חיפוש המטפל המומלץ עבורי:

תפריט ייעוץ פסיכולוגי

 

 "היסחפות המטפל"

בטיפול פסיכולוגי מבוסס ראיות

 

מהי היסחפות המטפל?

"היסחפות המטפל" הוא מונח המתאר סיטואציה שכיחה בטיפולים פסיכולוגיים מבוססי- מחקר, בו מטפל מתקשה להיצמד לעקרונות ולטכניקות הייחודיים של שיטת הטיפול שנבחרה עבור המטופל, או בהתרחקות (מודעת או לא מודעת) מהמטרות הקליניות שהוגדרו בין הצדדים בעת ניסוח החוזה הטיפולי ותכנית הטיפול. 

התופעה בעייתית בעיקר בשיטות ממשפחת הפסיכותרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית, אשר יעילותן נחקרה היטב בהקשר של הפרעות נפשיות ספציפית ושקווי המתאר שלהן מפורטות בצורה תיאורית ומדויקת עבור המטפל שהוכשר בהן. למעשה, כוחן הרב של שיטות טיפול מבוססות מחקר מגיע מתוך הנחת עבודה שהמטפל נצמד ככל הניתן לדרכים הפסיכולוגיות שנבחנו בתנאי מעבדה. לכן הן מציעות הצלחה בהסתברות גבוהה, ממש כמןו במודל הרפואי לטיפול במחלות גופניות (התופעה פחות מפריעה בשיטות טיפול דינמיות קלאסיות, בהן הצמדות המטפל לפרוטוקול טיפולי אינה הכרחית, ולעיתים פרוטוקול מאחד אף אינו קיים). 

הסחפות המטפל נובעת ממגוון סיבות: יתכן שהמטפל שילב טכניקות שונות שאינן תואמות לפרוטוקול הטיפולי, או שפעל אינטואינטיבית על דעת עצמו, מבלי שיישען על תימוכין מחקריים. לכן, בעת חיפוש מטפל, חשוב מאד לבדוק את גישתו הטיפולית לאור הבעיות והמטרות הרלוונטיות אליהן חותר המטופל ואת מידת הנכונות של המטפל להשתמש באופן שיטתי ובלעדי בטכניקות ובכלים שנבחנו, ורק בהן. 

לכולנו יש אישיות ייחודית המשתקפת בפרקטיקה הקלינית. נוסף על כך, לחוויות עבר יש אפקט על העבודה הטיפולית. הבעיה היא שלא תמיד אנחננו יודעים כיצד אותו אפקט פועל ומפעיל, כך שלעיתים המטפל יראה את העבר כמשפיע, יותר או פחות, בהשוואה לחשיבות ההיסטוריה במדריך הטיפולי (הספר) ו/או לחשיבות שהמטופל מייחס לה. מה שהמטפל מאמין בו, חושב ומרגיש משתלב בתוך העבודה הטיפולית ובנוסף קיימת דינמיקה ייחודית בין כל מטפל ומטופל. שני הגורמים הללו גורמים לאינטראקציה טיפולית ספציפית לכל טיפול. לכן, הדרכה קלינית קריטית כאן, במטרה לוודא שהמטפל, המטופל ושיטת הטיפול אכן נמצאים באותו דף

 

 

Therapist drift

 

סימני היסחפות המטפל

קיימים מספר סימנים שניתן לשים לב אליהם:

ראשית, בתחילת כל טיפול יש לקבוע את התוצאה הרצויה ועל מה שמים את מירב ה"פוקוס", כך ששניהם יהיו ברורים לשני הצדדים. במידה וזזים מהמוקד הטיפולי המקורי, יש לזהות, להתייחס, להבין מה הסיבות ולהתאמץ לחזור לתלם. אין זה אומר שאסור לדבר על נושאים נוספים, אך הם צריכים להיות רלוונטיים למטרת הטיפול.

סימן נוסף הינו כאשר המטפל נסוג ונמנע ממגע עם תכנים קשים שמתגלים בטיפול. העבודה הטיפולית צריכה לחקור דפוסים עמוקים, משמעויות ודרכי התמודדות. טיפול אינו תהליך נוח. לכן, בטיפול עצמו יש לבסס מיומנויות התמודדות כך שהטיפול יהא איתן ותוצאותיו עמידות לאורך זמן. 

סימן שלישי של היסחפות מתרחש כאשר המטפל מנסה לפתור עבור המטופל את בעיותיו. בטיפול פסיכולוגי, אין זה תפקידו של המטפל להביא פתרונות ישירים למטופל.  האחרון אמור להבין אותם או לבנותם בכוחות עצמו על פי עולמו שלו, המטרות הראשוניות שהוגדרו בתחילת התהליך והתוכניות לשינוי.

 

הימנעות מהיסחפות

על מנת למזער את הסיכויים להיסחפות בטיפול, קיימות מספר שאלות בסיסיות שעל המטופל לשאול את המטפל לפני שמתחילים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי:

  1. באילו גישות אתה מוכשר לטפל ומה יתרונותיהן?
  2. האם אתה מאמין באינטגרציה בין גישות טיפול שונות? 
  3. עבור אילו בעיות וקשיים מותאמות אותן גישות?
  4. מהן הראיות הקליניות של השיטה?
  5. לאילו ארגונים מקצועיים אתה משתייך?
  6. כיצד אתה נוהג להתעדכן במידע מחקרי חדש?
  7. מה למדת לאחרונה על הסימפטומים שלי?
  8. האם אתה נוהג ללכת להדרכה קלינית?
  9. איך אתה יודע שהטיפול שלנו עובד?

חלק מהשאלות הללו נשמעות אמנם מאד ישירות, אולם מטפל טוב יוכל להרגיש מספיק בטוח בכדי להתדיין עמך בפתיחות לגביהן.

לומר שלום למטפל

טיפול אינו תמיד עובד, ולהיפרד מהמטפל זה תהליך לא פשוט. אנחנו פונים לטיפול ומדברים על הכל, על תכנים שאין אנו מספרים לאף אחד אחר, וזה יוצר מערכת יחסים קרובה, אישית ואינטימית. אך יש לזכור כי לא משנה כמה אתה מרגיש קרוב למטפל שלך, זוהי מערכת יחסים מקצועית. במידה והיא אינה עובדת כראוי, יתכן שהגיעה השעה לסיים את הטיפול. 

לפני כן, שתף את המטפל שלך. זה עשוי לעזור להשיב את הטיפול לדרך המלך.

על המטפל להיות נכון לשינויים. ואם החלטת להיפרד, זה בסדר להיות אסרטיבי - הבהר באופן רגוע שהטיפול כבר אינו יעיל עבורך ושהחלטת לסיימו.

 

 

 

 

כתיבה: אופיר ברגמן ואיתן טמיר

מקורות:

Waller (2009). Evidence-based treatment and therapist drift. Behaviour Research and Therapy 47(2):119-27 · November 2008

Waller & Tyrner (2016). Therapist drift redux: Why well-meaning clinicians fail to deliver evidence-based therapy, and how to get back on track. Behaviour Research and Therapy
Volume 77, February 2016, Pages 129-137

Wisniewski, L et al (2018) Therapists' self-reported drift from dialectical behavior therapy techniques for eating disorders. Eating Behaviors, Volume 28, January 2018, Pages 20-24

Google

הסחפות המטפל
Rated 5/5 based on 13 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

בזמן המונדיאל, ישנה תופעה כמעט סטראוטיפים שמתרחשת אצל זוגות רבים המביאה אותם לפנות לטיפול פסיכולוגי: בן הזוג מתחבר לטלוויזיה, רוצה להיות רק עם חברים, ומתחיל "לזייף"במשימות הבית או מתחמק מבילויים משותפים.

 

Soccer football relationship

 

מדוע חודש זה נתפס ככל כך חשוב בעבור גברים, גם על חשבון בת הזוג והשגרה הזוגית?

נשים רבות מתלוננות על הפסיביות של בן הזוג חובב הכדורגל, ועל כך שהוא מבזבז את הזמן מול המסך, ו"לא עושה כלום כל היום", וזהו מקור הטעות.

מבחינתו של הגבר השרוע על הספה, הוא עושה גם עושה. הצפייה הפאסיבית שלו במסך, כלל איננה נחוות עבורו פאסיבית, אלא היא ענין רגשי, שמעורבת בו הזדהות רבה.

המחקרים מראים שלאחר הפסד של הקבוצה האהובה, אוהדיה ייטו לצרוך קלוריות רבות יותר ביום שלאחר מכן, ולבסס את התזונה על מזונות רוויים בשומן, ככל הנראה כדרך לפצות את עצמם על הכאב.

סטטיסטיקות של פשיעה והתרחשות מקרי אלימות מראה על עלייתם של אלו בעירה של הקבוצה המפסידה, בערב ההפסד.

כמו כן ישנם ממצאים על עליה בפנייה לטיפול פסיכולוגי ועליית רמת הטוסטסטרון בדם אצל גברים שצפו בקבוצתם מנצחת, מול ירידה בטוסטסטרון אצל אלו שצפו בקבוצתם מפסידה.

יתכן שבן הזוג אכן יושב בסלון הממוזג שלכם בכפר סבא, כשהפעם האחרונה שהוא עצמו רץ אחרי כדור השאירה אותו מתנשף בכבדות, אך בשעה שהוא צופה במשחק הוא נמצא הרחק משם. כל כך רחוק, שכאשר אשתו או ילדיו מתייחסים אליו הוא בקושי מסוגל לשמוע אותם, כאילו הוא נמצא ביבשת אחרת - דרום אמריקה.

כשבן הזוג צופה במסך, הוא יכול להרגיש את הלחות והחום במגרש, את הכאב הנורא של שחקן ששוכב מתפתל על הדשא, ואת הלעג לשחקן הקבוצה הנגדית שהפיל אותו רגע לפני וכעת מתפתל גם הוא בדרמטיות על המגרש. מבחינתו של אוהד הכדורגל הוא עצמו חלק מהקבוצה, והוא מבין ומזוהה עם הכוונות של השחקנים, השאיפות, החלומות והאכזבות שלהם.

החלומות והתקוות האלו מגיעות לשיאן אחת לארבע שנים. עכשיו, ניקח את הציפייה הארוכה, וההזדהות ההולכת ומתחזקת לאיטה עוד משלב המוקדמות לקראת אותו חודש, ונציב מולן ארוחת ערב עם חברים, או הרכבת רהיט חדש מאיקאה, וברור לנו מי יכריע את הקרב הזה.

הגבר על הספה רוצה לכבוש את השער שלו במונדיאל, גם אם ניימאר או מסי יעשו את זה עבורו. לאפשרות לכבוש במקום זה את אשתו שלצדה הוא חי כבר שנים, קשה להתחרות בכך.

 

מדוע כדורגל, ובכלל משחקי ספורט תחרותיים, כל כך מושכים את בני המין הגברי יותר מאת המין הנשי?

כדורגל הוא משחק של כובש ונכבש, כמו משחקי ספורט תחרותיים רבים. גברים הצופים במשחק, מזוהים כאמור עם המתרחש על המגרש ועם שחקני הקבוצה, וכל כיבוש של הקבוצה הופך בכך לכיבוש שלהם. ההזדמנויות בחיי היום יום הנוכחיים שלנו לכיבוש, לניצחון ולהפגנת כוח שאין עליהם ביקורת, הן מעטות.

בכדורגל מתאפשר הישג מהיר וסיפוק מיידי, שחסר בחיי היום יום בהם הישגים יבואו לאחר השקעה ומאמצים רבים. ברמה האבולוציונית, תפקידן של הנשים בעבר לא היה מאבק בכובש, הפגנת כוח והגנה על הנחלה, אלא שמירה על חברי השבט ברמה הרגשית, והשקעה בדור הבא. המונדיאל מזמין את הצופה להשתתף בחגיגה השבטית הגדולה, וגברים רבים נענים לכך ונוטשים לרגע את המשפחה לטובת מלחמה הירואית גדולה, בעוד בגופם הם לא התרחקו מהסלון.האישה נותרת לטפל בשיגרת היום יום, ובשיעורי הבית ואירועי סיום שנת הלימודים של הצאצאים.

נוסף על כך, כדורגל הוא ספורט קבוצתי, ולא פלא שההנאה מהצפייה בו עולה כאשר אנחנו בחברה. הגבר שאוסף סביבו את החברים לצפייה משותפת, מזמין אותם למעשה להרבה יותר מכך. הוא מזמין אותם להלחם אתו את המלחמה המשותפת שלהם, להזיע ביחד בשביל המטרה ולהיות שם אחד בשביל השני. אז אם הבן זוג שלך לא בכה בריב הגדול האחרון שלכם, אבל הזיל דמעות כשקסיאס ספג עוד גול שהביא את נבחרת ספרד קרוב יותר לתחתית, אל תחזיקי את זה נגדו. זה השבט שלו, שהפסיד עכשיו במלחמה על שטחים וכבוד, שהולך עכשיו מובס הביתה בראש מושפל ובידיים ריקות.

כיצד ניתן לשמור על הזוגיות בחודש שכזה, בו נשים רבות מרגישות "מודחקות" מאזור הסלון ושאין להן יותר אפשרות להחזיק בשלט בעצמן?

איך עוברים את התקופה הזאת בלי ליצור גול עצמי לזוגיות?

המונדיאל הוא אכן תקופה רגישה לזוגיות, בה סדרי העדיפויות משתנים לפתע באופן חד ומשאירים את הצד השני כועס וטעון. בכדי למנוע עימותים ומתחים בין בני הזוג, מומלץ להתכונן מראש ולברר, מיהן הקבוצות האהובות על הבן זוג, ועל אילו משחקים יקשה עליו לוותר. כמו כן צריכה להיות הסכמה לגבי אופן הצפייה – אם בן הזוג תכנן להזמין את כל הצוות מהצבא לצפייה על בסיס פתוח+ בירה וגרעינים, בעוד את זקוקה לערב שקט בבית העימות בוא יבוא. תכנון מראש והתגמשות של שני הצדדים יכול לפתור בעיות אלו.

מלבד זאת, לא מומלץ לקחת קרוב אל הלב את תחושות העלבון והנשכחות. נשים רבות חשות מוזנחות ובלתי חשובות בעבור בן זוגן, בעוד שלא כך הדבר. בן הזוג שלך נמצא בנדידה זמנית ונשאב לאירוע הנדיר הזה בשל הריגוש הגדול שבו, בלי להבין שהסביבה חשה מוזנחת. זה הזמן לעצור, ולומר לו איך את והסביבה מרגישים. כמובן שבכדי שמסר כזה ישמע עדיף לבחור זמן בו הוא פנוי להקשיב (רמז: לא באמצע משחק מכריע של הקבוצה היקרה לליבו).

 

האם כדי לשמור על זוגיות תקינה, אישה שלא מתעניינת בכדורגל, צריכה דווקא להתחיל ולהתעניין, כדי להתחבר לתחום העניין המאסיבי של בן זוגה?

מה לעשות אם אחד מבני הזוג ממש שונא כדורגל, והשני דווקא מכור? אנשים רבים, כן, גם גברים וגם נשים, לא מוצאים את הקסם שברדיפה אחר כדור ומוותרים על כך לטובת עניינים אחרים. במידה ושני בני הזוג לא מוקסמים מהדשא ונעלי הפקקים לא ירשמו בעיות מיוחדות סביב המונדיאל. אולם, במידה ובן הזוג "מכור" למשחק, נושם כדורגל ומתמצא בכל ההתפתחויות עוד משלב המוקדמות, מדובר בסיפור אחר לחלוטין. במקרה זה השותפות של הצד השני עשויה לקרב וליצור חוויה משותפת, במקום החוויה האישית שלבת הזוג לא היה בה חלק. ההשתדלות והמאמץ להתחבר לאהבה הגדולה שלו, ובכך להכיר במשמעותה ומקומה בחייו, יש בה בכדי לעורר קרבה והערכה. עם זאת, במידה ובת הזוג מתעבת את המשחק, ולא מוצאת כל הנאה בצפייה אין טעם בכך. במקרים כאלו עדיף לשמור מראש זמן לבילוי משותף אחר, ולהגיע לתיאום לגבי הצפייה ומיקומה.

 

עופרה טרוים

 

מחקרים על אבהות

לרגל יום האב הבינלאומי, שחל היום, 17.6.18,

בחרנו 8 מחקרים שמזכירים לכולנו

כמה קריטי תפקידו של אבא:

 

  • נשים שגדלו עם אבא תומך וחם מראות תגובות מסתגלות ובריאות יותר בהתמודדות עם לחצי היום יום, גם כאלה שאינם קשורים כלל למשפחתן. לפי מחקר חדש, רמות הקורטיזול (הורמון הלחץ בגוף) שלהן הרבה יותר נמוכות באירועים סטרסוגניים, זאת בהשוואה לנשים שגדלו במערכת יחסים כאוטית עם האב.

 

FATHERS PSYCHOLOGY RESEARCH PAPERS

 

  • מחקר מלמד כי היכולות האקדמיות של ילדים ניתנות לניבוי מוקדם לאור יכולותיו של אבא. בנוסף, אבות משקיענים ואיכפתיים משפיעים לטובה על השורה התחתונה -  תוצאות הציונים של ילדיהם בבית הספר, בחטיבה, בתיכון ובבגרות הצעירה הרבה יותר גבוהים. מחקרים רבים מעידים על כך שסיגנון אבהות מטפח ופעיל קשור לתפקוד אינטלקטואלי משופר, לצד יכולות מילוליות והשגיות אקדמית אצל בני נוער.



  • בשנות הגיל הרך, אבות מבלים שיעור גבוה יותר של זמן מתוך שעות הפנאי  'אחד על אחד' עם ילדיהם. בהשוואה לאמהות, הם מתמקדים בעיקר באינטראקציות משחקיות, מחקר מלמד כי הילדים לומדים באינטראקציות משחקיות אלו עם אבא, כיצד לווסת התנהגויות ורגשות.

 

  • "פעולות מכוונת-תינוקות" -  מחקר מאשתקד מלמד כי אבות, ממש כמו אמהות, מתווכים לתינוק התנהגויות חדשות באמצעות פעולות המכוונות לתינוק (אינטראקטיביות, התפעלות, חזרה מתלהבת על מילים, "קול תינוקי" שמדייק לצרכי התינוק, ועוד).   לפי המחקר, אבות קרובים יותר פיזית לתינוק, ואילו אמהות מביעות את עצמן רגשית טיפה יותר, אבל בגדול, הדימיון הרבה יותר ברור מהשוני!



  • על פי ג'ון בולבי (1988), כפי שתפקיד האם ידוע כמשמעותי בילדות המוקדמת והתפתחות הילד בעתיד כך גם תפקיד האב יכול לשמש באופן דומה, אם כי זה אינו נפוץ ברוב התרבויות. בולבי ממשיך וטוען שבמרבית המשפחות תפקיד האב הוא שונה: סביר שהאב ישמש עבור הילד דמות משחקית ואקטיבית באופן פיזי יותר מהאם ואף עשוי להיות הדמות המועדפת על הילד מבחינת משחק.



  • גרוסמן (2002) מצא כי סגנון המשחק של האב (רגיש, מאתגר או אינטראקטיבי) קשור למודל ההתקשרות שלו עצמו עם הוריו ונמצא כנבא טוב להתקשרותו של ילדו לטווח הארוך.  



  • לפי פילד (1979) אבות עוסקים יותר במשחק ופחות בהחזקת הפעוטות שלהם. עם זאת, נמצא כי אבות המתפקדים כמטפלים עיקריים מביעים הרבה יותר חיוכים, הבעות פנים מצחיקות וחיקוי קולי בהשוואה לאבות שהם  מטפלים שניוניים. כל זאת בהשוואה להתנהגות האם.

 

  • בראון ושות' (2012) מצאו כי מעורבות ורגישות של אבא מנבאים התקשרות בטוחה עם בנו בן ה- 3. עוד נמצא כי כאשר רגישותו של האב הייתה נמוכה, מעורבותו שימשה מנבא מדויק יותר להתקשרות בטוחה.





מקורות:

 

Pears, K.C., Kim, H.K., Capaldi, D., Kerr, D.C., & Fisher, P.A. (2012). Father-Child Transmission of School Adjustment: A Prospective Intergenerational Study. Developmental Psychology. PMID: 22612433

Brown, G. L., Mangelsdorf, S. C., & Neff, C. (2012). Father Involvement, Paternal Sensitivity, and Father-Child Attachment Security in the First Three Years. Journal of Family Psychology : JFP : Journal of the Division of Family Psychology of the American Psychological Association (Division 43), 26(3), 421–430. http://doi.org/10.1037/a0027836

Byrd-Craven, J., Auer, B.J., Granger, D.A., & Massey, A.R. (2012). The father-daughter dance: The relationship between father-daughter relationship quality and daughters' stress response. Journal of Family Psychology, 26 (1), 87-94. PMID: 22182338

Bowlby, J. (1958). The nature of the childs tie to his mother. International Journal of Psychoanalysis, 39, 350-371.

Field, T. (1978). Interaction behaviors of primary versus secondary caretaker fathers. Developmental Psychology, 14(2), 183-184. DOI: 10.1037/0012-1649.14.2.183

Grossmann, K. , Grossmann, K. E., Fremmer‐Bombik, E. , Kindler, H. , Scheuerer‐Englisch, H. and Zimmermann, A. P. (2002), The Uniqueness of the Child–Father Attachment Relationship: Fathers’ Sensitive and Challenging Play as a Pivotal Variable in a 16‐year Longitudinal Study. Social Development, 11: 301-337. doi:10.1111/1467-9507.00202

Pears, K.C., Kim, H.K., Capaldi, D., Kerr, D.C., & Fisher, P.A. (2012). Father-Child Transmission of School Adjustment: A Prospective Intergenerational Study. Developmental Psychology. PMID: 22612433

Rutherford, M.D., & Przednowek, M. (2012). Fathers show modifications of infant-directed action similar to that of mothers. Journal of Experimental Child Psychology, 111 (3), 367-378. PMID: 22137205

Schaffer, H. R., & Emerson, P. E. (1964). The development of social attachments in infancy. Monographs of the Society for Research in Child Development, 1-77.

www.civitas.org.uk/hwu/fathers.php

http://www.dailybreeze.com/ci_18292962?IADID=Search

http://nccic.acf.hhs.gov/poptopics/fatherinvolvement.html

https://www.childwelfare.gov/pubPDFs/fatherhood.pdf

 

סיכמו: איתן טמיר, איריס צח ואסתר מכלוף

 

השפעות נפשיות במסע למאדים 

MARS Trip psycological impacts

 

בכל מה שקשור לאתגרים האנושיים הכרוכים בהגעתנו למאדים, מרביתינו עסוקים בשאלות פיזיקליות שקשורות לחלליות, קרינה והיתכנות החיים על הכוכב האדום. 

אבל כדי שיגיעו לשם בני אדם, גברים ונשים שעברו הכשרה כאסטרונאוטים, חשוב לוודא שיגיעו לשם שפויים... 

קראו על ההשלכות הפסיכולוגיות (הקשות) שעתידים לעבור בני תמותה במסע של 250 מיליון קילומטר - לכל כיוון: 

 

חפשו בגוגל -

מכון טמיר מאדים 

 

צפיתי בפרק האחרון של "עובדה", בו שודר הראיון של אילנה דיין עם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. השערוריה הנוכחית היא בקשתו (לכאורה) של נתניהו מראש השב"כ יורם כהן, לנטר ולהאזין לאמצעי התקשורת האישיים של הרמטכ"ל והרמס"ד.

מה שאדבר עליו פה הוא לא עצם הדרישה להאזין בסתר לראשי מערכת הביטחון, אלא השערות לגבי המכניזם האישיותי שמפעיל את ביבי במצבי בדידות וניכור קיצוניים.

 

לקריאה: 

 

טור דעה מתוך הבלוג של איתן טמיר

 

MOSSAD

 

 

מהי פציעה מוסרית?

איתן טמיר

 

פציעה מוסרית (Moral Injury) היא מצב נפשי שמופיע לאחר חשיפה לאירוע/י חיים המאתגרים באופן קיצוני את הכוחות והמשאבים הנפשיים של האדם.  בכך היא דומה לטראומה נפשית, אך מה שמייחד פציעה מוסרית הוא ביצוע של מעשה פוגעני חריג, שכולל התנהגות לא מוסרית, כזה שיש בכוחו לנפץ את מערכת הערכים והמוסר של האדם שביצע אותה ישירות, או שהיה נוכח בעת שאחרים בסביבתו הקרובה ביצעו אותה. התנהגויות אלימות שמעוררות את הפציעה, מתקיימות בדרך כלל במסגרת צבאית שמתאפיינת בתחושה של דה-אינדיבידואציה - הפחתה בתחושת האינדיבידואליות לטובת היטמעות בתוך רגרסיה קבוצתית סוחפת. במלים אחרות, תופעת העדר.

אך התופעה חורגת מגבולות הפגיעה באחרים באיזורי עימות ביטחוני. פגיעה מוסרית מוראלית מופיעה בצורה עצמתית גם אצל פוגעים מינית, אצל מקרבנים ומתעללים במערכות יחסים קשות ואצל כל אדם שמעד בעומדו מול דילמה מורכבת בין סיפוק רווחתו האישית לבין ציות והיענות לנורמות החברתיות והאישיות המוטמעות בסופר-אגו. כפי שנראה, אותו סופר-אגו עלול להפוך (בצדק או שלא בצדק) למנגנון מעניש, מייסר ורודני בחייו הנפשיים של האדם הפוגע. 

 

 

תסמיני הפציעה הנפשית

הסימפטומים של תסמונת הפציעה הנפשית הם פסיכולוגיים והתנהגותיים, אשר חופפים חלקית להתמודדות עם פסיכו-טראומה: 

  • אשמה עמוקה 
  • בושה, חרטה חריפה
  • ערעור הזהות האישית הבסיסית
  • התנהגויות הרס עצמי, כמו שימוש והתמכרות לחומרים ופגיעה מתמשכת במערכות יחסים קיימות והדדיות
  • התחושות הקשות הללו מתלוות עם ייחוס קוגניטיבי גלובלי, בו מועבר הדגש מההשפעות המצביות לעבר מאפייני האישיות הקבועים שמאפיינים לכאורה את האדם הפוגע. 
  • במקרים קיצוניים, כאשר מתפתח סוד, והפוגע חש גם חוסר הבנה מהסביבה ועמה צורך בהסתרה, עלולות להופיע התנהגויות של פגיעה עצמית, לצד מחשבות וניסיונות אובדניים. 

 

המחקר לגבי האבחון והטיפול בסינדרום מצויים עדיין בחיתוליהם ומירב הידע מתבסס על הספרות הקיימת לגבי טיפולים פסיכולוגיים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

 

 

אדיפוס 

הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית מתייחסת למחיריה של פגיעה מוסרית כבר בראשית דרכה. השימוש המרכזי שעושה פרויד במיתוס של אדיפוס מלמד אותנו על כמה היבטים הרי גורל באישיות האדם: אדיפוס של פרויד מגלה לנו שאין דרך להימלט מהשפעתם של סודות העבר, וכי יש בנו צורך עמוק, דחפי כמעט, לחשוף את האמת, שלנו ושל אחרים. קשה לחיות עם האמת, אבל בלתי אפשרי לחיות חיים ראויים בלעדיה. כמו בהתחבטויות הנפשיות  המייסרות של רסקולניקוב, גיבור "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, אין לנו דרך להמציא את עצמנו מחדש מבלי שנתיר ונתפייס עם מעשינו בעבר. האתגר הטיפולי בטיפול הפסיכודינמי של ימינו, הוא לשתף, לגלות, לעשות חשבון נפש ותיקון (לא בהכרח מול האנשים שנפגעו) במטרה לחבר בין העבר להווה. עמידה מול אתגר כזה שווה את המאמץ: היא משחררת מהשקעת אנרגיות ליבידינליות בהדחקה ובהרחקה תודעתית של מעשים פוגעניים. 

 

 

פציעה נפשית ולחימה א-סימטרית

מאז מלחמת יום הכיפורים, אירוע שנחווה כטראומה עצומה בתודעה הישראלית הקולקטיבית, הסתיים למעשה עידן המלחמות הסימטריות.

במלחמה סימטרית, נלחם צבא סדיר של מדינה אחת מול אויב בעל צבא מאורגן שמזוהה עם מדינה אחרת. בנקודה מסוימת בזמן הפנימו כוחות אתניים שנאבקים על רצונותיהם הלאומניים, שהניצחון אינו מוכרע באמצעות השתלטות וכיבוש שטחים, אלא במידת הקורבנות הנתפסת בדעת הקהל העולמית. 

ובאמת, "קרבות שריון בשריון" הולכים ונעלמים מהעולם הטקטי של ניהול ותכנון מלחמות, גם אצלנו במזרח התיכון וגם בעולם כולו. במציאות הגיאו-פוליטית שהחלה להתבסס מאמצע שנות ה-70 וחוזקה עם סיום המלחמה הקרה, ניכרים מאבקים מלחמתיים בין חזק לחלש, בין דוד לגוליית, בין קורבן לבין תוקפן. צבאות סדירים נאלצים להתמודד היום בעיקר עם ארגוני טרור ולוחמת גרילה, עם טרור עפיפונים לצד אחריות מדינתית ודאגה לרווחתם הפיזית של אוכלוסיות פגיעות. 

יחד עם המעבר ללחימה א-סימטרית, התחדד הפיצול בין הרוע של התוקפן והסבל של הקורבן, ויחד איתו החלה גם תחרות על קורבנות, שמעצימה את החוויה של אשמת התוקפן. בנוסף, הלוחם של ימינו עומד בפני יותר ויותר מקרים המעוררים דילמות אתיות ומוסריות, גם כאשר הוא מקבל פקודה שהגיון צבאי לצידה.

השינויים הללו, כפי שתוכלו לקרוא בפיסקה הבאה, מעמידים גם את החיילים המסורים ביותר בפני השפעותיה של הפציעה המוסרית. 

 

 

 



Moral Injury

 

יולי 1993, דיר אל בלח, הגדוד הוחלף בקו בלבנון וירד בדחיפות לעזה. הם התמקמו באוהלי סיירים בשטח חשוף ליד שכונת עבסאן הקטנה ברצועת עזה. במרכז ישראל, מחבלים דקרו אזרחים בכל פינה וכמעט בכל יום. ראש הממשלה, יצחק רבין, צוטט מפורשות: "תשברו להם את העצמות". 

אריק היה אז לוחם לקראת סיום מסלול בגולני. אם יש מעקה אחד שנאחז בו בתוך העולם הכאוטי של נער בן 19, הייתה זו התחושה שהוא שייך לפלוגה ב"גולני". עם החברים האלה, אחים שלו, שמרכיבים את התמהיל האנושי שאפשר למצוא רק פה,  הוא מאמין שאפשר לעבור את הכל, בטח אחרי המסלול המפרך שהם עומדים לסיים יחדיו.

עזה הייתה לאריק שונה מלבנון. המ"פ והסמ"פ נחשבים "משוגעים"  - "משוגעים" בחיוך, כזה שאומר שהם מרשים לעצמם לעקוף ולהפר את כל הפקודות הפורמליות ולפתור בעיות ממוקדות באמצעות פציעה והרג של מפרי סדר פלשתינאים. בתדריכים ובשיחות הפלוגה הם מקריאים הוראות התנהגות שלצידן קריצה וחיוך. שניהם מדקלמים הנחיות צה"ליות, ססמאות חסרות משמעות, בעוד שלכולם ברור שהן נאמרות רק כדי לרצות את הפיקוד או החטיבה המרחבית שהנחיתו אותן מלמעלה.

לא, גם 25 אחרי, הוא לא שמאלני, לא 'רוחני' ולא פציפיסט. מבחינתו השירות ביחידה קרבית בצה"ל היה הגשמת חלום ציוני שמשקף את ערכיו ואת החיבור שלו למדינת ישראל. הוא לא קרע ת'תחת כדי להתעלל בערבים, אבל גם לא היה לו שום דבר בעדם. לוקח זמן להבין מה זה לחיות... בגיל 19 אריק עסוק בחברה החדשה שלו בבית, במירוק בנשק המקוצר שקיבל לאחרונה ובמאמצים להימלט מהריצה הקרובה שהחליט המ"מ המורעל שלו לעשות כל יום כדי לשמור על כושר. אריק נאנח ברווחה כששמע מעמדת השמירה את הצעקה: "5 דקות כולם על מד"ס!" 



"איפה המדינה ואיפה החזון?"

יובל בנאי ושלומי ברכה, המובילים של להקת משינה, שירתו כלוחמים במלחמת לבנון הראשונה, זו שנקראה בתחילת דרכה "מבצע שלום הגליל".

מי שמקשיב היטב לטקסטים של משינה, בעיקר בתקליטם הראשון, בשירים כמו "רכבת לילה לקהיר", "עתיד מתוק" או "בלדה לסוכן כפול", יכול לזהות בהם את סממני הפציעה המוסרית, את ההתפכחות הכואבת ואת האכזבה מהפער שנקרע בעולמם הנפשי של דור ישראלי שלם, בין התוכן הגלוי לבין המוצהר, בין מלים בשיעורי אזרחות לבין המציאות בפאתי ביירות, בין מה שהתבקשו פורמלית לעשות לבין מה שנאלצו לבצע בפועל בתנאי המציאות. ברכה ובנאי השכילו לבטא את מכאוביהם באמצעים אמנותיים שהדהדו בתודעה של כל מי שהיה שם.

הם לא לבד.

גם לוחמי עוז 77, גדוד השיריון המובחר מחטיבה 7, שלוחמיו עצרו את הסורים באוקטובר 73', מתארים את ההתמודדות עם פציעה מוסרית.  תא"ל (מיל') אביגדור קהלני, שפיקד על גדוד 77, מתאר את הרגעים של הטראומה המוסרית ברגע של הריגת חייל אויב (מתוך ראיון לאהר'לה ברנע ב"ערוץ הכנסת"):

"חשבתי שיש לי פוסט-טראומה. אחרי שנה בבית חולים, אולי במוח האחורי שלי מסתתר איזשהו מצב... וכמו שהתחילה המלחמה, התייבש לי הפה. ואמרתי לעצמי - אביגדור, אביגדור... אני לא יכולתי להגיד לאף אחד... מה אני אגיד? אולי אני סוחב איתי משהו, בכל אופן... שתיתי קצת מים. והייתה לי סיטואציה בלילה הראשון, שיריתי בטנק, 20 מטר ממני, וראיתי את המפקד קופץ מן הטנק, והוא בוער. ראיתי אותו צועק והסתכלתי עליו בעיניים... והוא צעק, והוא בער... אתה יודע מה? חטפתי שיתוק. שיתוק. כל הגוף שלי השתתק, לקחתי ככה את הפנים שלי והזזתי אותם, כי הייתי משותק. כדי לא לראות... יש פחד. השאלה איך אתה מתגבר על הפחד... תראה לי בן אדם שלא פוחד ואני אגיד לך באיזה בית חולים לאשפז אותו...". 

 

קלגסים מיוסרים: קלים בידיהם וגסים בליבם

אריק זוכר שכולם השתוללו. המ"פ והסמ"פ אפילו התחרו ביניהם בגלוי במכשיר קשר, ברשת הפלוגתית, תוך שהם משתמשים בשפת קוד בתחרות פנימית שתוצאותיה עונות לשאלה אחת: "מי הרג היום יותר ערבים?". 

"משנה, כאן קודקוד, קבל 2-1 לטובתי", כך קינח ערן המ"פ את היום שחלף.

חלפו שבועיים.

אריק התנחם בידיעה שיש עדיין כמה חיילים שאפשר לדבר איתם, החבר'ה היותר שפויים בפלוגה, שמקבלים את האבסורד והמסר הכפול בחצי חיוך, לא מוחים על ההתעללות אבל גם לא משתתפים בה. ואז גם הקבוצה הקטנה הזו, הערכית והנמנעת, הלכה ונסדקה, הלכה והתמסמסה.  תחילה היה זה ניב ה"מטוליסט", קיבוצניק מופנם ותכול עיניים, נער מופנם שלא ברור איך הגיע לגדוד, אחד שעבד קשה וידע תמיד לעבור את כל הקשיים עם תמימות, רעות וערכיות קיבוצניקית אופיינית. ערב אחד ניב חזר למאהל עם קת שבורה ושיתף את אריק במה שאירע: 

"עמדתי כל היום במחסום, היה לי חם אימים ולא החליפו אותי והיו לי רק מים חמים במימיה... ואז הגיע איזה ערבי עם פרצוף של חמאסניק. הוצאתי אותו מהאוטו והרבצתי לו עם הקת על שהיא נשברה".

אריק הבין שהוא מפספס משהו. קול פנימי קרא לו להשתייך למעגל. 

אחר כך, פתאום, הופיעו הכתבות בעיתונים: "גולני בא, גולני בלאגן!",זעקה הכותרת בכתבת האמצע של מוסף "24 שעות".

הכתבה לימדה את אריק כמה עובדות שלא הכיר, כנראה הוסתרו בבאזז של הגדוד:  לפי הכתבה, נגד מרבית הקצינים בגדוד שלו נפתחו חקירות מצ"ח; קצין המבצעים והסמג"ד הודחו; המג"ד עוכב בדרגה. בנקודה הזו, הוא משחזר 30 שנה אחרי בטיפול, השתחרר אצלו הרסן המוסרי. הוא החל להנות מהצחוקים הפלוגתיים והרגיש שוב שייך. הוא אפילו המציא שיטה ייחודית להתעמר בפליטים - חיילי המחסום התפצלו לשתי עמדות, במרחק 150 מטר זו מזו. הם תפסו עובר אורח עזתי אקראי והחלו לתזז אותו בריצה בין שתי העמדות, תוך מדידת לוחות זמנים, כמו היה הוא, כמו היה טירון, אגלי זעתו נשקפים בבבואתו שלו. הוא מצא את עצמו מתגלגל מצחוק, בוכה בהנאה סדיסטית, מיואשת, טהורה.

בתמונה הקשה ביותר שהוא זוכר, הוא עוצר רכב, פזו' 205 לבנה.

הנהג פותח את החלון ואריק צורח עליו:

"אינת'ה חמאס? אינת'ה חמאס?" 

הנהג מנומס, עם משקפיים ומבט נבון, גבר נאה בשנות ה-30 לחייו. הוא מסביר לאריק בעברית רהוטה:

"אני מורה בבית הספר התיכון בשכונה".

אריק חוכך בגרונו, אוסף ליחה בקול ויורק על פניו של הנהג הנדהם.

שניות ארוכות הם שוהים יחד בשתיקה. 

המורה קינח את פניו בעלבון, באריק פקעה תחושת אשמה פוצעת שמקורה באיזור נפשי שטרם הכיר. 

 

 

 

 

מרדף / ירון לונדון

מוזיקה וביצוע:  תמר אייזנמן 

 

ארץ טובה שהדבש בעורקיה 

אך דם בנחליה כמים נוזל. 
ארץ אשר הרריה נחושת 
אבל עצביה ברזל. 
ארץ אשר מרדפים קורותיה, 
אלפיים דפים ועוד דף, 
עד שנשרף 
עוד מעט כל חמצן ריאותיה 
בגלל מרוצת המרדף 

ארץ אשר ירדפוה אויביה 
והיא את אויביה תרדוף במרדף. 
היא את אויביה תשיג, אך אויביה 
הם לא ילכדוה בכף. 
זו הרואה את חייה מנגד 
תלויים כעלה הנידף. 
היא יראה, 
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת 
תמתין עד לתום המרדף. 

תום המרדף מסתתר בנקיק 
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, 
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש 
אשר ממזרח היא תבוא. 
אז לא יותר אמהות תקוננה 
ולא על בניהם האבות, 
כן הוא יבוא 
ורגלינו עד אז לא תלאינה 
לרדוף בעקבי התקוות. 

 

 

 

 

מקורות:

 

 

ערוץ הכנסת - ערוץ 99.- היו ימים עם אביגדור קהלני - חלק א', 16.11.16 - אהרן ברנע משוחח עם תא"ל במיל' אביגדור קהלני - חלק א' של השיחה. https://www.youtube.com/watch?v=FvAwkuQYnHs

 

Drescher, K. D., Foy, D. W., Kelly, C., Leshner, A., Schutz, A., & Litz, B.T. (2011). . An exploration of the viability and usefulness of the construct of moral injury in war Veterans. Traumatology, 17, 8-13. doi: 10.1177/1534765610395615

 

Litz, B.T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W.P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war Veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29, 695-706.

  

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94

 

 

 

Google

פציעה מוסרית
Rated 5/5 based on 11 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

על עצמאות, חופש וחיוך בזירת הטיפולים

 

אני קוראת כעת בהנאה גדולה את הספר "איך לשרוד כפסיכותרפיסטית" מאת נינה קולטארט.

קולטארט היא פסיכואנליטיקאית מהזרם העצמאי, שאליו משתייכים בין היתר דונלד ויניקוט, מייקל באלינט, מייקל אייגן, פטריק קייסמנט, נוויל סימינגטון, ג'ון בולבי ועוד. קבוצה שצמחה והתפתחה מתוך המחלוקת שבין תומכיה של מלאני קליין לתומכי אנה פרויד והגיעה לשיאה בדיוני המחלוקת, שהתרחשו בלונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה (1941-1945) ונחשבת לתקופה אפילה בתולדותיה של הפסיכואנליזה, שכן המחלוקת חרגה מאוד מגבולות הגיזרה האינטלקטואליים/תאורטיים והפכה להיות אישית מאוד ורוויה בגילויי צרות עין ותוקפנות קשים.

מתוך המריבה היוקדת ובנסיון של כל אחת מהגברות (מלאני קליין ואנה פרויד) להוכיח שהיא היא הבת האמיתית של פרויד, או לפחות ממשיכת דרכו. בכל מקרה הקרע בחברה האנליטית והדרישה הסמויה ולעיתים הגלויה לבחור צד הולידה את הזרם העצמאי שאיתו מזוהה נינה קולטארט. בקצרה אפשר לומר שתיאורטיקנים מזרם זה משלבים בין רעיונות המדגישים דרמה של עולם פנימי, הכוללת פיצולים, השלכות והפנמות של אובייקטים, לבין התעקשותעל חשיבותו הקריטית של העולם החיצוני בקביעת הבריאות הנפשית והסבל.  מבחינה זו הזרם העצמאי הוא סוג של "מרחב פוטנציאלי/מעברי", בין הדוגמטיות הרעיונית של אנה פרויד לזו של מלאני קליין (פכלר ע. , 2018).

התרשמתי עמוקות מהאופן שבו נינה קולטארט, בדומה לשאר חברי הזרם העצמאי, מתייחסת לאספקט של הטכניקה הטיפולית באופן המדגיש גמישות, אותנטיות, והתאמה לצרכי המטופל. קולטארט מתארת בספרה בכנות לא אופיינית בחירות לא אורתודוקסיות (לשלוח גלויות למטופלת המצוייה במשבר אובדני), מתייחסת לעצמה בהומור ומעודדת מטפלות ומטפלים אחרים לעשות זאת. אסיים בציטוט ששבה את ליבי :

"ועדיין בנושא הנימוסים ברצוני לשאול:מה קרה לחיוך? נדמה לי שבמעין הסכמה אילמת התפתח מיתוס חזק מאוד שלפיו חיוך למטופל עלול להסב נזק מסתורי לא רק לו אלא לפגישה הטיפולית כולה. אני משערת שמקור המיתוס בתחושת העצמי הרעועה שיש למטפלת על עצמה. נדמה לי שיש משהו מגוחך ודי עצוב באפשרות שחיוך רגיל, שעשוי לתרום רבות לתחושת הנינוחות החשובה עד מאוד של המטופל, נתפס כפגיעה בכובד הראש המתחייב של המעמד" (עמ' 143)

 

 

אפרת גינס-פיינמסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, מכון טמיר

לקריאה נוספת:

"איך לשרוד כפסיכותרפיסטית", נינה קולטארט, הוצאת כרמל, 2018

"התינוק ומי האמבט", נינה קולטארט, הוצאת כרמל, 2012

"באסוציאציה חופשית, מפגשים בפסיכואנליזה", בעריכת אנתוני מולינו, הוצאת כרמל, 2011, בו מופיע ראיון עם נינה קולטארט.

Google

איך לשרוד כפסיכותרפיסטית?
Rated 5/5 based on 4 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

כתבתה של שני נחשוני מתאגיד "כאן", לקראת תחילת שידור "הפסיכולוגית":

 

 

 

פרק 1

אתמול ראיתי את הפרק הראשון בסדרה הקומית "הפסיכולוגית", שיצאה לדרך בתאגיד השידור "כאן".  קרן מור, בתפקיד פסיכולוגית קלינית, מתיישבת מול מסך המחשב עם מותג חדש שהשיקה - טיפול פסיכולוגי בסקייפ, שנמשך בדיוק 3 דקות לכל פגישה, היא מזכירה קצת מוכרת בפיצוציה עם ספל טיפים עליו רשום בכתב יד: "בשבילך זה דמי כיס, בשבילי זה המקצוע".  

 

 

 

הנה הפרק שהועלה בערוץ "כאן" ב-You Tube: 

 

 

 

 

"היו לך שלושה מטופלים, זה לא היה כלכלי…", רוטן טל פרידמן, בתפקיד אפי הבעל, על גחמותיה של אשתו ועל הקליניקה שנסגרה. רגע אחר כך מגיח אבנר, המטופל הראשון, שעולה לטיפול אונליין בסקייפ. תותי חרדתית, מורעבת, מפלרטטת, מניפולטיבית, מתנשאת, בודקת, היסטרית. קרן מור במיטבה.

מכאן הפרק מתגלגל, קופצני, מחויך ועושה לפרגן. שווה לצפות ומסקרן לראות כיצד תתפתח העלילה בהמשך הדרך.

 

 

יותר מהכל, הצפיה עוררה בי אסוציאציות למקצוע שלנו וחיברה אותי לסיפורה של הפסיכולוגיה הטיפולית בעידן הדיגיטלי. כמו בכל מקצוע חופשי, נפרשות הזדמנויות יצירתיות ולצידן צפות חרדות קיומיות.

 

עכשיו נועם עולה לשיחה. מטופל משעמם ותלותי שלתסכולה מתעקש להמשיך בטיפול. מצד שני, היא נדלקת ברגע שהוא מעלה אפשרות שגם בת הזוג שלו תפנה לטיפול והיא תרוויח עוד לקוחה.

"יש פה עניין של קניין רוחני, שהוא שלי, זה לא אתי!"

נועם משתף אותה במקרה של גילוי עריות ורגע אחרי שהיא מנתקת לו את השיחה, תותי מתקשרת בשיא ההתלהבות לאפי: "יש לי גילוי עריות! זה גם סקס וגם אילנות יוחסין!" (שני התחומים שמהם אפשר להרוויח כסף באינטרנט, לפי אפי).

 

תותי רוצה לשגשג.

היא בנתה מודל עסקי של 100 ש"ח לפגישה טיפולית של 3 דקות בדיוק (שאם נחשוב על הפוטנציאל שלו, הוא יכול דווקא להצליח לא רע).

 

כל-כך מורכב לשלב את שלל הצרכים הללו יחד:

לטפל במסירות בנפשו של אדם אחר, להביא מקצוענות מדויקות, לשמור על אתיקה, לא לוותר על המשאלה לצמוח כלכלית, להרגיש טוב שמגיע לך להרוויח - גם להרוויח וגם להישאר אישי, ניתן ואוהב. פסיכולוגים ופסיכולוגיות יודעים איזו דרך ארוכה נדרש המטפל לעבור עד שמתיישבים להם כל הצרכים הללו בזהות מקצועית אינטגרטיבית, כמה פעמים מתנערת קופסאת הקוביות עד שהיא מסתדרת לה מעצמה, מפויסת, קשובה. 

העולם כולו נמצא בעיצומו של תהליך טכנולוגי מואץ שמאתגר כל משלח יד אנושי. למרות שרבים משוכנעים שאין דרך להחליף את הקשר האנושי הקרוב בפסיכותרפיה ובתהליכי ייעוץ, גם פסיכולוגים מצויים בתוך קלחת השינוי. למשל, במחקר קליני מבוקר שהתקיים באוניברסיטת סטנפורד ופורסם אשתקד ב-JAMA Psychiatry תואר צ'אט-בוט ראשון בסוגו, שעובד דרך מערכת מסנג'ר בפייסבוק ושיעילותו הוכחה בהפחתת תסמינים של דיכאון קליני, במידה דומה לטיפול פנים אל פנים.

APA, ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי, דיווח לאחרונה על למעלה מ-10,000 אפליקציות פעילות שנועדו להגיש עזרה נפשית מקוונת ואלה נתונים שמתייחסים רק ליזמים שפנו לארגון.

תותי שלנו, במחאתה, מנסה למצוא לעצמה מקום בתוך עולם קליני משתנה. היא מנסה לדחוס תהליכי שינוי ב-3 דקות של שיחת וידאו, גימיק שיווקי שהוא גם ביטוי ציני כלפי המשאלה של מטופלים להגיע בתהליך אינסטנט לתוצאות מהירות מאי-פעם. פסיכולוגים לא יודעים (וכנראה גם לא יידעו) לחולל שינוי בשלוש דקות, אבל רוח התקופה מחייבת פיתוח של דרכים חדשות ויצירתיות, כי כמו בכל תחום אחר, מה שנלמד בתחילת מסלול ההכשרה הארוך של הפסיכולוג, נחשב מיושן לקראת סיומו.

 

אנסה לעקוב אחר הסדרה ולכתוב. 

 

פשוט נגמר לנו הזמן…:-)

 

איתן טמיר

 

פרק 2

פסיכולוגים ופסיכולוגיות, באשר אתם, קומו והשמיעו קולכם!  

פרק 2 של "הפסיכולוגית" מחייב אותנו לקום ולמחות, לפנות לסעד בית המשפט ולדרוש צו מניעה בהול נגד תאגיד "כאן" ושידור פרק 3.  אסור, אסור לנו לתת לביזיון הזה להמשיך !

ד"ר תותי ליבליך מערבלת לנו גבולות מטושטשים, בדידות נוראית בתוך אינטימיות אינסטרומנטלית, פרשנות אנליטית שנשלפת שבריר שניה לפני התהום, גזענות, התנשאות, תשוקה לכסף ולסקס שמלווה בהתכחשות נרקיססיטית טראגית של האובדן הגופני שכופה עליה הגיל ("לא נראה לי שאני בגיל של אמא שלך, אולי בגיל של אחות של אמא שלך...") ריקנות ומורעבות קיומית ורשעות אנושית ששמורות לצדדים האפלים והפרוורטיים של נפשות אבודות, אלה שרחוקות שנות אור מלחיות לפי הסטנדרטים להם הן מטיפות. 

הנה פרק 2 שהועלה בערוץ ה-Youtube של "כאן". בשתי מילים - מזעזע וקסום: 

 

חמודי, נועם, אבנר, לאן זה הולך קרן?

עכשיו ברצינות, אני מודע לכך שאני (לשמחתי ולצערי) לא איש מקצוע סטנדרטי בתחום, אבל לדעתי יוצרי הסדרה לא קולטים עדיין שהם נכנסים ללב לבו של המשולש הקונפליקטואלי בו לכודה כיום הפסיכולוגיה (בישראל וגם בעולם).  פסיכולוגיה מכילה, מתחרה, אגרסיבית, קשובה באמפטיזם, נאבקת, מתקרבנת ומחפשת מוצא:

צלע אחת היא הטיפוליות - אם תשאלו היום פסיכולוגית קלינית מומחית מהו בעיניה המענה הטיפולי המתאים ביותר לבעיה נפשית ספציפית תשמעו עצה הפוכה לחלוטין מעצתה של פסיכולוגית קלינית אחרת.  ובמקרה העצוב יותר תשמעו אמירה טנטטיבית כמו "גם וגם..." - "גם קוגניטיבי, גם דינמי, אה... אינטגרטיבי". ככה, בין טיפול מבוסס ראיות לבין ההתמסרות-התמכרות שלנו לעמדת הכוח של מושג "הלא מודע" שסבא פרויד העניק לנו וד"ר תותי שלנו מנצלת אותו עד הסוף בכל רגע כמוצא מכל חרדה מזדמנת. כן, כשאבנר אומר שהוא אוהב אותה, תותי רצה לפרשנות על ההעברה. מציאות? קשקוש. 

צלע שניה היא הכסף - כמו כל מקצוע חופשי אחר, הפסיכולוגיה מתמסחרת. רק שאצלנו זה צורםםםםם.  תותי והמיזם האינטרנטי החמדני שלה היו נתפסים עד לפני 5-6 שנים כחזון נפרץ ומביך במקומותינו. היום? תבדקו במודעות הממומנות של גוגל אדוורדס -  התחרותיות על מילת המפתח "פסיכולוגים" תיכף עוקפת את הצעת המחיר על המילה "פרגולה", ואוטוטו אנחנו מטפסים לליגת העל ששמורה ל"צימרים בצפון". תותי בונה על זה שיש לה בטיפול זוג מאורס שגילה תוך כדי היחסים שהם אחים!  זה יקדם לה את העסק. ואז, לכל הרוחות, הם הורסים לה את האייטם עם בדיקה גנטית שמפריכה את הגימיק. 

צלע שלישית היא הדיגיטל - כמו כולם, אין לנו מושג איך לאכול את זה, ואז, כשאנחנו כבר קולטים לרגע מה קורה זה נהיה לא רלוונטי. ועוד לא דיברנו על המטפלים האלטרנטיביים למיניהם שמאיימים על המותג הקליני של תותי (כל רפלקסולוג פסיכולוג), לא דיברנו גם על המאמנים (קאוצ'רים עלק), על מחבקי העצים ה"רוחנים", על הפסיכיאטרים שזוממים יחד חברות התרופות לארוז את הסמים המסוכנים של אתמול לתרופות הפסיכיאטריות של מחר. כל אלה ודאי מופיעים כ"איומים" בניתוח ה-SWOT היסודי שהכינו אפי ותותי לקראת הפריצה שלה לשוק. 

לסיכום, סדרה מצוינת. מצפה להמשך!

והכל בחיוך ברוח הסדרה, אה? 

איתן

 

 

 

 

 

Google

הפסיכולוגית - קרן מור
Rated 5/5 based on 5 reviews
הפסיכולוגית is a Comedy television series created by Starring:
קרן מור
טל פרידמן
Season 1 -May 07, 2018
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

איך עובד טיפול בפוסט טראומה עם חיילים?

ראיון עם ורד אמיצי, MA,

מומחית בטיפול CBT בטראומה

מראיינת: מור צח

 

ורד אמיצי

 

 

היי ורד, ספרי לנו על עצמך

אני עו"סית קלינית ומומחית בטיפול CBT בטראומה במכון טמיר תל אביב ובקליניקה פרטית. עברתי הכשרה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי  במרכז הישראלי לפסיכו-טראומה של בית החולים הרצוג אצל גפנית אגסי. את התואר הראשון עשיתי באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. אני גם מטפלת בצה"ל במילואים על תקן קב"נית. אני עובדת בעיקר עם נפגעי חרדה וטראומה. אפשר לראות כל דבר בחיים שלנו כמשבר או כשינוי או כאבן דרך שמעצבת אותנו, ואלו המקומות שגם הפתולוגיות מתפתחות מעליהן וגם חוסן, כלומר, גם כוחות מתפתחים מעליה. כשאני מטפלת באדם, אלה המקומות שאני מנסה לגלות, מה הן אבני דרך הללו, שמספרות המון על האדם וגם מאוד עוזרים ככלי עבודה כי אני עושה חשיפה לאותן אבני דרך, לומדת מהן, שואבת מהן כוחות כדי לשקף את זה למטופל וכן הלאה.

 

טיפול בפוסט טראומה PTSD אצל חיילים

 

בתור מטפלת CBT האם את רואה הבדלים בין טראומה שחיילים חווים לבין טראומה שאוכלוסיות אחרות חוות?

תראי, הרבה מטופלים בקליניקה הפרטית שלי ופה במכון נפגעו בצבא, גם אם בהתחלה הם לא באים עם אמירה מפורשת שזה מה שקרה להם וגרם להם לפנות לטיפול, הרבה פעמים אנחנו מגלים דברים שקרו בשירות הסדיר או במילואים, באיזושהי זירה של מלחמה, באיזושהי זירה שקשורה לצבא, כי בארץ אי אפשר להתחמק מזה. כלומר, גם אלה שבאים אליי ולצורך העניין לא שירתו בצבא, אי אפשר להתחמק מהאסוציאציות האלה, מהמקומות האלה, מהטריגרים האלה. הם קיימים בכל מקום. אז איכשהו הרבה מאוד מהמטופלים שלי הם כן חיילים או יוצאי צבא שנפגעו במסגרת של מלחמות ומבצעים של צה"ל והם באים עם סימפטומים של חרדות, עם סימפטומים שהם יותר גופניים הרבה פעמים, לפעמים סימפטומים התנהגותיים כמו התפרצויות זעם, קשיים במערכות יחסים כמו קושי ביצירת אמון, כשבעבודה מעמיקה יותר אנחנו מגלים שהטראומה היא זו שהפעילה את כל זה. ממש אפשר לראות את הלפני ואחרי: מי הייתי לפני שהתגייסתי ומי אני אחרי שיצאתי מהצבא וזה שני אנשים שונים.

 

PTSD Post Traumatic Stress Disorder

 

מבחינת האם יש הבדל בין הטראומות השונות- אני חושבת שיש הבדל בתפיסות השונות. טראומה היא טראומה, זה לא משנה איפה חווית אותה, זה לא משנה מה היה האירוע עצמו, טראומה היא טראומה. אבל הרבה פעמים את תראי חיילים שלא מזהים את מה שהם עברו כטראומה, שלא מקשרים בין הסימפטומים שלהם לבין מה שהם חוו בצבא ויש להם פחות מוכנות לעבוד על הדברים שהם עברו בצבא כי הם אומרים "שרדנו את זה, עברנו את זה, אני כבר לא בצבא, אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי" וזה עניין של תפיסה וזה עניין מאוד תרבותי, מה שהתרבות בארץ מכתיבה לאנשים זה שחייל חייב להיות מאוד חזק וגיבור גדול ויש איזו התעלמות מהקושי של החייל, מהסבל שהוא חווה ויש אפילו דה-לגיטימציה של הסבל הזה. הרבה פעמים את רואה אנשים שיצאו מיחידות לוחמות נבחרות שאומרים: "הגוף שלי  לגמרי שלם, לא איבדתי יד, לא איבדתי רגל, על מה לעזאזל אני מתלונן? אני סובל? תראי את החברים שלי, זה בבית לוינשטיין, זה בקבר וכו'", הם לא נותנים עבור עצמם לגיטימציה לסבל שהם חווים. הם חווים סבל בדיוק באותה מידה כמו סבל פיזי. הם לא ישנים בלילה, הם מרחיקים מעליהם את כל החברים ואת כל האנשים שתמכו בהם כי הם מפחדים להזיק להם, הרבה פעמים הם מתמכרים לאלכוהול  וסמים קשים, הם מלאי התפרצויות זעם, מלאי התנהגויות אימפולסיביות. אני מדברת על הקצה כמובן, על אנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית.

 

אז אילו תסמינים נוכל לראות במי שעבר טראומה פחות קשה?

אני חושבת שלצערי באמת יש היום חוסר מודעות לשפה של הגוף המדבר את הטראומה. אני אתן לך דוגמה, חייל שמגיע עם מיסופוניה, חייל שמגיע עם בעיות במערכת העיכול, חייל שמגיע עם הזעת יתר, כל מני דברים שהם לכאורה משהו מאוד מבודד, משהו פיסי ומן הסתם הנטייה הראשונה תהיה לומר להם "לך לגסטרולוג, לך לרופא אף אוזן גרון, לך לאורטופד וכו'" והרופאים האלה לא יודעים מה עומד מאחורי זה אז אותו חייל בא ועובר מלא בדיקות ובעצם אומרים לו " זה שום דבר, זה הכל בראש שלך" וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם גם צוחקים עליו, אומרים שהוא היפוכונדר, שהוא פסיכי, שהוא חלש. ואני מדברת איתך על רופאים שאמורה להיות להם מודעות בעניין. שלא נדבר על החברים, המפקדים בצבא וכן הלאה. כמה שבארץ כן קיימת איזושהי מודעות לטראומה ופוסט טראומה, בשטח, בפועל, לא נותנים לזה מספיק מקום.

 

אני מקבלת הרבה פניות של הורים מודאגים למכון, מה תאמרי לאמא שמתקשרת ומספרת למשל שהבן שלה מראה כל מני סימפטומים כמו הזעת יתר ושהיא חוששת שהבן שלה סובל מטראומה?

אני אשאל את האמא דבר כזה: מי סובל כאן? את או הוא? האם הוא אומר שהוא סובל?, כי כאן חשוב להבהיר, אני חושבת שאני, כאשת מקצוע וכאדם בעל אמונות פרטיות משלי, הייתי שמחה אם כל החיילים שסובלים (לא רק מטראומה, לא צריך לחכות לפוסט טראומה של הקצה) יפנו לטיפול. עוברים איזשהו משבר, צריך לעבד אותו, צריך להקל אותו. אני הייתי מאוד שמחה אם כל החיילים האלה שחוו את המבצעים והלחימות היו עוברים לפחות איזשהו עיבוד ראשוני כדי לבדוק מה קורה איתם ואז אם רואים שיש איזושהי בעיה יותר גדולה אז גם יפנו אותם לטיפול. אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לקבל טיפול.

 

 

למען אותה אמא דאגנית - אם מישהו חווה טראומה הוא יודע את זה? הוא יודע שהוא צריך לפנות לטיפול?

הם יודעים שהם סובלים. להגיד לך שהם יודעים שהם צריכים טיפול? לא. הם לא בהכרח יודעים לקשר את מה שהם חווים לטראומה. כל קשר בין הסבל שלהם לבין משהו שהוא פסיכולוגי, שהוא בנפש, נראה להם חלש. נראה להם לא תקין ושלא בסדר שהם בכלל חושבים את זה. לפעמים הם מפחדים לפגוש את הפסיכולוג כי הם מפחדים שזה יהיה החותמת הסופית שתגיד שהם משוגעים, אז הם נמנעים מללכת לטיפול. כאמא? את יכולה לשאול אותו: אתה סובל? קשה לך? תיפגש עם מישהו, תברר מה יש לך, תברר אם אפשר לטפל בזה. שב, תדבר על זה. אם למשל הוא סובל מהזעת יתר כמו שציינת בשאלתך הקודמת, הרבה פעמים הזעת יתר היא סימפטום של לחץ, הלחץ הזה נובע ממשהו, זה לא משנה אם זה מהצבא או מטראומות אחרות, זה פשוט לחץ שהוא חווה בחיי היומיום שלו. הזעת יתר יכולה להיות אורגנית ואז היא בד"כ מופיעה בשלב הרבה יותר מוקדם בחיים, יש לנו מספיק אירועים מלחיצים בשלבים מוקדמים יותר: מבחנים, בגרויות וכו', אבל גם כשהיא אורגנית היא מאוד מקושרת ללחץ. לחץ מגביר אותה וכאן אני אומרת: טיפול  יכול לעזור, גם אם לא לפתור במאה אחוז. זה יכול לשנות את איכות החיים.

 

איזה טיפול הכי מתאים לדעתך לטיפול בטראומה ואיך הוא עובד?

הפרוטוקול היעיל ביותר לטיפול בטראומה הומצא על ידי עדנה פואה ונקרא טיפול בחשיפה ממושכת. זה פרוטוקול שהיא בנתה על סמך טיפולים בנפגעות תקיפה מינית ונעשתה לאחר מכן הכללה של הטיפול להלם קרב, שאלו שתי הסוגיות המוכרות ביותר בעולם המערבי. קודם כל אני אציין שחשיפה ממושכת היא כלי בתוך הטיפול CBT ממוקד הטראומה, שזה הטיפול שבו אני עוסקת וכל הכשרת ה-CBT שעברתי היא ספציפית ממוקדת בטיפול בטראומה: טראומה פשוטה, טראומה מורכבת, תחלואות נלוות וכדומה.

מה שעושים עם הטראומה: קודם כל מכירים, כמובן. זה שלב שאי אפשר לדלג עליו, לבנות איזושהי היכרות ראשונית, להכיר את הכוחות של האדם, להכיר את החולשות שלו, להבין מה עוזר לו, מה מפריע לו, להכיר אותו - מי הוא? מה מערכת התמיכה שלו?, להכיר את הסביבה שלו, את המערכת היומית שלו.

הטיפול עצמו בעצם נוגע בכמה חזיתות: עושים חשיפה, כשמה כן היא, היא חשיפה, אבל בד"כ בדמיון, במצבים של טראומה צבאית אנחנו לא נחזור לשטח כדי לעשות חשיפה חיה. אנחנו נעשה חשיפה בדמיון שזה אומר לדמיין את הסיטואציה ולהוסיף עליה את כל החושים. להחיות את התמונה ולחיות אותה מחדש, אבל הפעם לחיות אותה עם המטפל. לחיות אותה במינונים מוקצבים, לחיות אותה עם מישהו שעומד על ידך ואומר "רגע, עלינו קצת יותר מדיי, בואי נוריד קצת", מישהו שמנטר אותך, מישהו ששומר עלייך בתוך המקום המאוד קשה הזה. עושים את החשיפה בצורה מאוד הדרגתית, כל פעם עוד קצת, כל פעם קצת יותר עמוק, בעצם מתחילת האירוע ועד סופו - שוב ושוב, עד שהעוצמות שעולות בתוך החוויה הזאת יורדות ובעצם האירוע הזה נשאר כסיפור, כחלק מההיסטוריה, ולא כמשהו שחי היום. כשאנחנו עושים דבר כזה אנחנו רואים כבר במקביל שהרבה מהסימפטומים יורדים: סימפטומים גופניים של כאבים, של הזעת יתר, של בעיות במערכת העיכול, בעיות של אכילה וכו', הרבה מהדברים האלה יורדים תוך כדי העבודה החשיפתית. מרכיב נוסף שאנחנו עובדים עליו הוא החלק הקוגניטיבי. זה אומר שאנחנו עושים עבודה על התפיסה של מה היה אז ומה יש לי היום, עד כמה אני היום בסכנת חיים ועד כמה היום אני מוגן ועד כמה אני יכול לבטוח באדם שמולי ואיך אני תופס את עצמי: מי הייתי אז? האם הייתי האדם החלש שמתמודד עם אירוע שכולם עוברים אותו או שהייתי גיבור ששרד משהו ענק? להכיר את עצמנו מחדש, לתת לעצמנו את הקרדיט איפה שמגיע לנו ולתת לעצמנו את הלגיטימציה להיות חופשיים. חלק מהעבודה הקוגניטיבית תהיה גם להשלים עם החוויה שהייתה. השלב הבא זה כמובן עם ראיה לעתיד: כלים להתמודד עם משברים שיכולים לבוא.

פן נוסף של הטיפול זה עבודה גופנית, שזה ממש לעבוד עם הגוף על כל הסימפטומים שהוא מבטא, כי בעצם הגוף זה תמרור האזהרה הראשון שדולק, הוא זה שמביא את אותם אנשים לטיפול. לדוגמה: בעיות בויסות חושי, שאגב לצערי פחות מכירים את התופעה אבל היא די רווחת. מדובר בתחושה הזאת של רגישות החושים: רגישות לצלילים, רגישות לאורות מסוימים, רגישות לריחות מסוימים. מיסופוניה והיפראקוזיס הם שני סוגים של בעיות כאלו שמתבססים על רגישות יתר לצלילים מאוד מסוימים. הרעיון הוא שזה הכל משפחה של הפרעות שהמקור שלהן זה שיש משהו שנתפס באחד החושים והוא לא אמור אבל הוא צורם, הוא צורם עד כדי כאב. צורם עד כדי כך שאי אפשר לסבול את זה. עם הדברים האלה, מעבר לחשיפה עצמה, אפשר לעשות גם עבודה שהיא יותר גופנית. כאן אני משתמשת בכלים של קשיבות ושל חוויה סומאטית (SE), כשבעצם שתי הגישות האלה מדברות על השילוב שבין הגוף והנפש והעבודה עם התחושה עצמה: עם ההסתקרנות לגבי התחושה, עם ההישארות עם התחושה. וזה על אותו עקרון כמו חשיפה: כשאנחנו נשארים עם התחושה אנחנו מסתגלים אליה והיא פחות מפריעה לנו. כשאנחנו נשארים עם התחושה ואנחנו עושים מעבר בין התחושה הכל כך חזקה וכל כך מאיימת לבין תחושה מאוד טובה שכבר קיימת בגוף, התחושות מאזנות אחת את השנייה.

רב-תרבותיות במפגש הטיפולי

ראיון עם ד"ר רוני סרור

פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה בחיפה

 

שלום רוני, ספר לי קצת על עצמך ובמה אתה עוסק

אני פסיכולוג קליני וחינוכי, עובד במקצוע כ-18 שנים. כיום עובד במשרד הבריאות בחיפה ובנוסף מטפל בקליניקה פרטית. מעבר לכך אני מלמד בבית הספר לפסיכותרפיה בחיפה. התחלתי בטיפול בילדים ומבוגרים, ולאחר מכן עשיתי התמחות חינוכית בנוסף.

 

מה משך אותך לתחום החינוכי?

העבודה עם הילדים. אני חושב שפסיכולוג קליני שעובד עם ילדים מאוד נתרם מהעולם החינוכי: איך בתי ספר עובדים, חינוך מיוחד, להכיר את עולמם של המורים. אהבתי לעזור גם במובן הקהילתי, לא רק במובן הקליני 'אחד על אחד'. זו עבודה עם מספרים יותר גדולים, השפעה יותר גדולה. ברגע שעושים הדרכה למורה או למנהל, אתה עוזר למספר רב יותר של ילדים מאשר בקליניקה פרטית.

עד היום, כשאני עובד בקליניקה הפרטית שלי, אני  מחובר לבתי הספר. אני מתקשר, מדבר עם מחנכות, יוצר שיתוף פעולה עם המערכת הבית ספרית. אני חושב שזה חלק מאוד מהותי מעולמו של הילד. כמו שאנחנו עושים הדרכת הורים, אבל הילד בחלק מהמקרים מבלה בבית הספר יותר שעות מאשר הוא מבלה עם הוריו, אז לא הגיוני שלא נדבר עם בית הספר.

 

מדוע אתה חושב שלא הרבה מטפלים משלבים בתוך הטיפול עם הילד את המערכת והסביבה?

אני חושב שיש מטפלים שרואים את הקשר עם המורה למשל, כבריחה של המטפל מהתמודדות ממשהו שקורה בתוך החדר. לדעתי, המטפל צריך לשאול את עצמו לגבי כל מטופל, מה יהיה נכון במקרה שלו. האם נכון להעמיק בעבודה פרטנית, או שנכון יהיה להרחיב את ההתבוננות. העיקר הוא להיות גמישים, ולבחון את הסיטואציה כל פעם מחדש, ולא ללכת אחר כללים קבועים מראש. אני לא אומר שזה פשוט, זה מצריך ביטחון ותעוזה לעשות משהו 'אחר'.

 

כעת, אשמח שתספר לי יותר על המפגש הבין תרבותי שאתה חווה בעבודה הטיפולית שלך

אני פסיכולוג ערבי. שמתי לב שבכל מקום שעבדתי בו יש רשימות המתנה של מטופלים דוברי ערבית. ברגע שמגיע לצוות מטפל ערבי, נותנים לו את כל המטופלים הערבים. תמיד סירבתי לקחת את זה, ואמרתי שאמלא שלושת רבעי ממכסת הטיפולים שלי עם מטופלים ערבים, והשאר עם יהודים, או מכל אוכלוסיה אחרת. הסיבה היא שאני לא למדתי להיות 'פסיכולוג של ערבים', אני למדתי להיות פסיכולוג של כולם. כך בעצם, נוצרו עבורי מפגשים רבים עם מטופלים יהודים, מה שלא קורה אצל רבים מהפסיכולוגים הערביםאו היהודים. מכיוון שהתעקשתי על זה, חוויתי מפגשים מאוד מעניינים עם כל מיני מטופלים בחברה הישראלית על שלל גווניה, וזה פיתח אצלי חוש יותר רגיש לתרבויות. זה חיזק את היכולת שלי כמטפל, לזהות מה שייך לאישיותו האינדיבידואלית של המטופל, ומה שייך לתרבות שלו. בעצם למדתי כיצד להפריד בין תרבות לבין אישיות. אני עוסק רבות בנושא הזה, ולצערי אני מוצא מעט מאוד שותפים לחשיבה הזו.

 

אתה יודע להסביר מה גרם לך לקבל את ההחלטה הזו שאתה לא נוהג כמו השאר ולא מקבל אליך את כל הפניות הערביות? שזה צעד די חריג.

בהתחלה זה לא הגיע מעיסוק בעניין התרבותי, פשוט משהו בזה לא נראה לי, שאלתי את עצמי למה לקבל רק מטופלים מהחברה הערבית? בתחילת דרכי, עבדתי בתור מתמחה בירושלים, ברחוב בר אילן שזה לב ליבה של שכונה חרדית, וכמעט לא הגיעו מטופלים ערבים. כל המטופלים היו יהודים – ילידי הארץ, עולים חדשים, חרדים, מתנחלים.

 

איך היו המפגשים עם האוכלוסיות האלו?

היו כל מיני סוגים של מפגשים. כתבתי על כך מאמר המתאר את המפגשים הללו, מהתחלה, משלב ההיכרות. הרי השם שלי לא מסגיר שאני ערבי לכן פעמים רבות היו מגלים בשלב יותר מאוחר, בגלל המבטא למשל.

 

ומה קרה כשגילו?

היו מספר פעמים שהמטופלים אמרו שהם לא מעוניינים להמשיך. במקרים אחרים, תוך כדי הטיפול הנושא התרבותי נפתח. לעיתים זה קרה בעקבות המבטא, מטופל שאל, ולעיתים זה עלה כתגובה לכך שאני הודעתי שאני לוקח חופש לחג. חלק מהמטופלים העלו את הנושא 'בנימוס', ואמרו למשל 'גם לי יש חברים ערבים', או 'גם אני הולך לעיר העתיקה לאכול חומוס', 'ההורים שלי דיברו ערבית ואני מתגעגע לשפה'. וחלק אחר העלה את הנושא ממקום מאוים, ואז זה היה דבר שעבדנו עליו בתוך הטיפול.

בנוסף, קרה לי לא פעם, שאני הייתי צריך להתמודד עם השוני, ביני לבין עצמי. למשל, לדעת שמטופל מתגורר באזורי יהודה ושומרון.  

אבל עניין הרב תרבותיות הוא משמעותי גם שלא מדובר במצב של עימות .בעיני, כדי לעבוד ברמה רב תרבותית, כל מטפל צריך להכיר את התרבות שלו טוב מאד:  להכיר את החסרונות בה, מה הדברים הקבועים בתרבות, שאולי אפשר לנהוג בהם אחרת. למשל, אם מטפל יליד הארץ נפגש עם מטופל שעלה מברית המועצות. בתרבות הרוסית, יש משהו שהוא נוקשה יותר ומחפש את ה'דבר הנכון'. ולכן אדם ישראלי שבא מתרבות פתוחה יותר, אשר נותנת לאינדיווידואל לחפש את עצמו, יכול להסתכל בשיפוטיות על תרבות ששונה משלו. במקרה כזה, למטפל אין יכולת טובה להעריך את המטופל ואת התרבות שלו, וזה יכול להוות קושי ביצירת הקשר עם המטופל, שהוא מצידו רוצה שיבינו אותו ואת התרבות שלו, גם את חסרונותיה וגם את יתרונותיה וגם להבין את הביקורת שיש למטופל על התרבות של המטפל עצמו.

 

אז מה היית מציע למטפל שרוצה לעסוק בטיפול רב תרבותי?

אני סבור שלמטפל צריכה להיות היכרות עם תרבויות אחרות, אך לא פחות חשוב שיכיר לעומק את התרבות שממנה הוא בא. כך הוא ידע להסתכל על הדברים מכמה זוויות, והוא יהיה פחות ביקורתי כלפי תרבויות השונות משלו. זה דומה לחשיבות שיש למטפלים להכיר את עצמם, את הקונפליקטים שלהם ואת הרגישויות שלהם טוב יותר על מנת שיוכלו להתחבר למטופלים. כך גם תכיר את התרבות של עצמך בכל רבדיה ובכל הרגשות שיש לך כלפיה ואז תוכל להכיר ולהעריך את התרבות של האחר ואת היחס שלו לתרבות שלו ולתרבות שלך.

 

האם אתה מרגיש שזה קורה אצל מטפלים מסביבך?

לאט לאט. אנחנו יותר ערים לעניין הרב תרבותי. אבל עוד יש לנו דרך ארוכה.

 

האם יותר מטופלים מתרבויות שונות מגיעים אליך לטיפול בגלל העיסוק הנרחב שלך בנושא?

מטופלים ערבים מגיעים אלי בגלל השפה. אני מוצא את עצמי פוגש יותר ויותר מטופלים רוסים, אני לא יודע מה הסיבה לכך. למרות שאני לא דובר רוסית, אני מאוד מתעניין בתרבות, שואל מה מקובל ואיך נהוג, איך היה ברוסיה ואיך בארץ. ויש לשאלות האלו חשיבות גדולה בעיניי, זה לא 'כדרך אגב'. אני לא מהסס לשאול את השאלות האלו ואני לא רואה בהן סטיה מהטיפול.

 

האם אתה מזהה חשש של מטפלים בסביבתך, לעבוד עם אוכלוסיות רב תרבותיות?

אני מזהה את זה באופן מוסווה, לא באופן גלוי. למשל, מקרה בו מגיע מטופל אתיופי. מהר מאוד יגידו לו שטיפול פסיכותרפי לא מתאים לו בגלל סיבות שקשורות לתרבות האתיופית. לדוגמה, שלא מקובל לחשוף תכנים אישיים. לדעתי זה לא צריך להיות כך. צריך לחשוב על כל מקרה ולבחון מה מתאים לו. לפעמים המענה יהיה מפגשים קבוצתיים ולא פרטניים, אבל העיקר הוא לנסות למצוא את מה שמתאים, ולא לוותר מהר. ותמיד לשמור על החשיבה המעמיקה לנפשו של המטופל ולא משנה באיזה טכניקה טיפולית נוקטים.

 

למה אתה חושב שזה קורה?

אני חושב שאנחנו מקובעים בתרבות שלנו, ומטפלים פחות ירצו להתאמץ ללכת לקראת מטופל בעל שוני תרבותי.

 

האם אתה רואה הבדלים בין תרבויות שונות בנוגע לרצון בטיפול נפשי?

יש הרבה שוני, יש תרבויות בהן התחום של טיפול נפשי פחות מוכר, ולכן צריך לבוא ממקום פתוח, לא להיות מקובעים על מה שאנחנו כבר מכירים. יהיה נכון להשתמש במקומות האלה בחשיבה הפסיכולוגית, ולאו דווקא במסגרת שאנחנו לרוב עובדים איתה, כמו פגישה פרטנית אחת לשבוע, אלא למצוא פתרונות המותאמים לצרכים.

 

האם אתה יכול לאפיין את הצרכים של כל תרבות?

זה לא אחיד. למשל החברה הערבית: יש חברה ערבית בערים, יש בכפרים, יש במשולש, יש בנגב ולכל חברה כזו יש צרכים מעט שונים.

מה שכן אני יכול לומר זה שהיום יותר ויותר פונים מכל האוכלוסיות.

 

מה דעתך על אנשים שמעדיפים מטפל/ת מרקע תרבותי דומה לשלהם?

זו שאלה חשובה שכל אדם צריך לברר עם עצמו - האם ללכת מטפל דומה לי או שונה ממני. אם אני הולך על מטפל שדומה לי, הוא יבין אותי יותר מהר ואני לא אצטרך להסביר לו את מה שנהוג בתרבות שלי. אולם מצד שני הוא פחות יספק לי את נקודת המבט חיצונית שלעיתים נדרשת.

לי יש ניסיון עם מטופלים יהודים, שדווקא בחרו בי כי אמרו שלא יוכלו לפתוח את הנושא שמעסיק אותם מול מטפל יהודי, למשל בחור שהיה עריק מהצבא.

 

לסיכום, מהו החזון שלך בנושא הזה של טיפול רב תרבותי?

הנושא של רב תרבותיות מתחיל לקבל כיום יותר ויותר מודעות, ואני אשמח לראות שבכל מגמה של לימודים טיפוליים ישימו דגש על הבדלים במפגש הטיפולי הרב תרבותי. שמטפלים יידעו לזהות ולהבין באיזה אופן ההבדלים הללו משפיעים על הטיפול.

 

 

עורכת הראיון: איריס צח, מכון טמיר לפסיכותרפיה

Google

שונות תרבותית בטיפול פסיכולוגי
Rated 5/5 based on 12 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עמוד 1 מתוך 4

חזרו אלי להכוונה טלפונית !


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





תגובות

 

תפריט פסיכותרפיה - מובייל

חדשות ועדכונים

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט ללא עלות והתחייבות ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il