתי מפרטי רקע שלא היית מתעלם מהם בקליניקה), ואני לא מתעלם, ושואל את חברי הקבוצה - "האם אני היחיד ששם לב שהיא מדברת ממכונית נוסעת? איך אתם מרגישים עם זה?" בקיצור קטע קליני מדהים, וכמובן לא פשוט, אבל זה היה קטע שהמחיש לכולם את הקושי להיות במכונית בזמן טיפול קבוצתי. 

 

איתן:  אני רוצה לשאול אותך שאלה היפותטית. אילו התבקשת לענות בתשובה של ״כן או לא״ -  האם טיפול אונליין פרטני מזרז תהליכים פסיכולוגיים, מעכב אותם, או שזה תלוי? 

 

חיים:  התשובה לשאלות כאלה היא שזה תמיד תלוי. 

אבל יחד עם זה, אני חושב שבאופן כללי טיפול אונליין מעכב תהליכים. הוא יותר איטי. למשל, הסביבה הבטוחה, או בטיפול קבוצתי הלכידות הקבוצתית (במקור: group cohesion), מתפתחים בקצב איטי יותר. 

עם זאת, כמו שאמרנו, זה תלוי - יש מטופלים מסוימים שבטיפול אינדיבידואלי אונליין ירגישו בטוחים יותר מהר, בזכות המחסום. אלו מטופלים שקרבה גדולה מידי קשה עבורם, כמו למשל אנשים עם הפרעת אישיות גבולית. 

 

תהליכים קבוצתיים און ליין

איתן:  נכון, לא חשבתי על זה... אני חוזר רגע לטיפול קבוצתי, כשאני חושב על קונפליקטים, שלבים התפתחותיים, תהליכים לא מודעים, כמו שעירות לעזאזל או תוקפנות כלפי המנחה, אתה יודע ומכיר. כל הדבר הזה עובר אונליין או שאנחנו מקבלים מראש שתהליכי מירורינג מווסתים יותר במרחב הווירטואלי?

 

חייםאין שום סיבה שתהליכים אלו לא יתקיימו גם אונליין. כל התהליכים הדינמיים – שעיר לעזאזל, יחסי העברה, בין אם בקבוצה או בטיפול אינדיבידואלי, תוקפנות, קונפליקטים, יכולים להיות גם אונליין. 

יש אפילו הגנה מסויימת בזה שאתה יודע שדברים לא יוכלו להתממש פיזית. תחשוב, למשל, על העברה אירוטית. אין סיבה שהיא לא תעלה אונליין. לדעתי יהיו מטופלים שיאפשרו לעצמם יותר העברה אירוטית, היות והם יודעים שזה לא יכול להתממש בשל האונליין, כלומר יש יותר ביטחון.  גם תוקפנות וקונפליקטים. אם זה לא קורה, זה לא בגלל שזה אונליין, זה אומר שצריך לבדוק איך אני כמנחה לא עודדתי את זה. 

 

העברה והעברה-נגדית בפיקסלים 

איתן:  כשאני חושב על העברה אירוטית והעברה נגדית, אני חושב גם על העדר של חושיות, למשל חוש הריח, חוש, שלפחות אצלי הוא די דומיננטי, והוא לא קיים באונליין. זה גם בלם לתהליכים של והזדהות השלכתית וסערות העברה?

 

חיים:  אני חושב שכן. 

זה חלק מהעניין של סביבה מחוסרת הגוף (במקור: disembodied environment ק.א.) . 

אין לנו ריחות, זיעה, מגע, וזה הדבר שחסר באונליין. 

אתה מכיר תיאוריות מהגישה של IPNB  - Interpersonal Neurological Biological. התאוריות הללו אומרות שאנחנו מווסתים אחד את השני באמצעות הגוף, כלומר עושים רגולציה של רגשות באמצעות הגוף, וזה חלק מההשפעה שלנו גם כמטפלים, ואם אנחנו לא נמצאים שם בגוף, אז זה חלק שאנחנו מאבדים. יש לנו פרק בספר על הנושא הזה, ואנחנו מתייחסים לזה ללא ספק. 

 

איתןאוקי, יופי. ורגע, מה עם שתיקה? שתיקה בטיפול אישי ובטיפול קבוצתי? 

 

חיים:  אוהו. בטיפול אונליין בקבוצה יש יותר שתיקות מניסיוני. 

זוהי סיטואציה שבה יש עוד מחסום, אז זה כאילו שאתה צריך להתגבר על מגבלה נוספת בשביל לדבר, ולכן אני חושב שיש יותר שתיקות. כמובן שזה גם תלוי-תרבות, למשל עם הסינגפורים אני יורק דם כדי שהם ידברו. 

 

איתןמה עם שימוש בתרגילים קבוצתיים, או למשל הקנייה של מיומנויות בטיפולים אינדיבידואליים? 

 

חייםתראה, אם אנחנו מדברים על גישות שהן פחות פסיכודינמיות, CBT, למשל, לא רק שזה עובד, אלא שרוב המחקרים שנעשו על שימוש ב-CBT  אונליין, מראים שהם יעילים לא פחות. 

זה משגע אותי לפעמים. הרי אנחנו מדברים כאן על חשיבות הקשר, הגוף והמגע.  אז CBT ממש עובד און ליין, ויש מספיק מחקרים שמראים עבודה עם הפרעות שונות ופרוטוקולים שונים שעובדים נהדר. אני לא רואה בעיה אם אתה עושה קבוצה אונליין שיש בה גם התנסויות ותרגילים, אבל צריך להכין את זה טוב, צריך לתת הנחיות בהירות כי אתה לא נמצא במקום בשביל לתקן, אבל בהחלט אפשרי. 

 

איתן:  טוב, חלאס, הגנבת אותי, אני רץ לקנות את הספר... 

יש עוד דברים שחשוב לך להוסיף?

 

חיים:  כן, עוד שני דברים חשובים, שמופיעים גם בספר. 

האחד, הוא הנטיה שלנו להתעלם מדברים שלא היינו מתעלמים מהם פנים אל פנים. למשל, בקבוצה, כמו גם באחד על אחד. פתאום באמצע הקבוצה אני רואה על המסך של אחת מחברות הקבוצה זנב של חתול. השאלה היא האם להתייחס, זה מפריע או לא מפריע?  

 

איתן:  אולי המשתתפת רוצה להגיד לך משהו. או לכם. 

 

חיים:  כן, אולי היא רצתה להגיד משהו. אם היא הייתה באה עם חתול לקבוצה בקליניקה, היית מתעלם מזה?

 

איתן:  אין סיכוי.

 

חיים:  נכון, אין סיכוי. אבל בטיפול אונליין כמעט כל המטפלים התעלמו מזה. 

 

היבטים חוקיים ואתיים בטיפול אונליין

דבר שני, השאלות החוקיות והאתיות הן חשובות מאוד בהקשר של טיפול אונליין. למשל בארה״ב, ועכשיו זה מתחיל להשתנות, אתה לא יכול לטפל מקליפורניה במישהו מניו יורק, כי לכל מדינה יש את הרישיונות שלה וכדי לטפל במישהו מניו יורק אתה צריך רישיון גם בניו יורק. או, למשל, אם אתה רוצה לטפל במישהו מישראל שנמצא מחוץ לישראל, לא בטוח שחוקית אתה יכול לעשות את זה, וצריך לבדוק את זה מול המדינה בה יושב המטופל. למשל, איש טיפול מורשה בישראל, לא יכול לטפל במישהו אמריקאי. 

 

איתן:  גם אם הוא ישראלי ששוהה באמריקה? 

 

חיים:  זוהי שאלה לבדיקה. כיוון שיש לי רישיון פסיכולוג קליני גם מישראל וגם מקליפורניה, אין לי בעיה לטפל בישראלים. אבל כדאי לבדוק את השאלה ששאלת מבחינה חוקית. מעבר לחוק יש גם שאלות אתיות. למשל הנושא של הסודיות – זה יותר קשה אונליין, וצריך לדעת איך לשמור על הסודיות ומה הבעיות שיכולות לעלות.

 

איתןאני חושב שיש כבר הנחיות של ה-APA  לגבי הנושא. 

 

חיים:  נכון. 

 

איתן: חיים יקירי, תודה רבה. זה מעורר השראה. 

 

חיים: תודה רבה לך. 

 

 

 

 

סיוע בעריכה: קרין אמיתי, עו״ס קלינית, מכון טמיר

 

 

איך להגיד לפסיכולוגית שלך

מה היא צריכה לתקן בטיפול?

 

 איתן טמיר, מ.א., ראש המכון 

 

מטפלים, פסיכותרפיסטים ופסיכולוגים, אינם חפים מטעויות. 

 

ממש לא. 

 

מטפל עשוי לדבר יותר או פחות מדי, לתייג רגשות באופן שגוי ונמהר, לנקוט עמדה דעתנית מעולמו האישי ולייעץ באופן לא מותאם, לאחר באופן כרוני לטיפול, להיות שיפוטי,  לנקר ואף להירדם במהלך הסשן, או לעצבן את המטופל בדרכים מגוונות אחרות. 

 

כאשר צץ קונפליקט מול המטפל, חשוב שתציפו אותו בזמן אמת. 

 

ראשית, אם אתם נמצאים בתחילת התהליך הטיפולי, תגובת המטפל ו״המוזיקה שלה״ תעזור לכם להחליט אם המטפל הזה מתאים לכם או לא. 

 

אבל מה שיותר חשוב:  

 

אחת המטרות המרכזיות של טיפול נפשי היא ללמוד כיצד לתת משוב לגבי בעיה ביחסים ו״להישאר בחיים״, כלומר לשמר את הקשר ואולי אפילו לקדם אותו. 

כן, רבים מאיתנו נוטים להתמקם בעמדה קיצונית למדי על הרצף, אולי מתוך חרדה מוקדמת לאבד את האחר כתוצאה מביטוי אי-נוחות. 

חלק מאיתנו נמנעים לחלוטין ממתן משוב, בעוד אחרים מתקשרים את הקושי באופן לא יעיל. 

באמצע הרצף נמצאת אסרטיביות, מיומנות מאוד בריאה שמאפשרת לנו גמישות פסיכולוגית ניכרת. 

 

Feedback your therapist

משוב לחיזוק הברית הטיפולית

מחקרים רבים הראו שמשתלם לתת משוב למטפל, דבר העשוי לחזק את הברית הטיפולית בין השניים. 

כמו בכל מערכת יחסים, גם ברית איתנה בין מטפל למטופל מתאפיינת בפתיחות, באמון ובשיתוף פעולה והיא מהותית ביותר להשגת יעדי הטיפול. 

למעשה, הקשר בין השניים חשוב להצלחת הטיפול יותר מאשר סוג הטיפול ומשכו.  

 

הסיבה שהעידוד שלי לשתף את המטפל בביקורת עשויה לתרום לכם, מגובה במחקרים בפסיכותרפיה, לפיהם בערך 20% מהמטופלים יסיימו את הטיפול מוקדם מדי, מבלי לומר למטפל מדוע

 

אז רגע לפני שאתם מתייאשים בתסכולכם המובן, הנה מספר עצות וטיפים כיצד למשב את המטפל, לחזק את יעילות התהליך ולמנוע סיום מוקדם של הטיפול (מציאותי או פנימי):



תהיו דוגרים -  דברו על החששות ובטאו ביקורת 

 

אם לא בטיפול שלכם, אז איפה?

 

אחרי היותי מטופל ב-4 טיפולים פסיכודינמיים של יותר משנה (בעצם הייתי בטיפול לפחות שליש מחיי...מה שמגדיר אותי כבר כ-Well Analayzed), אני יכול להעיד בראייה לאחור שכל ביקורת שהבעתי בתוך הקשר הטיפולי תמיד תרמה לתהליך.

זה עבד גם להיפך -  חומרים קליניים שלא עובדו בזמן אמת נותרו מבודדים, נחלמים בתזזית ומחרידים. 

המרחב הטיפולי הוא מיקרוקוסמוס של החיים הבין-אישיים עצמם. אם יש לכם נטיה לרצות אחרים, זו בדיוק ההזדמנות המתאימה להניע שינוי שתזכרו תמיד. 

 

במצבים בהם עולה הרגשה לא נוחה, מומלץ לומר משהו כמו  ״הייתי רוצה לדבר על הרגשות שלי בנוגע לטיפול״ או ״נפגעתי ממה שאמרת״ או ״ההמלצה שנתת לי בפגישה הקודמת לא עזרה לי, כי...״

 

לרוב, קשה למטופל לבקר את המטפל ישירות, כנראה מתוך פחד ארכאי להרוס את היחסים: 

מחקר הראה שיותר מ-70% מהמטופלים שיקרו בנוגע לחוויית הטיפול שלהם, למשל העמידו פנים שהם מסכימים עם המלצות המטפל. 

ואולם, ׳שקרים לבנים׳ כאלה מביאים למצב בו צרכי המטופל נותרים חבויים, לעיתים מגונים ומבוישים, ופשוט אינם נענים. גם כאשר נעשה ניסיון לשתף, נעטף המשוב במחמאות ועשוי לגרום לביקורת שלא להישמע.

כן, כולנו אוהבים מחמאות ולכולנו קשה עם ביקורת.

 

פעם טופלתי אצל פסיכואנליטיקאית חכמה עד מאוד. במפגש העשירי בערך אמרתי לה שאני מרגיש שיפור ואני רוצה לפרגן לה על זה.

היא השיבה משהו בסגנון:

״תודה. אבל חשוב לי שתדע שאני מוכנה לשמוע גם את מה שלא עובד לך פה...״.

חזק. 

 

 

בחנו את תגובת המטפל

 

המטפל אמור להיות פתוח למשוב, כן, גם לביקורת. 

 

מטפל טוב יידע לתת תגובה חיובית ואמפטית לביקורת שלכם, אם דרך התנצלות, אם באמצעות הצעות לשיפור התקשורת בטיפול ואם בבחינה לא מתנשאת של תחושתכם כמטופלים, אחרי שאזרתם אומץ ואמרתם מה שעל לבכם (מומלץ מאוד לקיים את השיחה פנים אל פנים ולא בהודעת טקסט או מייל). 

מאידך, ישנם מטפלים עקשנים ונוקשים, שיגיבו באופן לא מתקף (קראו כאן על מהו תיקוף), למשל בתיוג המטופל כ״מתנגד״ או שיקשרו בשוגג בין תלונות המטופל לבין נושא פסיכולוגי לא פתור מעברו. 

 

החיבור לעבר יכול להיות נכון, אגב, אבל מטפל שנכנס למגננה, הודף, או מגיב בכעס כלפי משוב ענייני, עלול לגרום לכם יותר נזק מתועלת. 

 

במקרה כזה אפשר להתחיל לחשוב ברצינות על החלפת המטפל.

 

יכול להיות מצב שאין התאמה או שהטיפול הפסיכולוגי לא עובד

באלגנטיות, אבל יש מצב שזה לא זה. 



שתפו פעולה למציאת פתרון

 

לאחר שהתלונות הוצפו, הקרקע מוכנה לחיפוש פתרון.

וכמו תמיד, זה סוג של משא ומתן, במובן הטוב של המילה. 

 

מטפלים דינמיים, שרואים ביחסים הטיפוליים נקודת מוקד חשובה לטיפול תופסים פידבק כהזדמנות לחיזוק ברית המטפל-מטופל. 

הם יודעים להכיר באכזבה, בכעס ובתסכול של המטופל והם מזמינים אותו לחלוק עמם עוד מתחושותיו, במטרה ללמוד מה השתבש בטיפול. 

מטפל שמפגין גישה כזו עשוי גם לבחון האם מקור הרגשות השליליים בחוויות ילדות או בטראומה שטרם עובדו בתהליך.  

להפחתת החרדה בעתיד, המטפל עשוי לומר ״אם אגיד או אעשה משהו שיגרום לך להרגיש לא בנוח, אמור לי זאת״. 

 

מהצד השני, מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים עשויים להגיב לפידבק של המטופל בסוג אחר של אמפתיה, נקרא לה מעשית יותר:  

הם ישלפו שאלון רלוונטי (מטפלי CBT אלופים בזה:-)) כדרך לאיסוף מידע על התקדמות הטיפול, או יבקשו מהמטופל לבצע תרגיל התנהגותי מחוץ לגבולות המפגש הטיפולי. כך המטפל יכול לבחון האם התסמינים משתפרים ולבצע את ההתאמות הנדרשות.



אחרי שנוסד שיתוף פעולה פתוח בו משוב הוא דבר רצוי ונמצאו פתרון או תכנית טיפול חדשה, חשוב לחזור ולבדוק האם הטיפול עלה על מסלול שמיטיב עם אתכם. 

כדאי להבהיר, למשל, שהייתם רוצים לבדוק את ההתקדמות בעוד חודש ו/או לשאול את המטפל אם יוכל לומר לו שוב בעתיד במידה וירגיש שאינו מובן כהלכה. בניגוד לאיחוי שבר ביד, ריפוי כאב נפשי אינו תמיד ״חלק״. 

 

לעתים המטופל עשוי לחוש אמביוולנטי ביחס לטיפול, למשל לחוש חרדה בעת שיתוף נושאים קשים ובעייתיים. 

 

הקשר בין מטפל למטופל הוא, בסופו של דבר, בעל המשקל הרב ביותר על צמיחה נפשית. 

 

הקשר הייחודי הזה, לפי מחקרים ולפי הניסיון של רובנו, יהיה מה שתזכרו מהטיפול שנים קדימה…

 

משוב אותנטי מציע הזדמנות לכנות ואינטימיות עמוקות יותר, מה שעשוי להיות נקודת מפנה בטיפול, או בחיים.

 

כל מחשבה מבורכת כאן.

 

תודה על הקריאה!

 

איתן

טיפול פסיכולוגי מוזל לסטודנטים בתל אביב

 

קרין אמיתי, עו״ס קלינית, מכון טמיר ת״א

 

 

נחחיל מהתכלס: 

מכון טמיר מציע טיפול נפשי,

פסיכותרפיה מקצועית, 

לסטודנטיות ולסטודנטים בתל אביב,

בהתחלה מיידית,

במחיר של 250 ש״ח בלבד למפגש.

 

 

 

מכון טמיר מוכר כמוסד שמכשיר ובוחן 

פסיכולוגים בהתמחות קלינית, 

בברכת מועצת הפסיכולוגים

 ומשרד הבריאות 

 

לפרטים נוספים, הכוונה ותיאום תור

למפגש אינטיק ראשוני

לקראת טיפול נפשי בתל אביב,

בעלות של 250 ש״ח בלבד, 

צרו עמנו קשר:

 03-6031552

 

 

בדרך לטיפול פסיכולוגי לכל סטודנט

בספר הילדות "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים", היטיב ד"ר סוס לתאר את הסכנה והחששות מפני כישלונות ואכזבות: 

 

 "חוץ מ… אם אתה לא.

לפעמים אתה לא.

מצטער לספר,

    האמת היא פשוטה.

    נתקלים,

    נכשלים,

    לפעמים גם אתה"

 

           לפעמים זה קורה,

           תשחק לבד.

           לא תוכל לנצח

           כי אין אף אחד.

 

כשתהיה לבד, יש סיכוי לא רע

שתראה דברים מפחידים נורא.

יש כאלה בדרך בין שם ובין הלאה,

שיפחידו אותך להמשיך למעלה"

 

ד"ר סוס קלט ולכד, בשנינותו כי רבה, את המתח המובנה שקיים בין חלומות לבין מציאות, כזה שיש בו לא פעם מכשולים ורחובות חשוכים ושפע אתגרים, כמו דחיינות בהגשת עבודות, קשיי שינה לקראת מבחן, התמודדות של סטודנטים עם צרכים מיוחדים וחרדת מבחנים, שמערערים (לעיתים בעוצמה חזקה) את התקווה למצוא את המענה המתאים ולהגשים את עצמנו, ומותירים אותנו בתחושות קשות של ייאוש, בדידות, כאב ואובדן. 

אותם רחובות חשוכים מציבים בפני קשיים מגוונים - חלקם קשורים לעבר, חלקם לאתגרים עכשוויים וחלקם קשורים לחששות מפני העתיד. כולם יוצרים  יחד סלט נפשי.. לעיתים הם נראים פקוקים, חד-צדדיים ואפילו כדרך ללא מוצא.

אבל ד"ר סוס לא מפקיר אותנו במסע. הוא מצייד אותנו בהזמנה להתבונן על המסע בצורה מפוכחת ומאוזנת, לעיתים במחיר זמני של ויתורים מסוימים, אך לא על עצם ההליכה בדרך. 

 

נראה כי גורם משמעותי של חוסן, גורם פסיכולוגי שמאפשר לשאת את החלק "הפחות נפלא" של המסע הוא למצוא את גורם הסיוע המקצועי הכי מדויק עבורך. 

 

למה סטודנטים מהססים לפנות לטיפול פסיכולוגי?

אותם מחקרים שתיארנו מלמדים כי סטודנטים נוטים להימנע מפנייה לעזרה נפשית.

החוקרים זיהו מספר חסמים להיעזרות בפסיכולוג: 

  • חוסר זמן פנוי
  • חשש מפני חשיפה
  • מודעות חלקית לצורך בעזרה נפשית ובאשר לגורמי סיוע זמינים
  • ולבסוף, חסם מרכזי היה שיקול כלכלי - כסף !

 

כדי לנסות ולהקל על חלק מחסמים אלו, הוקמו במרבית האוניברסיטאות והמכללות בישראל שירותים פסיכולוגיים לסטודנטים, במסגרת שירותי הדיקנט.

השירותים המומלצים הללו מציעים לסטודנטים ולסטודנטיות טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפיה בעלות מסובסדת, עם סודיות מובטחת ומידע שנשמר בקפדנות. 

 

א׳ מה מה? 

מבדיקה מקיפה שערכנו לאחרונה עולה כי השירותים הפסיכולוגיים הללו עמוסים מאוד, והמשמעות המצערת היא חסם מרכזי נוסף -  זמן המתנה ארוך, גורם מייגע ומתסכל לסטודנטים שכבר אזרו את האומץ והכוחות לפנות לעזרה. מצב דומה קיים גם במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. 

מתוך הכרה והבנה של המורכבות הקיימת בשלב חיים זה, כמו גם הקושי לפנות לעזרה, אנחנו מעוניינים להציע טיפול נפשי (פסיכותרפיה) בעלות נגישה ומוזלת לסטודנטים בתל אביב ובמרכז הארץ, כדי ללוות אתכם באופן מקצועי ואמין במסע שלכם, כסטודנטים וכסטודנטיות, בדרך למקומות המופלאים שלכם. 

 



קשיים נפשיים אצל סטודנטים

 

מחקרים מראים כי תקופת הלימודים האקדמיים, בעיקר בתואר הראשון, מתקיימת בעיצומו של שלב חיים בו קיימת שכיחות גבוהה של התפרצות בעיות נפשיות ולפעמים פנייה להתנהגות מסכנת בניסיון אינטואיטיבי להתמודד עימן. 

הסיבות לכך נעוצות גם בשינויים פסיכו-ביולוגיים המאפיינות את תקופת הבגרות הצעירה וגם את השלב ההתפתחותי הייחודי, בו שינויים רבים מצריכים היערכות מחדש אל מול התמודדות עם אתגרים. 

הרבה פעמים כניסה ללימודים אקדמיים מצריכים מעבר למגורים עצמאיים, ומרוחקים ממשפחה וחברים, מה שמהווה מצד אחד חלק מהותי והכרחי של נפרדות וצמיחה אישית, ומצד שני חתיכת שינוי מטלטל שנוטה לערער את החוויה המוכרת של הסטודנט, את הסדר המוכר ואת מקורות התמיכה. 

במקביל, המפגש עם מסגרת חברתית חדשה, יחד עם עומס ורמה גבוהה של לימודים עשויים לעורר לא מעט חרדות המקשות על התפקוד בכל מישורי החיים. כמו כן, זהו שלב שבו עשויה להתגלות לראשונה הפרעת קשב וריכוז, שבעבר פשוט לא אובחנה.

באוניברסיטת אורגון, לא פחות ולא יותר השיגו הסטודנטים והסטודנטיות חקיקה חדשה של ״יום בריאות נפשית״, שיכלול שיחות טיפוליות ופעילויות מרגיעות לדוף ולנפש. אל הסטודנטים הצטרפו גם תיכוניסטים והורים לתלמידים בחטיבות הביניים במדינה, והחוק החדש נחתם על ידי מושלת אורגון.

סחתן. 



שנדבר?

 03-6031552

 

צוות המטפלים והמטפלות 

במכון טמיר בתל אביב 



 




 

 

מקורות: 

 

 

Arnett, J. J. (2004). Emerging adulthood: The winding road from the late teens through the twenties. New York: Oxford University Press.

Hunt, J., & Eisenberg, D. (2010). Mental health problems and help-seeking behavior among college students. Journal of adolescent health, 46(1), 3-10.‏

Rickwood, D. J., Deane, F. P., & Wilson, C. J. (2007). When and how do young people seek professional help for mental health problems?. Medical journal of Australia, 187(S7), S35-S39.‏

Zarrett, N., & Eccles, J. (2006). The passage to adulthood: Challenges of late adolescence. New directions for youth development, 2006(111), 13-28.‏

 

 

 

עריכה: איתן טמיר, מ.א., ראש המכון.

נערך לאחרונה ביום חמישי, 22.8.19

 

ASMR - אופנה חולפת או טיפול פורץ דרך? 

מה זה ASMR?

ראשי התיבות של  ASMR הם Autonomous Sensory Meridian Response (תגובת מרידיאן חושית אוטונומית, בתרגום שעדיף כנראה להשאיר באנגלית...).

ASMR היא חוויה ויזואלית ושמיעתית שמעוררת בצופה צמרמורת נעימה או רטט בעור, בעיקר בחלק העליון של הראש, בתגובה למגוון של טריגרים אודיו-ויזואליים כמו לחישה, הקשה ותנועות ידיים. 

תחושות אלו, כך מדווח, עשויות להתפשט לעבר העורף, אל החלק העליון של עמוד השדרה וגם לעוד איברים בגוף, ולהיות מלווה בתחושת רגיעה ושלווה. 

מסתבר שמאות אלפי צופים נעזרים בסרטונים הללו, מתוך מטרה להירגע ולהקל על דיכאון, לישון יותר טוב ולהפחית תסמינים שלכאב כרוני.

 

אלא שאחרים מוצאים אותם פשוט משעממים... 

 

הדוגמה השכיחה ביותר לתוכן של סרטון שיופיע ב-Youtube תחת מילת החיפוש ASMR, הוא של בחורה צעירה שיושבת מאחורי מיקרופון בסגנון מיושן, מברישה את שערה ברחש מונטוני ולוחשת לצופה שיירגע ושירגיש נינוח - 

הנה, קחו נשימה עמוקה (כדי לא להיות ציניים) ונסו לראות אם ואיך זה פוגש אתכם: 

 

 

סרטונים אלו, שחלקם מתהדרים במיליונים של צפיות, הם במובנים רבים מעין מדריכים להירגעות, למדיטציה או אולי לסוג של היפנוזה עצמית.

בנוסף למגוון הרעשים, הם כוללים גם אלמנטים של עניין ודאגה לצופה, בנוסח ״אתה לא לבד״, יחד עם שאלות מקרבות אודות הרקע שלו

(מעניין, אולי מה שעוזר ב-ASMR זה בעצם הפגה של בדידות?).

 

ASMR לטיפול בבעיות שינה

 

סרטוני ה-ASMR החלו להופיע בשנת 2010 וכיום ישנם ערוצים המשדרים ברציפות, משך שעות, קולות ASMR בשידור חי, כאשר באותה שעה ממש, ערוצים אחרים משדרים פארודיות על הטרנד. 

ידוע כבר כי מוזיקה מרגיעה, או מסעירה, משפיעה מיידית ובעוצמה רבה על מצבנו הרגשי, אך לאחרונה מתקבלות ראיות מדעיות לטובת טכניקת ה-ASMR בסיוע ללוקים באינסומניה - הפרעה שכיחה של נדודי שינה

זאת ועוד, חלק מיוצרי הסרטונים הללו הצליחו לצבור כל כך הרבה עוקבים, עד שהם תומכים בעצמם בסיפוק התכנים הללו על בסיס קבוע. 

את אותו אפקט שמשיגות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות מודרכות של רגיעה ומדיטציה, עשויים סרטוני ה-ASMR להשיג באמצעות טיפול עצמי, אולי באמצעות הסחה, שמאפשרת לצופה את היסח הדעת המיוחל מדאגות וממחשבות טורדניות, באמצעות מערך של קולות מרגיעים ומוכרים.

 

אינטימיות בעירבון מוגבל

הקולות הללו, כך לפחות נטען, עשויים להזכיר, איכשהו, את הדרך בה דאגו לנו בילדות, או להעניק חוויה של דאגה אישית, חרף העובדה שהצופה מודע לכך שהוא אחד מבין רבבות צופים.

לא מפתיע שעולם הפורנו פיתח קטגוריה שלמה של סרטוני ASMR, בתעשייה נישתית שהחלה לגלגל מיליונים. 

 

האם ASMR עוזר?

משאלון אינטרנטי שחקר את השפעת הסרטונים עלה כי מרבית הצופים השתמשו בהם לצרכי רגיעה וכנגד אינסומניה ומתח נפשי. 

עוד נמצא כי הטריגרים המרגיעים בהם נעשה השימוש התכוף ביותר היו לחישות, תשומת לב אישית, רעשים חדים כמו טיפוף אצבעות וכן תנועות איטיות ורפטטיביות (מעניינת האסוציאציה לטיפול EMDR, שיטה בה משתמש במטפל בגירויים דו-צידיים, תוך כדי עיבוד חוויות רגשיות קשות של המטופל).

ASMR effectiveness

רעשים חזקים וצורמים, למשל, כמו מנועים של מטוס, שואבי אבק וצחוק רועם לא התחברו אצל המשיבים ל-ASMR.  

לא כל הצופים הגיבו באותו האופן לאותם טריגרים, והם חוו רמות שונות של תגובה לכל אחד מהם. 

נתון מעניין הוא שחלק מהמשיבים דיווחו שתרופות הרגעה הקהו את החוויה. 

נוסף על כך, משיבים שטענו כי הם מתמודדים עם דיכאון דיווחו שלעתים תכופות הם חשים טוב יותר כאשר הם צופים בסרטוני ASMR. 

 

במחקר אחר, שבחן את המאפיינים האישיותיים של אנשים הנעזרים ב- ASMR נמצא שהם פתוחים לחוויות ובעלי נטיה נוירוטית בשיעור גבוה מהנורמה. כמו כן, עלה כי הם פחות מצפוניים, פחות מוחצנים ופחות ״נעימים״ מאלה שנמנו על קבוצת הביקורת

מעניין... 

עוד נמצאה קורלציה חיובית בין הטריגרים הנפוצים של ASMR לבין הפתיחות לחוויות ולנוירוטיות של המשיבים: 

רמת הפתיחות הגבוהה יותר לחוויות מצביעה על כך שלאנשים החווים ASMR יש רגישות גבוהה יותר לתחושות, בעוד שרמות גבוהות יותר של נוירוטיות עשויות להצביע על רמה גבוהה יותר של דיכאוניות אצל קבוצת צופי ה-ASMR שנבדקה, כזו המקושרת גם לרמות נמוכות יותר של יציבות רגשית.  

על סמך התוצאות הללו הציעו החוקרים ש-ASMR קשור לתכונות אישיות ספציפיות, מה שיכול אולי להסביר מדוע אנשים מסוימים חווים ASMR באופן מיטיב יותר מאחרים. 

 ASMR Helps Sleeping

הפעילות הפרדוקסלית של ASMR

בקבוצת מחקרים אחרת נמצא כי הצפייה בסרטוני ASMR מגבירה את המצבים הרגשיים החיוביים רק בקרב אנשים שחוו ASMR, ולא בקבוצת ביקורת. 

כמו כן, נמצא כי ASMR קשור לשינויים פיזיולוגיים, כמו קצב לב מואט והולכה עורית מוגברת (זהו מדד פיזיולוגי חשוב שמעיד על מתח וחרדה, שנקרא בקצרה GSR). 

צופים שחוו ASMR הפגינו רגיעה מוגברת רק נוכח סרטוני ASMR ולא כתוצאה מצפייה בסרטוני ביקורת והשינויים הפיזיולוגיים היו משמעותיות רק בצפייה בסרטוני ASMR. 

ירידה בפעילות פיזיולוגית עשויה להסביר חלק מהמורכבות של החוויות שבהן ניכרת רגיעה (הפחתה במתח) לצד התרגשות (תחושת העקצוץ), ועלתה השערה שמדובר בחוויה חושית שנחווית כאמיתית ועשויה להוות בסיס לשיטת ויסות רגשי עם ערך טיפולי פוטנציאלי. 

 

מחקר שנערך ב-2017 בדק את רשת ברירת המחדל המוחית, הקשורה לחלימה בהקיץ ולנדידת מחשבות, אצל אנשים שנעזרים ב- ASMR לעומת מי שאינם. 

רשת ברירת המחדל המוחית הופכת לא פעילה כאשר המוח מעורב בפעילות משימתית.

מן המחקר, שהשתמש במדדי MRI, עלה שהקישוריות הפונקציונאלית בין הרכיבים של רשת ברירת המחדל אצל אנשים החשים ב-ASMR היתה נמוכה משמעותית באזורי מוח מסוימים וגבוהה באחרים, זאת ביחס לקבוצת הנבדקים שאינם חשים ב-ASMR. 

לקישוריות המופחתת עשויה להיות זיקה לירידה בשליטה בקשב, כאשר ASMR עשוי לערב עכבה מופחתת לחוויות חושיות-רגשיות שהיו מדוכאות אצל מרביתנו. מעניין שהשערה דומה עולה לגבי טיפול בחומרים פסיכדליים, שנמצאים לאחרונה בחזית המחקר בהקשר של טיפולים נפשיים (כמו MDMA, פסילוציבין ו-LSD). 

כיום מנסים יזמים להעביר את חוויית ה-ASMR לעולם הפיזי על ידי “סשנים” חיים ואישיים, שיתקיימו לאחר שייקבע אילו גירויים הם היעילים ביותר עבור המטופל. 

נראה כי ל-ASMR עשוי להיות שימוש בטיפול בהפרעות שינה, לפחות עבור חלקנו. 

 

בינתיים, גם אם  לא נצליח כפסיכולוגים למצוא ביסוס מדעי ליעילות אמפירית של השיטה, רבות ורבים בכל העולם נהנים מאוד מהסרטונים הללו ומוצאים בהם תועלת רבה.

ועל כך נאמר דיינו... :-)

 

 

 

עריכה: איתן טמיר



דחיינות אקדמית

 

מהי דחיינות אקדמית?

 

מהי דחיינות?

דחיינות היא נטיה נפוצה, שכולנו נכנעים לה ברגע זה או אחר, בלימודים, במשפחה ובעבודה. היא עשויה להשפיע על תחומי חיים רבים, מפיגור בתשלום חשבונות ועד לפגיעה חמורה בבריאות. 

 

סוגי דחיינות

יש כמה סוגים של דחיינות, בהתחשב במורכבותה, כאשר לכל סוג יש ביטויים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים מובחנים.

הסוגים הבולטים ביותר הם דחיינות נורמלית, דחיינות כרונית לעומת דחיינות מצבית, דחיינות בקבלת החלטות, דחיינות נוירוטית, דחיינות כפייתית ודחיינות אקדמית

 

במאמר זה נדבר על דחיינות אקדמית - והוא מוקדש לכל מי שהקיז דם והשקיע את המיטב לכל אורך התואר, אבל לקראת סיום מצא את עצמו מתקשה להגיש את העבודה האחרונה.

 procrastination in students

דחיינות אקדמית

דחיינות אקדמית היא בעיה שאינה מוגבלת בשום אופן ללימודים באוניברסיטה או במכללה, ובכל זאת, היא מצליחה לגרום לאלפי סטודנטים וסטודנטיות בישראל  להיתקע במקום לאורך חודשים ושנים (!), עם עבודת סמינריון, עבודת תזה ל- MA ובוודאי עם עבודת דוקטורט. 

ממחקרים שנערכו בארצות הברית עולה כי בממוצע, 80% מהסטודנטים מפגינים התנהגות דחיינית, מגפה של ממש. 

היא אינה מבחינה בין מגדרים, תארים, סטטוס סוציואקונומי ומוצא עדתי / חברתי.  

המשימות המניעות דחיינות אקדמית כוללות כתיבת עבודות, למידה לבחינות וקריאה שבועית של מאמרים לקראת השיעור. 

בפועל, דחיינות היא אחת הסיבות המרכזיות לכישלון בהגשת עבודות תואר שני (תזה) ודוקטורט, עד כדי ויתור של הדחיין על התואר כולו.

במועצה להשכלה גבוהה שוברים את הראש, כבר שנים רבות, כיצד לסייע למוסדות האקדמיים לייצר תמריצים לסטודנטים זריזים ועונשים לסטודנטים דחיינים, כדי שמשך הלימודים לתואר יהיה כלכלי. 

 

במקרים בהם דחיינות אקדמית הופכת לכרונית ומעכבת את התפתחות הקריירה, היא מתחילה להשפיע בצורה רבת-משקל על חיינו.

במקרים כאלה מומלץ בהחלט לפנות לעזרה מקצועית, למשל להצטרף לקבוצה חדשה בתל אביב עבור דחיינים אקדמיים, אותה אנו מקימים בימים אלו במכון טמיר





מה גורם לדחיינות אקדמית?

 

מה גורם לתלמידי תואר ראשון, שני ושלישי להתעקש ולהיתקע עם עבודת סיום? 

מה מעורר כל כך הרבה דחיינות במשימה תהליכית של כתיבת עבודה?

וכל זה אחרי השקעה של שנים בתקופות מבחנים, כתיבת עבודות והתמודדות ראויה להערכה עם תלאות ודרישות האקדמיה. 

 students procrastination causes

בין העיוותים הקוגניטיביים המובילים לדחיינות אקדמית ניתן למצוא כמה מיתוסים שננסה להפריך כאן:

 

״אני מתפקד מצוין רק תחת לחץ״ 

סטודנטים רבים טוענים שהם עובדים הכי טוב תחת לחץ.  הפתעה: ״פרץ האדרנלין״ מתבטא דווקא ההקלה לאחר שהמשימה בוצעה... יאפ. 



״יש לך זמן...״

סטודנטים נוטים להערכת יתר של הזמן שנותר להם לביצוע משימות.



״מחר אני מתאבד על הכתיבה״

אולי כדי להרגיע את עצמם ברגע הנוכחי, סטודנטים נוטים להערכת-יתר לגבי מידת המוטיבציה שלהם בעתיד. ובכן, מה שאנחנו דוחים נוטה להישאר קשה, מאתגר, משעמם, או מאמץ, בכל נקודה בזמן. 



״אני יודע להציב לעצמי יעדים״

סטודנטים הם אלופים בטעות התכנון (Planning Fallacy), מונח חשוב בפסיכולוגיה חברתית, אותו טבעו טברסקי וכהנמן, פסיכולוגים בירושלים, כבר ב-1979. טעות התכנון מתבטאת בהערכת חסר של משך הזמן שייקח לנו להשלים פעולות מסוימות.  


Psychological beliefs about דחיינות

״אני חייב להצליח בכל מחיר״

 

כן, דחיינים הם לעיתים קרובות פרפקציוניסטיים, אותה תכונה שמייצרת פעם אחר פעם חרב פיפיות ומחבלת בהצלחה של הפרפקציוניסט.

קראו כאן מאמר על הדרמה המורכבת של פרפקציוניסטים

 

 

״שבוע הבא אני אהיה במוזה״ 

סטודנטים לוקים בהנחה שגויה שהם חייבים להיות במצב מנטלי מתאים וספציפי כדי לעבוד על פרויקט בלימודים. 

 

 

פעם הזדמנתי לארוחת ערב עם אמנון לוי, איש תקשורת, שכתב כמה ספרים ומחזות נהדרים. התייעצתי איתו כיצד לכתוב ספר.

הסברתי לו שאני ממתין לרגע הנכון, לבוא המוזה, כדי שאוכל לשבת על המקלדת ולכתוב. 

הוא הבהיר יפה וחד משמעי:

״אתה רוצה לכתוב ספר? קום כל יום ב-8 מקסימום, שב על המחשב ב-9, כתוב עד הפסקת הצהריים ב-13, ובשעה 15 חזור למחשב ותערוך כל מה שכתבת בבוקר. ככה יהיה לך די מהר ספר...״  

 

איתן טמיר

 

 

 

״אולי כל זה גדול עלי?״

גם ספקות עצמיים משחקים תפקיד משמעותי בדחיינות, וחוסר ביטחון ביכולות או אי-ודאות בנוגע לשאלה איך לגשת לפרויקט עשויים לגרום לפנייה לעיסוקים פחות חשובים, או אולי פחות מאתגרים.

פחד מהצלחה הולך יד ביד עם רמות דחיינות גבוהות יותר. 



״אני פוחד להיכשל״

פחד מכישלון מוכר לרובנו. הפחד הזה מועצם לאור התבססות המערכת האקדמית על מתן משובים תכופים - ציונים. 

מהיום הראשון בתואר, הסטודנט לומד שכל פעולה או המנעות מפעולה גוררת תגובה, פידבק, שניתן לו על ידי החוג או המחלקה. 

כסטודנטים, אנחנו מצויים בתוך מטריקס מובנה מאוד של חיזוקים ועונשים - החל מתעודת הצטיינות וכלה בוועדת משמעת. 

הרגישות לכישלון מתגברת מאוד בתנאים הללו. בחוגים לפסיכולוגיה, למשל, בהם ידוע כי ציונים גבוהים מאוד בתואר הראשון הם תנאי הכרחי לקבלה ללימודי תואר שני, בעיקר במגמות לפסיכולוגיה קלינית. 

הבעיה היא שמי שהתרגל במחצית הראשונה של התואר לממוצע ציונים גבוה מ-90, יתקשה להתמודד עם עבודות ומבחנים בהמשך הדרך. 

בקיצור, מכאן יש רק לאן לרדת… 

 

דחיינות והתפתחות המוח

ביולוגית וחברתית, כולנו נוטים לדחות למחר את מה שעלינו לעשות היום.

אצל סטודנטים זה חזק יותר, כי מעבר לקלישאה על היותם של צעירים אימפולסיביים יותר, בגילאי ה-20 עדיין מתפתח הקורטקס הפרה-פרונטלי, שאחראי, בין היתר, על ניהול כוח הרצון. 

 Academic Procrastination excuses

פיתויים וגירויים חברתיים

אחד הכללים בדחיינות הוא:

ככל שהפיתויים זמינים יותר - כך גובר הסיכוי לבחור בהם.

אף אחד לא יופתע לשמוע שנמצא קשר בין דחיינות לבין שימוש בפייסבוק. ספריית האוניברסיטה מלאה בחבר׳ה מהלימודים ומציעה חיבור Wi-Fi איכותי, מה שלוקח את מרביתנו לעוד ״הפסקה קצרה״, שהופכת צ׳יק צ׳ק לשעה מבוזבזת. 

 

עצלנות

לא נעים, אבל דחיינות קשורה ל-18% מהמקרים של דחיינות אקדמית.

עצלות היא בעצם הנטיה להתחמק ממטלה שמחייבת מאמץ אנרגטי.

אז פשוט להזיז את התחת...

 

 
 

תירוצים של דחיינים אקדמיים

דחיינים אקדמיים מדווחים על מחשבות לא מסתגלות ב-3 תחומים:

מחשבות ורגשות שקשורים בהערכה עצמית נמוכה, קושי לשאת תסכול ותקווה נמוכה יחסית לגבי הצלחה בעתיד.

 

אם אתם דחיינים/ות אקדמיים/ות, סביר להניח שלא המצאתם את הגלגל ואתם משתמשים באחד או יותר מההסברים הבאים: 

 

  • אני לא יודעת מה צריך לעשות פה
  • אני לא רוצה לשבת על העבודה
  • לא אכפת לי אם המשימה תבוצע או מתי
  • אני לא במצב הרוח הנכון לשבת
  • אני הכי מצליח במבחנים כשאני מחכה לרגע האחרון
  • אני עובד הכי טוב במצבי לחץ
  • אני בטוח שאפשר לסיים את המשימה ברגע האחרון, לכן אני מחכה לרגע הנכון
  • אין לי את היוזמה להתניע
  • אני חייב קודם זמן לחשוב על המשימה 
  • אני נוטה לדחות את העבודה על המשימה לטובת עבודה על משימה אחרת



מחקר שבוצע על סטודנטים הראה שבתחילת הסמסטר הדחיינים חלו פחות בהשוואה ללא-דחיינים ורמת הלחץ הנפשי שלהם היתה נמוכה יותר, בעוד שתמונה זו התהפכה באופן דרמטי בסוף הסמסטר, עם תחילת הבחינות. 

מבחינה אישיותית, סטודנטים לא-דחיינים, בהשוואה לסטודנטים דחיינים, מתמקדים במשימה שהם צריכים לבצע, הם יציבים יותר רגשית והם פחות מוטרדים מ״הערכה חברתית״.  

 

מלבד ההשפעה על הבריאות הפיזית והנפשית, דחיינות גובה מחירים חברתיים, בעיקר כשהיא מתחילה להשפיע על האנשים התלויים בדחיין.  

Academic Procrastination coping skills

טיפול בדחיינות אקדמית

 

סליחה מראש, אבל ביחס להפרעות נפשיות שמתאגרות פסיכולוגים בטיפול פסיכולוגי, דחיינות אינה נחשבת לבעיה קשה מדי. 

ניתן להביס את הדחיינות, אך הדבר דורש מחויבות. 

 

טיפול פסיכולוגי 

 

טכניקות התנהגותיות וקוגניטיביות, בגישת CBTכנראה יעילות יותר לטיפול פסיכולוגי בדחיינות אקדמית, זאת בהשוואה לייעוץ או טיפול בטכניקות פסיכותרפיה מסורתיות.

 

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי המקורות של דחיינות עשירים ומגוונים וטיפולים פסיכולוגיים אחרים יכולים לתת מענה מצוין.

 

לדוגמא, תוכנית התערבות קבוצתית תוך שימוש בעקרונות של טיפול בקבלה ומחויבות (ACT) הביאו להצלחה מרשימה. 

התוכנית לימדה את המטופלים כיצד להתמודד עם דחיינות אקדמית באמצעות תהליך בן שלושה שלבים: 

  • הכרה בדחיינות כמנגנון הימנעות
  • הרחבת רפרטואר ההתנהגויות
  • הגברת הקשר בין מטרות המטופל וערכיו 

 

 

 

עזרה עצמית

להלן מספר טיפים: 

 

  • התרחקו מפיתויים - בחרו מרחב המיועד רק לעבודה ואל תערבבו אותו עם עיסוקים אחרים
  • פתחו במחשב USER לעבודה בלבד והתקינו בו אפליקציות החוסמות גלישה באינטרנט
  • הטילו על עצמכם מגבלות, למשל הגדירו ברית מנטלית לפיה תעבדו 30 דקות ללא הפרעות. תופתעו עד כמה יעילים אתם יכולים להיות כאשר תבינו שאתם נדרשים ״לתת גז״ משך זמן קצר בלבד לפני שתוכלו לעשות הפסקה. 
  • אל תהיו קשים מדי עם עצמכם - נכון, בזה אתם ממש טובים, אבל חשוב לדעת כי מחקרים מלמדים שסלחנות וחמלה עצמית לגבי דחיינות מגבירה את הסיכויים להיות פחות דחייניים במשימה הבאה. 

 

הדחיינות אינה גזירה משמיים. 

ניתן לטפל בה, בתנאי שלא דוחים את הטיפול…

 

פנו אלינו למכון טמיר, ונחשוב על המענה המתאים ביותר,

עם פסיכולוג/ות בתל אביב, בקבוצה ממוקדת לדחיינים

או עם המטפלים העמיתים שלנו בכל הארץ:

1-800-509-809

צוות מכון טמיר



 

 

 

 

מקורות:

 

Glick, D. M., & Orsillo, S. M. (2015). An investigation of the efficacy of acceptance-based behavioral therapy for academic procrastination. Journal of Experimental Psychology: General, 144(2), 400.

Kendra Cherry (2019). The Psychology of Procrastination. verywellmind. https://www.verywellmind.com/the-psychology-of-procrastination-2795944

Milana Knezevic (2012). Procrastination: a student's worst enemy?. The Guardian. Wed 9 May 2012 10.13 BST First published on Wed 9 May 2012 10.13 BST. 

Senécal C, Julien E, Guay F. (2003). Role conflict and academic procrastination: A self‐determination perspective. Europian Journal of Social Psychology; 33(1): 135-45.

Steel P, Klingsieck KB.  (2016). Academic procrastination: Psychological antecedents revisited. Australin Psychologist ; 51(1): 36-46.

 

 

עריכה: איתן טמיר

בין דואט לסולו

התפתחות זהות בקרב תאומים

 

נכתב על ידי קרין אמיתי, חברת מכון טמיר

 

קול מוכר, זעקת הבכי הראשונה המפלחת את החדר (ואת הלב) ומסמנת בואו של תינוק לעולם, ואת לידתם של הוריו כהורים.

במקרה של תאומים נראה כי הזעקה הכפולה היא דואט שהחל עוד ברחם, ומעתה יהיה זה ריקוד עדין בין הכרת איכותיו של הדואט המרגש הזה לבין מסע מתמשך לזיהוי וגילוי הקול הייחודי של כל אחד מהצמד - בין התענגות על הדימיון ובין המאבק לייחודיות, בין ביחד לנפרדות. 

תאומים באים לעולם עם הזיכרון החושי חוויתי של היות יחד, ולכן הנטיה הראשונית שלהם היא ליצור מחדש את הסימביוזה הרחמית.

במקביל, הנטל הכפול המעשי והרגשי על ההורים, יוצר תנאים ייחודיים של הורות שביחסי גומלין משפיעים בדרכם על התפתחות הצמד כצמד והתפתחותו של כל אחד מהם בנפרד.

תפקיד מרכזי בהורות לתאומים הוא מציאת איזון עדין בריתמוס שבין כפל לחילוק בריקוד שבין ביחד ללחוד. 

twins parenting psychology 

מאפיינים של הורות לתאומים

הריון עם תאומים נחשב הריון בסיכון, עובדה שמעוררת חרדות ועומס רב, מוחשי ורגשי, הן במהלך ההריון והן לאחר הלידה, מה שעלול להמשיך ולהתבטא בקשר עם הילדים.

מעבר לכך, העומס האובייקטיבי של טיפול הורי בשני ילדים רכים, משמעותו הורות שהזמן האבסולוטי שמוקדש בה לכל ילד בנפרד מתקצר משמעותית ומתחלק בקשב ובמשאבים הוריים נוספים. תנאים אלו מייצרים לעיתים קרובות רגשות של אשמה מתמשכת בקרב ההורים, שביטוייה עשויים להשליך על נכונותם של הילדים לנפרדות בשלבי התפתחות מאוחרים יותר, לצד קושי הורי בהצבת גבולות. לכך מצטרפים, כמו בכל הורות אופי ההורים והחוויה של ההורות שקיבלו הם עצמם כילדים. 

twins symbiosis

יחד ולחוד

כל אלו יחד משפיעים על המרחב הפסיכולוגי אותו יאפשרו ההורים לתאומים, בו ימצאו את דרכם באופן דיאלקטי - הן כצמד בדואט וכזמרי סולו. בקצה האחד, קיימת סכנה של סימביוזה ובקצה השני סכנה של פיצול. סימביוזה פירושה קושי לחוות נפרדות, ופיצול משמעו הפרדה מוגברת או מוחלטת, בה לכל אחד מהצמד משוייכים תכונות אופי, ותחומי עניין נפרדים שנשללים מהתאום השני. 

הנטייה האנושית והרווחת, לא רק של ההורים, אלא של הסביבה כולה, להשוואות, בייחוד בעיקר כאשר מדובר בתאומים זהים, היא להגביר את הפיצול או לדחוף לסימביוזה. 

בתאומות קיימת בדידות מובנית, שטבועה בהידחפות המאולצת זה אל זה לנצח, ואז נפרדים - כמה קשה להגדיר את הגבולות. 

 

תחרותיות, סימביוזה ונפרדות בין תאומים

מחד, החוויה של תאומות, הגדילה בצל אחר שתמיד נוכח, מספקת מקור תמיכה ונחמה משמעותית.

מהצד השני של המטבע, זה עשוי להיות מקור ליחסי תלות לא בריאים, בהם אין מקום לאנשים נוספים, ובהם גם אין חוויה אותנטית של עצמי ללא האחר שלי. יחסים שכאלו עשויים להיות בסיס לקשיים אישיים ובינאישיים רבים. 

לצד יחסי קרבה מאוד עמוקים, קיימת גם תחרות טבעית ונורמלית על תשומת ליבם הבלעדית של ההורים, כמו גם תחרותיות בתחומים אחרים, כאשר האחר מהווה כל עת מקור להשוואה עצמית. 

כחלק מתהליך גדילה של אדם ישנו תהליך טבעי של נפרדות ומציאה וגילוי של אינדבידואליות כאשר לרוב מדובר בתהליך שמתרחש מול ההורים. עבור תאומים תהליך זה מורכב היות והוא כולל נפרדות לא רק מההורים, אלא גם מהאח התאום. תהליך זה יכול להיות סבוך אף יותר כאשר נראה  שאחד מהתאומים מבקש את נפרדותו ואילו תאומו נמצא במקום תלותי יותר בדיאדה. נראה שכמו ההורים, מוטלת גם על כתפיהם של תאומים, מציאת האיזון הנכון והמדוייק להם בין דואט לסולו, והיכולת להינות משני העולמות, של ביחד ונפרדות. 

 twins differences

אז מה עושים?

קודם כל מכירים במורכבות המופלאה, המרגשת, המתסכלת ואולי לפעמים גם בלתי נסבלת שתאומות מביאה איתה. שנית, ישנם עקרונות שניתן לפעול לפיהם ויכולים לסייע לתאומים למצוא את דרכם. שני עקרונות מרכזיים מובילים כיום בהדרכת הורים לתאומים הם: עקרון התור ועקרון הנדנדה. 

 

עקרון התור

לעקרון התור יש משמעות פסיכולוגית עמוקה, והוא אינו מהווה החלטה שרירותית התנהגותית בלבד.

כאשר תינוק בוכה מטפלים בו בנוכחות התאום, מתוך תמלול מראש ותוך כדי שלאחר מכן יגיע תורו.

בהדרגה, תוך הפנמת עקרון התור, בונה הילד אמון וביטחון בהוריו  - הילד לומד לדעת שהוא עדיין נראה על ידי ההורים, גם אם כרגע ניתנת תשומת הלב  לתאומו. כך, עם הזמן, הוא מפתח יכולת הולכת ונבנית לשאת תסכול ולבנות לעצמו מענה נפשי לקנאה ולתחרותיות שמתעוררות באופן טבעי. 

 

עקרון הנדנדה

עקרון הנדנדה מתייחס לנטיה האנושית שמוכרת לכולנו, להשוואות ולהגדרה. 

ברוב המקרים, תאומים מתויגים ומוסללים כחלק מניסיון הסביבה להבחין ביניהם.

ניסיון זה נובע מהתפיסה המוטעית שלפיה התאום מנוגד לאחיו ויחד הם מרכיבים את השלם.

עקרון הנדנדה מאפשר מרחב נטול תיוג, בו מתקיים חופש לדיאלוג, ובו מתאפשר לכל אחד מהתאומים להיות פעם למעלה ופעם למטה, ופעם במקום זהה לחלוטין. עקרון זה תומך נפרדות היות והוא מאפשר ראייה של כל ילד כיישות אינדבידואלית ושלמה בפני עצמה, והוא חופשי להגיב בהתאם למצבו הוא, ללא תלות במצבו של תאומו. כמו כן ראיית הדברים כזמניים ודינאמיים חשובה להתפתחות תקינה ולהימנעות מקיבעון משתק בתפקידים מוגדרים מראש. 

ומהעקרונות ליישום - 

אלוהים נמצא הרי בפרטים הקטנים: כדאי להקפיד לפנות באופן נפרד לכל תאום ולשים לב לנטייה להתייחס לתאומים כמקשה אחת, לשמור במרחב המשותף על נפרדות בכל הנוגע לחפצים אישיים, לאפשר זמן נפרד לכל תאום באופן שהוא מדובר ומוסכם מראש, להסביר בשפה ברורה את עקרון התור, להתאמץ אקטיבית כדי שכל ילד ימצא את תחומי העניין הייחודיים לו, ללא תלות בתחומי העניין של תאומו, בין אם זה משותף או נפרד, לקבל ולאפשר ביטויי תחרותיות וקנאה תוך שמירה מושכלת על גבולות. כל אלו בשירות הסולו, ולצד זאת כדאי לשמר ולעודד את העושר של הדואט היקר מפז.

אך אולי חשוב יותר מכל – להבין שגידול ילדים זו משימה לא פשוטה בלשון המעטה, ומוכפלת תרתי משמע כאשר מדובר בתאומים, להיות עם חמלה עצמית ולבקש עזרה – מוחשית ורגשית כדי להקל על היכולת לנצח על התזמורת המשפחתית הייחודית.

 

אנחנו כאן עבורכם, הורים יקרים, להדרכת הורים ממוקדת בנושא גידול תאומים!

צוות מכון טמיר

 

 

מה זה ספרציה ואינדיבידואציה?  <<

 

 

עריכה: איתן טמיר

 

 

 

 

מקורות:

 

 

פלוטניק, ר. (2012). "שנינו ביחד וכל אחד לחוד": תאומים והורות לתאומים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 28/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית:https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2801

ד"ר רונית פלוטניק , "שנינו יחד וכל אחד לחוד", הוצאת ספרים 'יסוד', 2003. תל אביב.

 

פחד להשתגע

על החרדה מאובדן שפיות

 

מה זה פחד משיגעון?

 

הפחד משיגעון הוא תופעה מוכרת בספרות הפסיכולוגית, ואף זכה לשם ״דמנטופוביה״.

מי שחווה דמנטופוביה חושש הוא משתגע, פוחד שהוא מאבד קשר עם המציאות וחשש שאובדת לו שפיותו הנפשית.  

בין הסיבות הנפוצות לפחד משיגעון הן היסטוריה משפחתית של הפרעות נפשיות שמשלבות פסיכוזה התקפי חרדה חריפים או תקופות של מתח נפשי חמור וקיצוני.

 

וזה מפחיד.

 

אנשים שחוו התקף פסיכוטי מספרים על הספק שמתעורר לגבי תפיסת המציאות, על היעדר הביטחון בתחושות הבטן, על המחשבות שמתלוות אליהן ועל המשוב של הסביבה, שמאשש את התחושה שמשהו לא טוב קורה.

 

אבל ממש לא צריך התקף פסיכוטי כדי להבין חוויתית ולעומק את החרדה משיגעון:

בין אם הייתם על סף תהום בטריפ רע של אקסטזי שעבר את הגבול, בין אם חוויתם התקף חרדה מהגהינום ובין אם נכחתם לצד חבר או בן משפחה שהתמודד עם אובדן שפיות, אתם מכירים את אותה הבנה מזדחלת ומחלחלת, לפיה המרחק בין שפיות לשיגעון איננו כה מובחן כפי שנדמה לנו.

גם מי שעובד/ת עם פגועי נפש, נכיר את התחושות המציפות: 

 

אני זוכר את התקופה בה עבדתי כמדריך נוער במחלקה הפתוחה לנוער במרכז לבריאות הנפש טירת כרמל, בשנת 1998.

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה נחשפתי באינטנסיביות יומיומית למגע עם נפגעי נפש, ועוד בני נוער, ילדים כמעט, שנפשם התערערה במאורעות חיים מורכבים וקשים והם הגיעו אלינו כדי להתאזן, ללמוד, להתארגן ולשוב לדרך המלך.

אני זוכר היטב את החלומות מדי לילה, את ההיאחזות של הצוות אחד בשני ואת האתגר לבנות גבולות התנהגותיים בתוך מרחב פסיכולוגי ובין-אישי של גבולות פנימיים מטושטשים.

הטירוף, אובדן השפיות, אינם רחוקים כל כך מהנורמליות. חווית השיגעון מתקיימת בתוך אנשים נורמליים, עם מכנה משותף נרחב עם כולנו.

זה קשה לעיכול ובתחילת הדרך מעורר חרדה עצומה.

זה גם נושא המאמר.

איתן טמיר


fear of insanity

ההיסטוריה של הפחד משיגעון

 

לכל אורך ההיסטוריה הוצמדה למתמודדים עם הפרעות נפשיות בתודעה סטיגמה חברתית אכזרית וקשה, והם נתפסו כסובלים ממצב בלתי הפיך שלצדו כאב פיזי.

רק במאה ה-20 החלו הפרעות נפש להיות מזוהות כמצב רפואי שניתן לטיפול באמצעים רפואיים, פסיכולוגיים ואנושיים, שאינם מכאיבים או מפחידים.



מתי החל הטיפול הפסיכולוגי בשיגעון?

 

תחילת ההבנה לגבי אובדן שפיות כבעיה פסיכולוגית החל במהפכה הצרפתית, שחרטה על דגלה את השיוויון, החירות והאחווה.

ההתייחסות ההומניסטית לנפגעי נפש כחולים קשורה כנראה לשינוי חברתי עמוק, שכן עד אז ראו בהפרעת נפשיות פסיכוטיות תופעה מאגית של של דיבוק ואחיזה בידי שדים. ״המשוגעים״ היו באחריות הכנסיה והשיגעון היה כרוך בחטא. נפגעי הנפש הועלו על המוקד, ורק בתקופת הרנסנס החלו לראות בתופעה הפסיכוטית בעיה שרופאים אמורים לטפל בה, למרות שלא ידעו איך.

פיליפ פינל היה רופא שניהל ב-1793 מחלקות בבית חולים כללי. פינל הושפע מהפילוסופים קאנט ורוסו, שדיברו שכתבו על חשיבות חירות האנושית והמשמעות של להיות בן חורין כחלק אינטגרלי ממהות האדם.

פינל נקט בגישה חדשה לזמנו - נפגעי הנפש נתפסו בעיניו מנוכרים למהות האנושית, חוויה שמעוררת סבל קיומי עצום. 

המטופלים הפסיכוטים, שהיו אזוקים בשלשלאות בבית החולים, פגשו לראשונה רופא שהחליט להפסיק לאזוק אותם ולהתחיל להקשיב להם. 

פינל הפך את המחלקה בבית חולים לה סלפטייר מסוג של בית סוהר למחלקה פסיכיאטרית, ובעצם היה למטפל הראשון, שבחן מה שהכי קרוב בימינו לפסיכותרפיה.

 

ֿלמרות שהסטיגמה החברתית עדיין קיימת ובועטת גם היום, בעיקר משום שיש הפרעות נפשיות המתבטאות בתסמינים התנהגותיים בולטים (כמו הפרעת ״טיקים״ שכוללת התפרצויות קוליות והתנהגות לא נאותה בחברה) היא כבר איננה נפוצה כבעבר.

 

Fear to become lunatic 

״כאשר אתה מסתכל ישירות על אדם משוגע מה שאתה רואה הוא בבואה של הידיעה שלך בדבר שגעונו, משמע, אינך רואה אותו כלל. כדי לראות אותו, עליך לראות את מה שהוא ראה, וכשאתה מנסה להביט דרך עיניו של אדם משוגע, הדרך היחידה לעשות זאת היא להשתמש בנתיב אלכסוני״.

-- רוברט מ. פירסיגמתוך הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע״

 

מהי בכלל שפיות נפשית?

ראשית הבעיה באשר לגבול בין שפיות לשיגעון עוברת בקונטרוברסליות של ההגדרה - ״מהי נורמליות?״. 

לא קל להגדיר התנהגות נורמלית, מה שמחייב להגדירה בצורה מאוד מופשטת.

אפשר להתייחס לאדם שמגלה התנהגות נורמלית ככזה שיש לו תפיסה רציונלית למציאות בה הוא חי.

תפיסה רציונלית פירושה מצב שבו האדם שופט את המציאות בצורה תקינה, הוא מבין את המציאות כפי שמבינים אותה מרבית בני האדם סביבו.

לבני האדם שמפגינים שיפוט תקין למציאות יש לרוב בוחן מציאות תקין, ביכולתם להעריך מצבים של סיכון פיזי או מנטלי והתפיסה הרציונלית שלהם מתבטאת ביכולת לזהות מתי להתנהג בצורה מסוימת ומתי לא, כמו גם פירוש נכון  של הקודים מאפשרים לנו להתנהג באופן הזה.

המאפיין הנוסף שאנו מצפים שיהיה לאדם שמתנהג באופן נורמלי הוא שליטה רצונית בהתנהגות, איפוק ועיכוב דחפים. זה אומר שהאדם יודע שהתנהגות מסוימת אינה תואמת מצב ולכן יש לשלוט בה. ילדים, למשל, עדיין לא לומדים לשלוט בהתנהגות שלהם ואנו מחנכים אותם לעשות כן.

המאפיין האחרון הוא יצרנות. כל אדם שם לעצמו מטרות בחיים ומעוניין להתקדם, להתפתח. לרוב בני האדם הבוגרים יש מסלול קבוע בחיים, יש התנהגות מצופה גם כאשר עולים שינויים במסלול הזה. אנשים לא פרודוקטיביים, או שאינם מאמינים בעתיד יתויגו בד"כ בעלי מצוקה נפשית כלשהי. בחברה שלנו, יצרנות פירושה להיות משמעותי, לחיות חיים עם כיוון.

בקיצור, כללי מדי... 

 

הפחד להשתגע הוא אחד מהסימפטומים המפחידים ביותר של הפרעות חרדה ושל התקפי פאניקה בפרט, והוא צופן בחובו את החשש לאבד קרובים, חברים ובני משפחה או להתמודד עם מבוכה ובושה בפני זרים, עקב ביטויי המשבר.

 

אבל האם אדם יכול באמת ״להשתגע״, במובן של לאבד קשר עם המציאות?

 

התשובה היא שברוב המקרים לא;

״להשתגע״ במובן זה הוא לא תופעה נפוצה או כזו שמתרחשת בקלות.

 

למעשה, מרבית האנשים שאכן מאבדים קשר עם המציאות מסיבה כלשהי (נזק מוחי, פסיכוזה או סכיזופרניה, למשל) כלל אינם מודעים לכך.

לכן, עצם העובדה שאדם יכול לשאול את עצמו אם הוא מאבד קשר עם המציאות ומנהל על כך מונולוג או דיאלוג, מהווה תמיכה לכך שהקשר עם המציאות תקין, לפחות חלקית.

 

ואולם, אין ספק שיש אנשים שמרגישים שהם מתמודדים עם סוג כלשהו של פסיכוזה שנובעת מחרדה, והגיוני שאדם עם חרדה יחוש דאגה כזו.

ֿיש שיאמרו שחרדה אכן גורמת לסוג של פסיכוזה אצל מטופלים מסוימים; אנשים הלוקים בחרדה עשויים לחוש לעתים שהם מחוץ לגופם, צופים בעצמם, וחרדה יכולה גם להביא למצב שבו המטופל מרגיש שמחשבותיו כה מפוזרות שהוא אינו מצליח לעקוב אחר מחשבה אחת רציפה.

 

השילוב בין שני הסימפטומים הללו גם יחד עשוי להביא אדם לחשש שהוא עומד להשתגע, כאשר למעשה הוא רק חווה תגובה לפרץ האדרנלין שמתרחש במהלך התקף חרדה או פאניקה ולהפעלת מצב ה״הילחם או ברח״ של הגוף.

למרות שהתקפי חרדה קשים אינם בשום אופן בגדר פסיכוזה אמיתית, מי שחש על בסיס קבוע תחושות של פסיכוזה כתוצאה מחרדה ירגיש חסר אונים נוכח האפיזודות הללו, מה שרק מעצים את החרדה.

למרות שברגע שהחרדה שוככת הסימפטומים נוטים להיעלם, טיפול מקצועי עשוי להיות הדבר היחיד שביכולתו לשבור את המעגל הזה. תסמינים שכיחים אצל אנשים הסובלים מדמנטופוביה הם דיכאון חמור, הסתגרות חברתית, התקפי פאניקה, חרדה, כאבי ראש, חולשה גופנית, סחרחורת, בחילה, הזעה מוגברת, דפיקות לב מואצות וקוצר נשימה.

 

הפרעות חרדה ופחד לאבד שפיות

מלבד התחושה הכללית של אובדן שליטה, לכל סוג חרדה נוטים להיות תסמינים אופייניים לו נוכח תחושת ה״אני הולך להשתגע״:

 

 

הפרעת פאניקה

 

התחושה שלא ניתן לעקוב אחר מחשבות, תחושה של המצאות מחוץ לגוף, ובהתקף חמור אף תחושה שהמוח אינו מתפקד. תסמינים אלה נחווים כריאליסטיים מאוד וגורמים למתח רב.



הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD)

 

תחושת ה״אני הולך להשתגע״ בקרב הלוקים בהפרעה טורדנית כפיייתית, OCD, נחווית כאשר המתמודדים מזהים את האובססיות וההתנהגויות הקומפולסיביות (הטקסים) כלא-רציונליות בבסיסן, ועדיין – לא משנה מה יעשו אין ביכולתם להיפטר מהן.

הדבר גורם לתחושה שהמוח שולט בהם ומוליד תסמינים טקסיים שאמורים להרגיע, אבל תורמים, בתורם, לחיזוק התחושה של אובדן שליטה.

חשבו למשל על המקרה הבא: אדם המתמודד עם OCD קשה משוכנע שבמהלך הנסיעה מהעבודה הביתה, דרס הולך רגל והמשיך לנסוע. הספק מכרסם בו לכל אורך הנסיעה, אפילו שהוא מודע לכך שהוא סובל מההפרעה וההסתברות שאכן פגע באדם אפסית. הוא נאבק המחשבה הטורדנית לכל אורך הדרך, אך אינו יודע מנוח. כדי להירגע, הוא שב על עקבותיו ונוסע בדיוק לאותה נקודה בכביש בה התעוררה המחשבה המחרידה. כך, אחת לכמה ימים, הוא מוצא עצמו ׳תופר׳ את הכבישים במטרה לפגוש קצת שקט ושלווה.

שיגעון זה לא, אבל החרדה עצומה. 

 

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)

התחושה של שיגעון ממשמש ובא נפוצה בקרב מי שסובל מ-ptsd בדרגה חמורה, והיא עשויה להתבטא בפלאשבקים חדים, בפרנויה חלקית ואפילו בהזיות קוליות וחזותיות.

למרות שהתופעות הללו בהחלט מתאימות לכותרת ״פסיכוזה״, הן בעצם סימן להפרעת חרדה ואינן מצביעות על התקף פסיכוטי בקרב מי שסובל מתסמונת דחק פוסט-טראומטית. תחת זאת, מדובר בתגובה לחרדה הנחווית כתוצאה מהטראומה, כשהגוף נכנס לדריכות גבוהה.

Fear of insanity Therapy 

 

טיפול בפחד משיגעון

אז לא, הבשורה הטובה היא שסביר שאתם לא משתגעים, ושאפשר לטפל בזה.

הטיפול השכיח ביותר הוא שילוב של תרופות עם טיפול פסיכולוגי, בדרך כלל כזה שנגזר מטכניקות שונות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

בדרך זו המטפל מסייע למטופל לשנות את האמונות שלו אודות חולי נפשי ולפתח דרכי חשיבה בריאות יותר. גם באמצעות העברת מידע פסיכו-חינוכי (פסיכואדוקציה) אפשר ללמוד על חולי נפשי ועל המשמעות שיש לפחד משיגעון בחוווית המטופל.

בשיטת CBT המטרה היא בדרך כלל לעזור למטופל להבין את הנושאים המורכבים המעורבים בפחד שהוא חווה, ובכך למזער את הרגשות הכרוכים בו.

זאת ועוד, הטיפול בחרדה צריך להיות כולל ולא כזה המטפל רק בסימפטום הספציפי של הפחד מפני שיגעון. לצד טיפול מקצועי, ישנן גם דרכים שבהן החולה יכול לעזור לעצמו. ראשית, משמתחילה תחושת אובדן השליטה, אפשר פשוט לחכות שהיא תעבור, וברגע שחוזרת ״תחושת העצמי״ כבר ניתן להתבונן בגורמים לאותה תחושה ולנסות לתת להם מענה. עוד פתרונות שניתן לנסות הם:

ללמוד יותר על סימפטומים של חרדה – רבים מהלוקים בחרדה שחשים שהם משתגעים פשוט אינם מבינים מה קורה וכיצד חרדה יכולה לגרום לתחושות כה עוצמתיות. ואולם, ברגע שמבינים מה גורם לסימפטומים ומהן המחשבות שמניעות אותם כבר אין תחושה של אובדן שליטה.

למשל, רבים מהסימפטומים הגופניים של התקפי חרדה נובעים מהיפרוונטילציה, וככל שהמטופל ידע יותר על תופעת ההיפרוונטילציה כך יוכל להבין ולשלוט במצב ברגע שהוא מתחיל.

 

תזכורת לגבי המציאות

כאשר התחושה של השיגעון המשתלט נגמרת, מוטב להזכיר לעצמנו שאנחנו עדיין מעוגנים במציאות.

אפשר, למשל, להתקשר לחבר או לצפות בסרט, פעילויות שבוחנות ובודקות האם קיים באמת ניתוק מן המציאות.

במקום לשבת ולתהות על מה שקורה, מוטב להתאמץ לחזור לחיים.

 

 

תוספי תזונה 

באופן כללי טיפול תרופתי, ואפילו תוספים טבעיים, אינם מומלצים לטיפול מלא בחרדה.

ואולם במקרים קשים בהם החולה חש שהעולם מתמוטט עליו,

כדאי להתייעץ עם רופא בנושא או לבחון נטילת תוספים טבעיים מרגיעים ורלוונטיים. 

 

פסיכותרפיה וקבוצות תמיכה

פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית היא שיטת הטיפול המתאימה ביותר לטיפול בפוביות ופחדים ממוקדים, אולם יתכן כי טיפול ממושך יותר יוכל לבחון את המקורות ואת הקונפליקט היושב בבסיסם. 

גם קבוצות תמיכה פנים אל פנים או פורומים באינטרנט יכולים לתת מענה מרגיע, בעיקר כאשר מתקיימת תקשורת תומכת עם מי שהתגברו על חרדה חמורה משיגעון.

 

פעילות גופנית

פעילות ספורטיבית היא כלי חשוב וזמין לכולנו.

ספורט אמנם עוזר פחות במקרים של פסיכוזה אך יכול להפחית חרדה חמורה מפניה ובכך גם את התחושה המוקדמת של השיגעון, שכביכול משתלט על המטופל.

 

לאחר כל התקף חרדה כדאי שהמטופל ייזכר בהתקפי העבר כדי להבין שהנה – הוא עדיין בחיים ושפוי, כלומר הוא מצליח להתמודד עם האפיזודות הללו ואינו באמת משתגע.

 

מוזמנים לדבר איתנו:

1-800-509-809

מכון טמיר

 

 

 

 

מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד

וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה

שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ.

 

-- מיכה שטרית

 

 

 

עריכה: איתן טמיר

אנצו יוסף בּוֹנָבֶנטורה

סיפורו של ראש המחלקה לפסיכולוגיה

באוניברסיטה העברית, שנרצח בדרך לירושלים

 

- מיוחד ליום ירושלים 2019 - 

 

מיהו פרופ׳ אנצו יוסף בונבנטורה?

פרופ׳ אנצו יוסף בונבנטורה (Bonaventura) היה פסיכולוג יהודי ממוצא איטלקי, שהקים ב-1939 את המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. 

בונבנטורה נרצח בשנת 1948, במתקפת טרור על שיירת אזרחים שעלתה לירושלים (״טבח שיירת הדסה״), בה ניספו 77 יהודים. 

 

פסיכולוגיה במציאות סוערת

בונבנטורה נולד בפיזה שבאיטליה ב-1891 וגדל בפירנצה.

אביו, ארנלדו, היה מוזיקולוג ידוע.

בונבנטורה חונך ללא זיקה ליהדות, אך לאחר שירותו הצבאי כקצין תותחנים מצטיין במלחמת העולם הראשונה, במהלכו אף נפצע, דאג לעבור ברית מילה, וזאת בהשפעת הרב של עירו.

ב-1921 התחתן עם מתילדה פאסיליי וב-1922 התמנה למשרת פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פירנצה, שם ייסד וניהל מעבדה לפסיכולוגיה והיה מראשוני הפסיכולוגים באיטליה.

בונבנטורה שימש כמזכיר כללי של החברה הפסיכולוגית האיטלקית והיה חבר במערכת כתב העת Rivista di Psicologia.

כראש האגודה הציונית בפירנצה עמד בקשרי חברות עם פרופ׳ חיים וייצמן, מרטין בובר ואברהם הלוי פרנקל, ופרסם מסות ומחקרים בתחום היהדות.

 

לאחר שפוטר ממשרתו באוניברסיטה ב-1938 בעקבות חוקי הגזע של מוסוליני, עלה ב-1939 לפלסטינה וקיבל משרת פרופ׳ לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בעקבות המלצתו של חיים וייצמן.

באוניברסיטה העברית הקים בונבנטורה את המחלקה לפסיכולוגיה.

בהמשך הקים גם מעבדה לפסיכולוגיה וניהל את פעילותה.

 

דרכו ותרומותיו של פרופסור אנצו יוסף בונבנטורה

השקפותיו של בונבנטורה על הפסיכולוגיה איחדו בין אסכולות החשיבה המסורתיות והמודרניות לתקופתו, אינטגרציה שניכרת בעבודתו המדעית, שתרה אחר הפרטים מבלי לפספס את המסגרת הפילוסופית הרחבה.

בונבנטורה נמנה על האסכולה הפסיכולוגית-ניסויית שייסד וילהלם וונדט (Wundt) והשתמש בה במחקריו שנגעו בשאלות של זמן, תפיסה, תנועה, תשומת לב, מוטיבציה וכוח רצון. הוא חקר גם בעיות של התפתחות מנטלית, בעיקר בקרב ילדים עם עיכוב התפתחותי.

בנוסף להיותו פסיכולוג בירושלים, בונבנטורה עסק במחקר ובהוראה. את תרומתו כמורה הרחיב מעבר לאוניברסיטה העברית ופעל גם במוסדות על-תיכוניים אחרים, וכן חינך והדריך בני נוער בבחירת מסלול מקצועי וקריירה.

הוא שימש יושב ראש המרכז להתייעצות מקצועית והיה חבר בוועדה לקביעת מונחי פסיכולוגיה בשפה העברית.

חלק מהספרים שכתב תורגמו מאיטלקית לעברית וכן ערכים באנציקלופדיה העברית.

בסוף 1947 יצא לשנת שבתון, אך עד מהרה שב ארצה, עם החלטת האו״ם על הקמת מדינת ישראל.

 

ב-1948 נרצח בונבנטורה במהלך מתקפה ערבית על שיירה שעשתה דרכה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. המתקפה אירעה באיזור שכונת שיח׳ ג׳ראח בירושלים, ונטען כי בוצעה כפעולת נקם על טבח כפר יאסין, שאירע כמה ימים לפני כן. 

 

לזכרו 

ב-1988 צוינו בפירנצה חמישים שנים לפיטוריו בעקבות חוקי הגזע באמצעות שלושה ימי עיון שהוקדשו למפעלו בתחום הפסיכולוגיה.

המכשירים בהם עשה שימוש במחקריו וכן עבודת הדוקטורט המקורית שלו, הכתובה בכתב ידו, שמורים במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת פירנצה.

ב-1995 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו.

 

בונבנטורה הותיר אחריו שלושה בנים, פרופ׳ דוד אשרי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, עמנואל אשרי ופיזיקאי הגרעין פרופ׳ דניאל אשרי מאוניברסיטת תל אביב.

 

 

 

 

 

 

מקורות:

 

אֶנצו יוסף בּוֹנָבֶנטורה - מתוך ויקיפדיה

https://www.encyclopedia.com/religion/encyclopedias-almanacs-transcripts-and-maps/bonaventura-enzo-joseph

 

 

10 תובנות על סינדרום ירושלים

 

 

עריכה: איתן טמיר, מ.א., ראש המכון 

%MCEPASTEBIN%

דרכו המדהימה של קטמין (special K) מחומר פסיכדלי אסור

לדבר הבא בטיפול תרופתי בהפרעות נפשיות

 

קטמין לטיפול בדיכאון ובהפרעות נפשיות נוספות

לפי החדשות המחקריות של החודשים האחרונים, נראה כי חייהם של עשרות אלפי גברים ונשים בישראל, שסובלים מדיכאון ואינם מגיבים היטב לטיפולים המקובלים, עומדים להשתנות מן היסוד.


משהו חדש מתחיל...

במרץ 2019 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA, את התרופה Spravato,  תרסיס לאף של ובו חומר דמוי קטמין, פיתוח ראשוני של חברת התרופות ג'ונסון אנד ג'ונסון.

התרסיס נמצא יעיל לטיפול בדיכאון והתרופה מוגדרת כבר בחצרות הקליניים של הפסיכיאטריה כ״כלי משנה משחק״ לטיפול בדיכאון ובמחשבות התאבדות.

 

לקריאה:

 https://www.tipulpsychology.co.il/psychiatric-counseling/ketamine.html

 

שקרים של מטופלים בטיפול פסיכולוגי

 

מרבית המטפלים במקצועות בריאות הנפש נוטים לתפוס את המרחב הטיפולי כמקום בו יכולים המטופלים שלהם לדבר על הכל. 
 
אבל על הכל. 
 
 
 
 
זה נשמע הגיוני ומתבקש - טיפול פסיכולוגי הוא אזור בטוח, בו המטופל מרגיש בנוח לתת דרור ולבטא בחופשיות את מחשבותיו ורגשותיו הכמוסים ביותר. 
 
אז זהו, שלא ממש.
 
מחקרים מקצועיים מלמדים אותנו כי שיעור מפתיע מהמטופלים מודים ומתוודים ששיקרו או שלא היו כנים באופן מלא עם מטפליהם.
 
למשל, מחקר שפורסם ב-2016 מצא כי לא פחות מ-93% מהמטופלים שהשתתפו דיווחו  ששיקרו למטפל/ת שלהם במודע ו-84% הודו בכנות בפני החוקרים שקיימו את המחקר, כי חוסר הכנות כלפי הדמות הטיפולית נמשך על בסיס קבוע. 
 
 
>>> רגע, הממ... איך נדע שהם לא שיקרו גם לחוקרים? :-) 
 
עזבו את זה רגע, נו - 
 
 
התופעה של חוסר כנות בקרב מטופלים מתייחסת לאותם אירועים בהם המטופל מרגיש שאינו מסוגל להיות ישר לחלוטין עם המטפל, בהקשר של נושאים מסוימים.  חוסר הכנות בטיפול מתייחסת לקטגוריה רחבה של היעדר חשיפה, כולל עיוות האמת והצגתה באופן חלקי, לצד השמטת פרטים, הימנעות, הסתרת סודות ועוד.
 
 
 
 

המרדף לגילוי האמת 

למרות שמרביתנו, המטפלים, יוצאים מנקודת הנחה שיש לנו ׳רדאר שקרים׳ לזיהוי בלופים של מטופלים, כלי אבחוני מיוחד שכזה שהעניקו לנו ניסיון קליני מצטבר, הקשבה רבת שנים כ׳ילדים הוריים׳ מצטיינים ואינטואיציה בריאה, הרי שבמציאות (לפחות זו המחקרית) אנו ממש נאיביים:   73% מבין המטופלים שהתוודו בפני החוקרים ששיקרו בטיפול, לא נחשפו מעולם - לא על ידי המטפל ולא עד ידי המטופל.  גם כאשר בכל זאת מתגלה האמת, המטפל חושף אותה רק ב-9% מהמקרים, בעוד ש3.5% מהנשאלים התוודו בפני המטפל על שקרים מרצונם החופשי. 
 
 
 
 

משחק המחבואים של המסע הנפשי

דונלד ויניקוט כתב כי ״תענוג להתחבא אבל קטסטרופה לא להימצא".  כך, סביר שאצל כל מטופל קיימת משאלת לב עמוקה להיראות ולהתגלות בשקיפות מלאה בפני המטפל, גם כאשר הוא מסתיר במכוון את האמת, אפילו כאשר הוא מסלף אותה. התנפצות האשליה באשר ליכולתו העל-אנושית של המטפל לגלות כל תרמית נפשית מוסיפה נדבך של בדידות לתחושת הפספוס.  
 
 
מצד שני, האמת גם מאיימת. על הטיפול היא מאיימת, על התקווה שנבנית בו. 
 
אם טיפול פסיכולוגי מתיימר לעצב נרטיב קיומי מחודש, וחותר לעתיד נפשי משופר, הרי שלעיתים מוטב שאמיתות אובייקטיביות, מכונסות ומבוישות, יאוחסנו בבוידעם של עברנו. 
 
 
יש כאן איזון טיפולי עדין בין מאמץ לשמור על ׳מרחב אנרגטי חיובי׳ לבין סיכון בהכחשה משותפת של חומרי עבודה קריטיים.  

על מה מטופלים משקרים? 

יש שיטענו ששקרים הם בלתי נמנעים בטיפול נפשי.  בכלל בחיים, אפילו בזוגיות.  כולנו מסלפים את האמת לפעמים, בוחרים במודע מה לשתף ומה להסתיר, מגזימים, נסחפים, מספרים לעצמנו מהם שקרים לבנים, עושים קצת פוטושופ למילים…  טיפול נפשי, כפי הנראה, אינו יוצא דופן מבחינה זו.  ספקטרום הנושאים לגביהם נוטים מטופלים לשקר או לסלף את האמת בפני המטפל הוא נרחב ועשיר.  המחקרים בשאלה ממקדים את התחומים המוסתרים ושופכים אור על התכנים המועדים יותר.  

 

 

״אצלי הכל בסדר״ 

באחד המחקרים, 54% מהנבדקים הודו שבחרו להציג בפני המטפל תמונה ורודה יותר לגבי עצמת המצוקה הפסיכולוגית ממנה סבלו, ממש העמידו פנים שהם שמחים ובריאים יותר מכפי שהיו באמת.  למעשה, הנטיה להפחית בחומרת הסימפטומים, מדווח על ידי 39% מהמשתתפים באותו מחקר.  שומרים עלינו המטופלים שלנו, וקליין כבר אמרה את זה מזמן. 

 

 

״מחשבות אובדניות, אבל רק מחשבות...״

כל מטפל יודע שבעקבות שיתוף של  המטופל בהרהור על אובדנות, סביר שתופיע גם צפירת הרגעה, משהו בסגנון - ״רק חשבתי על זה, אני לא באמת מתכוון לפגוע בעצמי״    המחקר מתריע לגבי הנטיה של קלינאים לזחיחות באירועים כאלה:  מטופלים נוטים להסתיר מחשבות אובדניות, נתון מדאיג עליו דיווחו 31% מהנשאלים.  אובדנות היא באמת נושא שקשה מאוד לדון בו בטיפול, לשני הצדדים, אך ההסכמה היא כי באחריות הקלינאי הטוב לבדוק את מידת החומרה של הכוונה האובדנית ברגע שנגלה קצה חוט. 

 

 

ערך עצמי פגוע

מטופלים נוטים לשקר, או לכל הפחות להצניע היטב, היבטים קיצוניים של חוסר ביטחון או ספקות עצמיים עמוקים.  הרבה פעמים קורה שמטופלים חושפים רק לקראת סיום הטיפול, כאילו במקרה, אמונה פנימית אקסיומטית ובסיסית, שלכאורה אינה קשורה לבעיה שטופלה עד כה, אך משלימות חלק חיוני בהרכבת הפאזל המנטלי שהתגבש אצל המטפל.  למשל:  ״אני לא מסוגל להסתכל על עצמי בראי כשאני עולה לקליניקה שלך במעלית״  או ״אני אוגר עיתוני ספורט בקפידה מגיל 11...״ גילויים כאלה אינם מעידים בהכרח על שקר מכוון, אך בהיותם רבי משמעות, הם מותירים את המטפל פעור פה, תוך שהם שומטים באחת את מגדל הקלפים הפסיכודיאגנוסטי שנבנה לאורך שבועות וחודשים. 

 

 

״הפסיכולוג שהציל אותי״

לא מפתיע, לפחות בעיני, ש- 6 מבין 20 הנושאים העיקריים שעוברים התמרה לשקרים בטיפול נוגעים לחוויות המטופל בתוך התהליך הטיפולי, ב״כאן ועכשיו״.   מטופלים רבים, בעיקר בעלי נטיה אישיותית לריצוי, מעמידים פנים שהטיפול עדיין מקדם אותם, בעוד שבפועל הם חוששים לפגוע במטפל או פוחדים לעזוב.   

 

 

מדוע מטופלים משקרים למטפלים?

טוב, אז הבנו שיש כאן בעיה של ממש.  עכשיו נדרשת העמקה בשאלה ״למה״.  הרי מטופלים משקיעים את מיטב המשאבים בטיפול - זמן, כסף, אנרגיה נפשית - ורוצים להתקדם ולהשתנות.  למה לכל הרוחות שיסתירו את האמת מהמטפל?  כשמטופלים מקטינים את מצוקתם או מפריזים בדיווחים על אפקטיביות הטיפול, יש לכך כמה סיבות: 

 

 

הרס המטפל 

רצון שלא להדאיג את המטפל או להיתפס כאדם שמקטר, ומן העבר השני – ניסיון להגנה עצמית מפני ההכרה הכואבת בחומרה האמיתית של מצבם.  הרס המטפל, או הישרדות האוביקט, הוא סוגיה שלמה בטיפול דינמי, שלא ניכנס אליה כאן.  מוזמנים לקרוא כאן מאמר יפה על יחסי אוביקט

 

 

דאגה לגבי דיווח 

כאשר מדובר במטופלים שמסתירים מחשבות אובדניות או שימוש בסמים, הסיבה העיקרית לשקרים יושבת על פחד מפני ההשלכות המעשיות במידה והעובדות תצאנה מגבולות החדר, למשל רתיעה מהחרדה הפסיכיאטרית האולטימטיבית - אשפוז בכפייה (בפועל, אחוזים בודדים מכלל האשפוזים בבריאות הנפש נעשים בכפייה).  אותו רעיון לגבי צריכת חומרים אסורים, סמים, כאשר המטופלים חוששים לגבי חובת הדיווח לה מחויב המטפל.  החרדה היא שהמשטרה תדפוק בדלת... 

 

 

בושה 

סיבה נפוצה ומובנת לשקר בטיפול היא בושה, בייחוד בנוגע למיניות, בהווה (למשל, עבודה בתעשיית הזנות) ובעבר (למשל, גילוי עריות).  הבושה, רגש שראוי להרבה יותר מקום ביחס להשפעתו העצומה על הפסיכולוגיה של מערכות יחסים,  כרוכה כנראה בחשש מהשיפוטיות האפשרית של המטפל או מתוך הנחה מוקדמת שלא יוכל להבין את הצרכים הרגשיים והריגושיים המצויים בבסיס ההתנהגות המינית.  חלק מהמטופלים חרדים שאם יחשפו בפני המטפל מחשבות או רגשות מסוימים הדבר ישפיע מאוד על המשך הטיפול, למשל החשש שדיבור על מחשבות אובדניות יביא את כל הפוקוס הטיפולי להתמקד רק בכך.

 

סודות ושקרים

מצד המטפלים, חשוב לזהות את ההבדל בין סוד לשקר:  בעוד ששניהם מורכבים ממידה של הולכת שולל, שמירת סוד היא אקט של השמטת מידע בעוד שקר הוא אקט של מתן מידע מוטעה.  מטפלים צריכים לקבל רדיקלית את העובדה שלא כל הסודות ייחשפו בפניהם, ושזה אינו דבר רע.  במקום זה, האתגר הוא להתרכז בחומרים שהמטופל כן בוחר לחשוף וביצירת יחסי אמון, שסביר כי יתרמו בעתיד לשתף בסוד הכמוס.  גם כאשר מטפלים ׳עולים על שקר׳, מוטב במקרים רבים לשקול היטב איך מתקדמים. עימות ישיר מדי והתעקשות על חשיפת האמת עלולה לגרום לשבר בברית הטיפולית ולהוביל את המטופל לעבר הדלת.  בכל זאת יש כמה המלצות, צעדים רלוונטיים, שאת חלקם יכולים מטפלים לאמץ: 

 

 

להיות ישיר בנוגע לתהליך הגילוי

מטופלים צריכים שהמטפל יבהיר להם את החשיבות של מגע עם נושא בו הם חוששים לגעת.  זה לא מובן מאליו.  הסבר אודות הערך שיש לגילוי עצמי בטיפול ועל הרווח הפוטנציאלי שיפיק המטופל בהחלט  מעניק חיזוק חיובי לאזירת האומץ.   לפעמים כדאי לקיים את תיאום הציפיות הזה כבר בפגישות הראשונות, אבל חומרים כאלה, כשהם נאמרים בחוזה, לא מחזיקים הרבה זמן בסערת המסע.  הם פשוט נשכחים כלא היו. לכן כדאי שהמסר לגבי מודלינג של פתיחות יעבור מהמטפל לאורך כל הדרך.  הכי טוב אם פתיחות היא חלק מהמבנה שלו, אבל זאת מה לנו כי נדרוש. במקרה של מטופלים שחוששים לדבר על מחשבות אובדניות, יש להבהיר בפתיחות את גבולות החיסיון. מידע פתוח וגלוי יוסיף לתחושת הנוחות והביטחון של המטופל.

 

 

לשאול שאלות ישירות

בדרך כלל מטופלים מוכנים לדבר כמעט על הכל, אך מהססים לעשות את הצעד הראשון.  מטפל שאינו מאתגר את המטופל עלול להעביר את המסר שהתכנים הללו מצויים מחוץ לתחום, בעוד שעליו להעביר בדיוק את המסר ההפוך: בטיפול אפשר לדבר על הכל. ואכן, מטופלים מדווחים כי שאלות ישירות מצד המטפל היו גורמות להם להיות כנים יותר.  שאלות ״כן״ ו״לא״ עשויות להיות יעילות במיוחד להתקדמות הטיפול, ועל המטפל להתגבר על המחשבה שהוא שתלטן או שיפוטי כלפי המטופל, ולהוביל אותו באמצעות שאלות פשוטות במקרים שבהם הן מתבקשות.  נוסף על כך, חשוב לזכור לתת משוב חיובי כשהמטופל משתף בחוויות קשות ואישיות במיוחד. 

 

 

לשוב לדון מדי פעם בנושאים לא מעובדים

בסוף הפגישה נוטים מטופלים לזרוק לחלל האוויר הערה אגבית, שמעידה על נושא עמוק יותר שיש לגעת בו.  קוראים לזה ״אפקט סף הדלת״.  מטפל טוב יהיה רגיש לכך ויציין שחשוב לתת את הדעת על העניין בהזדמנות, או אפילו לרשום לעצמו לפתוח בזה את המפגש הבא.  כל דבר בעיתו:   חשוב לחזור לחפירה בנושא מסוים בעיתוי ובתזמון המתאימים.  דריכות היא מילת המפתח כאן. 

 

 

חפשו את החוליה החסרה

לשקר, אנחנו יודעים, אין רגליים.  חשוב לתת מקום להרגשה הפנימית שעולה בנו כמטפלים, כאשר מתעורר ספק זמני לגבי מידת האמינות של המטופל, קל וחומר כאשר מדובר באדם כן ואותנטי.  אין צורך לזהות חללים של ממש בסיפור, אלא להתעקש על החלקים שאינם מובנים, שמנוסחים בטשטוש.   טקטיקה חיונית למעקף של הסתרת חומר קשה היא לברר לגבי עצם הקושי בשיתוף במקום ללחוץ את המטופל לשתף בתוכן עצמו.  ברגע שקיימת הסכמה שיש עניין שקשה למצוא לו מילים, מסתיימת דה פקטו ההסתרה, מועברת חוויה של סביבה מתקפת (שמכירה בקושי לשתף) ומכאן סלולה הדרך להתקדמות. 

 

 

להכיר בקשיי הגילוי

 טיפול פסיכולוגי אינו תהליך פשוט ולעתים על המטפל לתת על כך את הדעת, גם בפני עצמו וגם בפני המטופל.  אצלנו במקצוע התרגלנו הרבה יותר ללגיטימציה של חשיפה עצמית, כבר מתחילת ההכשרה הקלינית, אבל עבור רבים שאינם מגיעים מתחום הפסיכותרפיה, הערוצים הרגשיים מצויים בגיבוש, בבדיקה, בבחינת המידה בה ניתן לשתף בביטחון בחומרים הכי אינטימיים.    כפי שראינו במחקרים, יש תחומים ספציפיים שבאופן טבעי קשה יותר לגעת בהם בטיפול נפשי, מה שדורש רכות, סובלנות, איפוק והבנה לגבי התנגדות של המטופל להיכנס לעובי הקורה.  ארווין יאלום, פסיכיאטר ואמן הטיפול הקבוצתי כתב פעם שהקבוצה הטיפולית נזהרת מדיבור על שלושה נושאים: מוות, סקס וכסף. זה רלוונטי מאוד גם לטיפול האישי.  למרות שנראה שאין מנוס מכך שמטופלים ישקרו למטפליהם, הצד החיובי הוא שסבלנות וזמן יוצרים תנאים שבהם מטופלים חשים יותר בנוח לחשוף את סודותיהם.  זאת ועוד, לעתים לחוסר כנות יש תפקיד בפני עצמו בטיפול, ובמינונים נמוכים הוא עשוי לסייע למטופל לבנות נרטיב מדויק יותר של חייו ובכך לשפר את הדימוי העצמי ואת התנהלותו הבין אישית.  מטפלים צריכים להיות מודעים לכך שאולי לא ידעו לעולם מה מתרחש בראשו של המטופל ושלמרות ששיתוף נמצא בלב הפסיכותרפיה, בסופו של דבר זכותו של המטופל לשתף או להימנע מכך.
 
 
נו, רגע, אז שניה, 
 
 
יצא לך לשקר בטיפול? :-)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקורות:
Baumann, E.C., & Hill, C.E. (2016). Client Concealment and Disclosure of Secrets in Outpatient Psychotherapy. Counselling Psychology Quarterly
Slepian, M., et al. (2017). The Experience of Secrecy  Journal of Personality and Social Psychology.
עמוד 1 מתוך 4

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר