רון ארגמן ושיראל בוטבול, שניהם מתמחים בפסיכולוגיה קלינית במכון טמיר תל אביב, בחרו את הפרויקט חברתי שלהם:

מפגש עם סמנכ״לית עמותת היוצאים בשאלה, הלל.

 

מרתק לעקוב אחר השינויים הסוציולוגיים שעוברת החברה הישראלית בעשורים האחרונים.

גם העולם החברתי, כמו כל עולם ידע אחר, מושפע מאוד מהיבטים פוסט-מודרניסטיים. נדמה שהגבולות הברורים בין זהויות וקבוצות דתיות הופכים מטושטשים יותר. האמונה הדתית וההשתייכות שהיא מספקת, מופיעות על גבי ספקטרום, גמיש ופלואידי יותר.

 

אירית צביאלי אפרת, סמנכ"לית עמותת הלל, נשמעת כמו האדם הנכון במקום הנכון:

היא מביאה עמה טיפוליות נבונה, היא מכירה אישית את חווית הזרות של מיעוט פגוע בחברה (כמו גם את התקווה לשינוי) והיא מתמקמת בעמדה מקצועית דיאלקטית מדויקת. 

 

 

 

מוזמנים/ות לקרוא בקישור בטוויטר,

 

איתן טמיר

 

 

 

מה נדרש מאיתנו כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי?

 

איילת כהן תדהר, מטפלת במכון טמיר בהרצליה, מתייחסת לשלושה אתגרים מרכזיים שעומדים בפני אדם שעומד לקראת פנייה לטיפול נפשי:

 

 

  • מוכנות לתת אמון באדם אחר
  • הכרה אמיצה בכאב נפשי
  • נכונות להשתהות במקום לפעול מיידית 

 

בבסיסו של הקשר הפסיכותרפויטי, כתשתית הכרחית, נדרשת מידה רבה של אומץ מצד המטופל.

בתחילת הטיפול הנפשי, ולעיתים גם במהלכו, מתמודדים  מטופלים עם הססנות, חששות וספקות.

הטיפול מחייב מגע עם רגשות כואבים, פנטזיות מביכות או מביישות, ושיתוף בזיכרונות וחלומות שיתעוררו כאסוציאציות במהלך הטיפול.

כל אלה דורשים אומץ להתעמת, לבחון, לפענח ולפתור אותם.

 

 

מוזמנים/ות לקרוא את הפוסט החדש,

מתוך בלוג מכון טמיר

בפסיכולוגיה עברית

 

 

 

יום בריאות הנפש העולמי 2019 -

בדגש על מניעת התאבדות

 

 

היום, 10 לאוקטובר 2019, מציינים בכדור שלנו את יום בריאות הנפש הבינלאומי.

 

מדי שנה מוקדש היום הבינלאומי לברה״ן לנושא ספציפי, והפעם, להתמודדות עם מגיפת האובדנות, שנמצאת בעליה מתמדת בכל העולם, וגם בישראל.

 

ברוח הדיגיטל, חישבו המארגנים את שיעור ההתאבדות בעולם, וטבעו את ההאשטג #40, שמציין במדיה החברתית את העובדה שמדי 40 שניות הולך לעולמו אדם נוסף בעולם בעקבות התאבדות.

 

מוזמנים/ות לבקר באתר שארגן יוזמה חשובה זו: 

https://www.who.int/news-room/events/detail/2019/10/10/default-calendar/world-mental-health-day-2019-focus-on-suicide-prevention

 

לרגל יום מניעת ההתאבדות הגלובלי, ארגון הבריאות העולמי (WHO) הוציא סרטון ייחודי לצוותים חינוכיים לגבי התמודדות עם סיכון אובדני אצל בני נוער, אחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר לפגיעה עצמית והתאבדות

(הסרטון, קצת יותר מ-40 שניות, בהתאם לנתון הקשה לעיכול): 

 

 

 

המלצת קריאה: 

 

שאלות ותשובות על התאבדות <

 

 

ילדים רגישים רבים מתקשים להתמודד עם הצפת הגירויים בערב החג.

פנו אלינו למכון הורים לילדים עם הפרעת קשב שהצעקות והדיבורים הרבים מסביב לשולחן מציפים אותם,

ילדים עם רגישות לרעשים שמתקשים להתמודד עם רעשי הדיבור והאכילה לידם ואחרים נוספים שפשוט רגישים ולכן ארוחות חג עם אנשים רבים (שאת חלקם הם רואים פעמים ספורות בשנה) מעלות את רמת הסטרס אצלם. 

 

שאלנו את המטפלים המומחים שלנו לטיפול בבני נוער בראשון לציון -

 

יצא מעניין ויישומי -

 

לחצו לקריאה !

פוסט טראומה בקרב מפעילי כטב״מים בצבא 

 

עם התפתחות הטכנולוגיה קיבל השימוש בכטב״מים (כלי טיס בלתי מאוישים) מקום משמעותי בשדה הקרב.

ואולם, בניגוד לנושאים מורכבים מבחינה אתית, כמו חקירה של שבויים וחשודים בפעילות טרור או התקלות מבצעית, נדמה כי ההשלכות הפסיכולוגיות של הפעלת כטב״מים והתוצאות הנפשיות שמתבטאות ב-PTSD, נעדר מהשיח הציבורי, חלקית עקב ״הטרמינולוגיה הרכה״ שבאמצעותה מתוארות פעולות הכטב״מים. 

ועל פניו זה גם נכון: 

הסתערות חוליה בגולני מקושרת אצלנו הרבה יותר לטראומה בהשוואה למפעילת כטב״ם שיושבת בקרון הפעלה ממוזג ורחוק גיאוגרפית מהיעד. 

 

הטרמינולוגיה הזו קיבעה בתודעה את המפעילים והמפעילות של כלי טיס בלתי מאוישים, באופן שגוי, כחיילים וקצינים שמנהלים פעולות כירורגיות, שאין בצדן מחיר או דם, כאשר הפעלת כטב״ם למשימה צבאית נתפסת כדרך למניעת סיכון חיי אדם ולהשמדת מטרות טרור בלחיצת כפתור. 

 

ואולם, ככל שנחשפים לחוויות של לוחמי כטב״ם – אותם אנשים המפעילים את אמצעי הלוחמה האוויריים הללו – מגלים יותר ויותר שהרעיונות והתפיסות שלנו רחוקים מהמציאות הנפשית.

 

כך מתאר א׳, מפעיל כטב״מים, בכתבה שפורסמה בסופ״ש האחרון (3.10.19) במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות

״בצוק איתן היה לי מאוד חשוב לא לפתוח חדשות. בסיטואציה של מלחמה אנחנו עובדים במשמרות צפופות – חמש שעות בתוך הקרון, חמש שעות בחוץ. כשאתה יוצא מהקרון אתה חוזר פתאום לעולם, והעולם הוא מרכז הארץ, ולא קורה בו כלום. הופ, יצאת מהמלחמה. בגלל זה העדפתי לא לראות חדשות, כי הפחד שלי היה שהרגש ישפיע על ביצוע המשימה. הרגש הזה יכול להגיע מאמא ישראלית שבוכה על הבן שלה שנהרג, או להפך, מתמונות מהשטח בעזה. באמצע המלחמה, המחשבה לעומק על מה קורה היא לאו דווקא נכונה. אני לא יכול לחזור לקרון עם רגשות מוצפים ולצפות מעצמי להיות טוב בביצוע המשימה. ההדחקה טובה יותר להתמודדות בזמן אמת. אני מבין מה עשיתי, אני מבין שזה היה נדרש ושקשה לי עם זה, ואני משתדל לחשוב על זה כמה שפחות"

 

הציבור מתוודע בתדירות נמוכה מידע אודות ההשפעות הפסיכולוגיות והרגשיות של חשיפה לחומרים הגראפיים אליהם נחשפים מפעילי מל״טים על בסיס יומיומי.

בהשוואה ללוחמים לשעבר, שסובלים מהלם קרב ומתסמונת דחק פוסט-טראומטית, ״הפצעים הנפשיים״ של מטיסי כטב״מים עלולים להיתפס כחסרי חשיבות.

אולם בשנים האחרונות מתחילים חוקרים לטעון שההתמקדות בפגיעות מוחיות האפיל על טראומות לחימה אחרות שהן לא פחות חמורות, אך קשה יותר לגלות אותן.

לא רק שלוחמת כטב״מים לא מחקה את הפצעים הנסתרים הללו, יתכן שהיא אף מתבטאת במחירים נפשיים חמורים ונרחבים יותר, בקרב דור של לוחמים וירטואליים שהחווים מתח עצום ושיעור שחיקה גדול שאינו גלוי לעין.

 

 

המחקרים הולכים ומצטברים, בעיקר בארה״ב, על רקע השימוש הנרחב במטוסים ללא טייס בעיראק, אפגניסטן וסוריה: 

חוקרים מבית הספר לרפואת חלל ותעופה של Wright-Patterson Air Force Base באוהיו בדקו 141 אנשי מודיעין אשר במסגרת עבודתם הצבאית היו מעורבים במבצעי לוחמה מרחוק, במטרה להעריך את תגובותיהם הרגשיות להרג.

במסגרת המחקר 75% מהמשתתפים דיווחו על רגשות של יגון, חרטה, ייסורי מצפון ועצב, תחושות שהן רחוקות מאוד מניתוק שאנן.

את הרגשות השליליים הללו חוו רבים מהנבדקים על פני תקופה של חודש ויותר.

מחקר אחר שבוצע על ידי חיל האוויר האמריקאי העלה כי מנתחי מידע בשרשרת ההרג של הכטב״מים חשופים לחומרים גראפיים המציגים אלימות יותר ממרבית הלוחמים בכוחות יבשתיים מיוחדים. מכיוון שתכניות לוחמה של כטב״מים נסתרות מעין.

 

 

 

 

הצגנ מומלצת על התמודדות נפשית של מפעילת מל״טים - 

״צוותא״ בתל אביב, 31.10.2019:

 

 הצגה מקורקעת

 

 

 

 

מקורות:

 

 

איתי אילנאי (אוקטובר 2019). לחץ אוויר. ידיעות אחרונות:  https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5601667,00.html

 

 

הכל על כלי טיס בלתי מאוישים, מתוך אתר חיל האוויר: https://www.iaf.org.il/6461-40431-he/IAF.aspx 

 

 

Eyal Press (2018). The Wounds of the Drone Warrior. NYT: https://www.nytimes.com/2018/06/13/magazine/veterans-ptsd-drone-warrior-wounds.html

 

 

 

 

אהבה בטיפול - מרחבי בריאה וסכנה:

סקירת יום עיון 

ֿ

קרין אמיתי, עו״ס קלינית ממכון טמיר, סקרה את יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, שהתקיים ב-20 לספטמבר 2019, בסינמטק תל אביב

 

יום העיון התמקד ביחסים המורכבים והסבוכים מאחורי המילה אהבה בכלל ובטיפול בפרט: יחסים שמכילים צורכי תלות, צרכים נרקסיסטיים ותשוקה והם משפיעים ומושפעים ביחסים הדדיים בין האדם לזולתו. 

 

הכנס נפתח בציטוט השיר 'יש בי אהבה' של ארקדי דוכין: 

"בין האפל לנסתר 
בעולמנו המר 
אומרים שיש עוד תקווה 
קוראים לזה אהבה 
ומחכים לבואה 

בין האתמול לעתיד 
בין האוצר לתחתית 
אומרים שיש עוד תקווה 
קוראים לזה אהבה 
ומחכים לבואה 

בין הבלבול לאסון 
תדעו שיש פתרון 
קוראים לזה אהבה" 

 

נדמה שהשיר, הלוכד את המרחב שבין הקצוות כמרחב פוטנציאלי לאהבה, מתכתב עם התוכן של יום העיון שמבקש לומר משהו על יחסי אהבה ככאלו שגם בהם יש קצוות – בין חיים למוות, בין בריאה וסכנה. 

מיום העיון עולה תמונה אשר מציעה כי יחסי אהבה הם יחסים שמחזיקים את המתח התמידי בין ייאוש לתקווה, בין עבר לעתיד, בין קרבה ומרחק.

נוסף על כך, נשאלה שאלה חשובה סביב מה המשמעות של אהבה ביחסים טיפוליים וכיצד האהבה שלנו כמטפלים לפסיכואנליזה מתבטאת בקשרי האהבה-שנאה העדינים והמופלאים שבין מטפל למטופל. 

 

מאהבה ראשונית ליחסים בשלים

שלושת המושבים הראשונים, של הפסיכואנליטיקאים ד"ר איתמר לוי, מר רובי שונברגר ומר אודי רוזנטל, פתחו בפנינו את הדלת האינטימית לחדר הטיפול, ואפשרו התבוננות בטיפולים בהם יחסי אובייקט של המטופלים היוו מרחב חשיבה סביב תמה של אהבה והיות בקשר בתוך ומחוץ לקליניקה. 

בין אם אנחנו מגיעים מתיאוריית יחסי אובייקט או מתיאוריות מאוחרות של הזרם העצמאי, תיאורי המקרה מראים שיחסי האובייקט הראשוניים, או אופן ההחזקה והטיפול משפיעים על התפתחותה של היכולת לאהבה בוגרת. 

אהבה ראשונית מתחילה מקרבה עמוקה ויחסי תלות בין ההורה לתינוק. אם אותם יחסים טובים דיים הם מביאים להפנמה של היכולת להיות ביחד באופן בטוח, יכולת שמתפתחת מיחסי סיפוק צרכים על ידי האובייקט ליחסים בוגרים אל מול סובייקט. 

במקרים בהם אותם יחסים מוחשיים ומופנמים לא היו טובים דיים, מתפתח קושי ביחסי אהבה שמתבטא גם ביחסי העברה בטיפול - בין אם מדובר במטופלים שאנו מתקשים לאהוב או במטופלים שנראה שמכחישים בכל כוחם את ההזדקקות והתלות במטפל.

במושבים אלו הייתה גם התייחסות לעמדה הכפולה בה אנו נמצאים כמטפלים:

״קרובי-חוויה״ באופן שמאפשר לנו להבין באופן עמוק ואינטימי את המטופל ובאותה עת רחוקים דיינו באופן שמאפשר התבוננות מתוך נפרדות ביחסי העברה. עמדה דיאלקטית זו מאפשרת ללמוד ולספר משהו על החוויה של המטופל מבלי שנלך לאיבוד בתוכה.  

 

המושב הרביעי הוסיף עוד משתנה, המתרחק מהתבוננות ביחסי האהבה עצמם, והעלה את השאלה על המשמעות של אהבה בטיפול.

האם אהבה פירושה התמקמות ותיקון של אותם יחסי אובייקט שנפגעו כפי שגורסים תומכי הזרם העצמאי או פירושה דבקות באמת כפי שטענו פרויד וקליין? 

 

הקושי לאהוב

פרופ׳ רחל בלס,  מהמייצגות הבולטות של הגישה הקלייניאנית המסורתית הלונדונית, הסבירה על יחסי אהבה מנקודת המבט הקלינייאנית, ובפרט על הקושי לאהוב. כמו גם על הקושי לשאת את הידיעה של האמת שנובע דווקא מאהבתנו לזולת, מלשאת את המחשבה שרצינו לפגוע, ואולי מדויק יותר - את הקושי לשאת את  הגבול הדק בין אהבה לשנאה. 

לדידה, הנכונות לומר למטופל את האמת, מבלי להחסיר או לייפות מהווה חוויה מתקנת בה אדם זוכה לנראות על חלקיו הפחות מושכים, יפים, ואף "מכוערים" ולומד דרך זאת להכיר ולקחת בעלות על החלקים התוקפניים בעולמו הנפשי והחיצוני. 

עולה מכך שעל פי הקלייניאניים המסורתיים, שלהיות נכון לאהוב את המטופל, פירושו להיות נכון לוותר על הרצון ואולי הצורך להיות אובייקט נאהב עבור המטופל, להיות נכון להסתכן להיתפס בעצמך כתוקפני ומתסכל. 

 

 

יחסי אהבה עם הפסיכואנליזה

המושב החמישי והאחרון, אותו הנחה ד"ר ערן רולניק, עלה מדרגה אפיסטימיולוגית נוספת, בהתרחקות משיחה אודות יחסי אהבה ראשוניים או רומנטיים, והתייחס ליחסי אהבה-שנאה במובנם הקונספטואלי לפסיכואנליזה עצמה, על התיאוריות השונות, ול"דמויות הוריות" מופנמות  - מרצים, מטפלים ומדריכים המרכיבים את עולמו הפנימי המקצועי של כל מטפל.

ד"ר רולניק דיבר על המתח בין בריאה וסכנה של עצמנו כאנשי טיפול אל מול הזדהויות עם אותם דמויות הוריות מקצועיות, הזדהויות המהוות אבני בניין לחשיבה אנליטית חיה ובו זמנית ככאלו שעשויות לשלול הזדמנות לדיאלוג חקרני ספקני ואמביוולנטי.

גם כאן, הדיאלקטיקה בין קרבה ומרחק, מאפשר בנייה של עצמנו כנפרדים מאותן דמויות ואותן תיאוריות להן כביכול נשבענו אמונים, אותה נפרדות ההכרחית גם ליצירת מתח בין ידיעה לאי-ידיעה, שבתורו מאפשר תנועה וצמיחה שלנו כאנשי מקצוע וכדיסיפלינה.

 

 

לסיכום, על התיאוריה, תהיה אשר תהיה הגישה, להיות ל"שלישי אנליטי" תורם, אך לא כזה המעוור מתוך אהבה ונאמנות תיאורטית באופן שאינו מאפשר מפגש אמיתי ואותנטי עם מי שמולנו. 

 

 

 

 

 

יום העיון אהבה בטיפול - מרחבי בריאה וסכנה,

של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, התקיים בבית סינמטק תל אביב, רחוב הארבעה 5, תל אביב-יפו, 6473905

תאריך: 20.09.2019

שעות: 08:00-14:15

עלות: 220 ש״ח

 

איך לשתף את הילד באבחנה של ASD?

 

כל הורה יודע כמה זה קשה, בין אם הילד שלו מוגדר עם ״צרכים מיוחדים״ ובין אם הוא ״ילד נורמלי״ שצריך לספר לו על עובדות החיים, למשל הגילוי האולטימטיבי שכולנו בסוף מתים. 

 

מעבר לקושי של קבלת האבחון, העיכול ההדרגתי של ההבנה שהילד שלך נמצא על הספקטרום האוטיסטי, מגיעה נקודה בזמן בה נדרש גילוי הלב והאומץ לספר לילד, או הנער, מה לא רגיל אצלו. 

האתגר הזה כל כך מעמת, שרבים מההורים מאמצים רציונליזציה שמאפשרת לדחות את השיחה הזו עוד ועוד, מה שמתבטא בכך שההורים מסתירים מהילד את האבחנה.

הכוונה אוהבת, אבל השגיאה חמורה: 

ילד חייב להכיר את עצמו כדי להרגיש בנוח להיות הוא. 

שתפו את הילד באבחנה, אך ראשית מוטב שתפתרו את החששות שלכם בנושא, כדי שכאשר תדברו איתו לא תעבירו אליו הפחדים והמתח שאתם חשים ולא תתחמו את העניין במסגרת שלילית. 

 

מה מפחיד את ההורים בשיחה

הפחדים הנפוצים בקרב הורים הם שהילד לא יבין את האבחנה, שהוא יירתע מהזדמנויות שאחרת היה מקבל ומפנים או שישתמש באבחנה כתירוץ להימנע מהתמודדויות עם קשיים. 

הדברים האלה אמנם עלולים לקרות, אך עם גישה הורית סבלנית וחומלת הם יכולים להיפתר בהדרגה. 

אין לשכוח שחלק מהקשיים הללו ממילא יהיו מנת חלקו של הילד: 

כל ילד מרגיש שונה לפעמים, או מנסה להימנע מאתגרים בתירוצים שונים. 

אדרבא, חשיפת המידע בצורה נכונה תסייע לילד לחפש פתרונות שיתאימו לאופן המיוחד בו הוא חושב, תופס ומרגיש, מה שרק יחזק את רצונו להתגבר על המכשולים. 

 

מחירי ההסתרה והסוד 

הורים שמתלבטים האם לספר לילד על האבחנה – מוטב שיקראו על מקרים בהם היא הוסתרה...

כאשר יבינו מהן תוצאות ההסתרה סביר להניח שיכריעו מיד בעד חשיפת המידע. למעשה, דווקא הילדים שלא ידעו על מצבם נטו לחיות בהרגשה שמשהו ״לא בסדר איתם״ ולחוות קשיים בין-אישיים מכאיבים, כמו בריונות בבית הספר, כשילדים מתייחסים אליהם כחריגים ומושא ללעג.

זאת ועוד, מצבם של אוטיסטים רבים משתפר באמצעות טיפולים מסוגים שונים – רפואיים, נפשיים וחינוכיים. 

ההחלטה ההורית לשלוח אותם לאיש מקצוע, או להציב סייעת בכיתה, מבלי להסביר להם מדוע, עלולה להיות בעייתית מאוד. 

אז כן, בהחלט נכון לשתף את הילדים לגבי הקשת האוטיסטית, אבל אתם לא חייבים לעשות זאת לבדכם. 

התייעצו עם המטפלת הרגשית של הילד, עם הורים לילדים אוטיסטים אחרים (למשל, בקבוצת תמיכה להורים בבית לורן ברמת גן, במסגרת עמותת אלו״ט), עם אוטיסטים בוגרים או עם קרובים שמכירים את הילד היטב. אם אתם ממש לא מסוגלים לעשות זאת, מוטב שאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש יציג את הדבר בפני הילד. 

השתכנעתם לספר? בחירה טובה. 



מה העיתוי הנכון לספר לילד על ההפרעה?

ברור שאין לכך תשובה חותכת, במיוחד כאשר הילד מאובחן בגיל צעיר מאוד. 

דרגות ההתפתחות של ילדים על הספקטרום האוטיסטי שונות מאוד, ומה שיכול להתאים לאחד בגיל 6 יתאים לאחר רק בגיל 9. 

הכרות טובה עם הילד ומעקב עם אצבע על הדופק בכל הנוגע להתפתחותו יעזרו לכם לבחור את הזמן המתאים. 

אם הילד שואל, למשל, למה אני מרגיש שונה מהחברים שלי? יתכן שבשלה השעה להיות כנים איתו.

במקרה של ילד שאובחן בגיל מאוחר יותר, לעומת זאת, כדאי להחליט על הרגע הנכון בשקלול גורמים נוספים, למשל אם הוא מתמודד עם דיכאון כדאי לחכות שמצבו הנפשי יתייצב באמצעות טיפול רגשי.

ואולם אם הילד מודע כבר לאבחנה אחרת, למשל הפרעת קשב, והוא מנוסה בשיחה דומה, יתכן ומוטב לשתף אותו באוטיזם ללא דיחוי. 

 

איך משתפים את הילד?

 

כלל אצבע: חיוביות. אין שום סיבה לבשר את הבשורה בטון שלילי, מודאג או מאוכזב.

גישה כזו רק תגרום נזק להערכה העצמית של הילד. כיום נושא הגיוון העצבי צובר מומנטום בתודעה החברתית, כך שלהציג לילד את האבחנה כווריאציה טבעית של המוח האנושי היא הדרך הנכונה והמועילה ביותר לעשות זאת.

 

אפשר להתחיל את השיחה מהדגשת תכונה חיובית של הילד, למשל העובדה שהוא אנליטי או מסודר יותר מחבריו לכיתה, וכן לציין שגיוון אנושי הוא דבר נורמלי, מקובל ומועיל.

 

עוד חשוב שלא להציף מיד את הילד במידע אודות האבחנה. הוא צריך לעכל את התיאור החדש בקצב שלו ומוטב לתת לו לשאול את השאלות בעצמו.

 

יש להדגיש בפניו שאין שני אנשים עם ״אותו אוטיזם״ ולכן הוא יחווה את הדבר בצורה ייחודית לו.

 

דרך טובה להמשיך את השיחה היא באמצעות ספרים שכתבו ילדים ומבוגרים אוטיסטים. אוטיסטים עשויים להרגיש בנוח יותר עם טקסט ויזואלי מאשר עם תקשורת ורבלית. מאוחר יותר, אפשר לנסות להפגיש את הילד עם אחרים על הספקטרום האוטיסטי, כדי שירגיש פחות שונה ויבין יותר את מצבו.

 

אם תקשורת פנים אל פנים פחות נוחה לילד שלך, האינטרנט הוא מקום מצוין לאתר בו אנשים מתאימים. 

 

 

 

הורים יקרים, הרבה סבלנות...

לוקח חודשים לאבחן אוטיזם ולעתים שנים להבין עד הסוף את השפעת ההפרעה על הפרט, על האחים ועל ההורים. 

חמלה וזמינות לילד הם המפתח להתמודדות נכונה עם האבחנה!

המחקר מתפתח והטיפולים משתפרים; נווטו את הילד בתבונה וברגישות, חפשו עזרה נאותה עבורו ועבורכם, וזכרו - זה מאתגר, אבל ככל שהילד יגדל תגלו איזה אדם מיוחד ונפלא הוא.

 

טיפול אונליין 

ראיון עם ד״ר חיים וינברג

מראיין: איתן טמיר

 

 

 

הטכנולוגיה מאפשרת היום לפרוץ את גבולות הקליניקה ולאפשר טיפול פסיכולוגי במרחב הווירטואלי, על כל המשתמע מכך.

בעיניי, יש פרדוקס מובנה בטיפול אונליין:

כדי לראות זה את זה ולבנות את האינטימיות המיוחלת בין מטפל למטופל, מחויבים השניים לחצות אלפי צמתים וירטואליים בדרך, ובהם מיליוני נפשות אנונימיות.

או אז נקבל רצף של תמונות, שכל אחת מהן היא תוצר של מיליוני פיקסלים, רסיסי ביתא שיוצרים עבורנו אשליה תפיסתית מדהימה של תנועה, צבע, קול ומבט.

וילפרד ביון היה אומר כנראה שצורת התקשורת עצמה היא כשלעצמה אשליה רגרסיבית, אבל אין ספק שטיפול און ליין עובד, ביג טיים. 

 

לרגל היציאה לאור של ספרם החדש של ד"ר חיים וינברג וד״ר ארנון רולניק, Theory and Practice of Online Therapy, בהוצאת Routledge, הלכתי ללמוד על המילה האחרונה בתחום, לעומק, וממקור ראשון.  

אני מודה שלפני הראיון חשתי מידה של סקפטיות ארכאית כלפי טיפולים ברשת, כזו שהלכה והתפוגגה במהלך הכתיבה והעריכה. 

 

תהנו. קראו את הספר ובואו לסדנה.

 

להת׳ ותודה על הקריאה,

 

איתן טמיר

 

Theory and Practice of Online Therapy Internetdelivered Interventions for Individuals

 

כמה מילים על עורכי הספר:

ד״ר חיים וינברג הוא פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי שחי כיום בקליפורניה ועוסק לאורך שנים רבות בטיפול קבוצתי בגישה דינמית ובטיפול נפשי  און ליין.  

דר' ארנון רולניק הוא פסיכולוג קליני, מנהל מכון לטיפול פסיכולוגי ברמת גן ומשלב חשיבה דינמית וקוגניטיבית.  מדריך מורשה ב-CBT וביו פידבק.

 

ביום שני, 19 לאוגוסט 2019,

התקיימה במדרשה הקלינית

וובינר, סדנה אונליין, עם ד״ר חיים וינברג,

על טיפול אונליין.

 

 

 

 

והנה הראיון -

מוזמנים לתגובות, שאלות ומחשבות בסיום: 

 

הספר החדש 

איתן:   העשייה שלך, חיים, הן ברמה הפרטנית, והן ברמה הקבוצתית, מעוררת השראה עבורי, ואני בטוח שאני משמיע קול אחד בקרב אנשי טיפול רבים בישראל ובעולם. 

היום, ספציפית, אני רוצה לדבר איתך על הספר החדש שערכת יחד עם ד״ר ארנון רולניק, שאמור לצאת לאור בנושא של טיפול פסיכולוגי דרך סקייפ... בעצם טיפול און ליין, זה לא בהכרח בסקייפ, נכון? 

 

חיים:  נכון,  הדגש בספר הוא טיפול און ליין בוידאו, אבל לא רק טיפול דרך וידאו. 

 

איתןראיתי שיש כמה סקטורים שהתמקדתם בהם, באמצעות ראיונות עומק שקיימתם עם אנשי מקצוע מובילים -  בתחום הפרטני, הקבוצתי, הארגוני והמשפחתי זוגי.

 

חלפו 12 שנים מאז שעשינו את הראיון עם פרופ׳ ארווין יאלום באוניברסיטת חיפה על טיפול קבוצתי. 

בימים ההם זה נראה קצת מדע בדיוני:

אתה ישבת עם יאלום באולפן בפאלו אלטו, ובאוניברסיטת חיפה ראיין ד״ר רובי פרידמן. היה אודיטוריום מלא וגועש באנשי מקצוע, עם הרצאות של פרופ׳ גבי שפלר, ד״ר יוסי טריאסט ורבים אחרים. 

תחום הטיפול בוידאו היה עדיין בחיתוליו. 

מה עברנו מאז? 

 

 

חייםתודה לך איתן על המילים החמות ואני ממש שמח על הראיון הזה. 

ארנון ואני ערכנו את הספר, אבל חשוב לי להזכיר שבחלקים של טיפול זוגי משפחתי וייעוץ ארגנו היו לנו גם עורכות משנה. 

אני ערכתי את החלק הקבוצתי כמובן, כי זו המומחיות שלי, וארנון ואני ערכנו את החלק של הטיפול האינדיבידואלי. 

שושנה הלמן ערכה את החלק הזוגי משפחתי יחד עם ארנון, ורקפת קרת-קרוואני עזרה לנו לערוך את החלק הארגוני. 

 

האבולוציה של טיפול וייעוץ נפשי בווידאו

חיים: לשאלתך, מה עברנו מאז.

ראשית, עברנו מאז התפתחות מדהימה של טכנולוגיה, ולטכנולוגיה יש השפעה עצומה על האפשרויות לערוך טיפול אונליין. כך שאם פעם תקשורת בווידאו הייתה מקרטעת או מתנתקת וקופאת, כיום זה נדיר. 

הראיון שאנחנו מקיימים כעת, צריך לומר, נעשה דרך תוכנת ZOOM, שמאפשרת שילוב של וידאו ואודיו, כמו גם הקלטה וכדומה. השינוי הגדול מתבטא בטכנולוגיה הזמינה שמתאפשרת. 

 

איתן:  בעצם אנחנו רואים אבולוציה טבעית של המדיום האינטרנטי ויישומים שלו לתחומים שונים, כמו ארבעת הסקטורים שהתייחסתם אליהם בספר. אני עדיין מחכה לקפיצת המדרגה הטכנולוגית… אולי זה נאיבי מצידי, אבל להרגשתי, לצד היתרונות העצומים יש כל מיני מגבלות.  

 

חייםנכון, מסכים מאוד.  אני האחרון שיכחיש שיש מגבלות.  אלו לא רק המגבלות של הטכנולוגיה. 

כשאתה מייחל להתרחשות של קפיצה טכנולוגית יתכן שאתה מדבר על מגבלות שאולי לעולם לא נתגבר עליהן, כיוון שאף פעם האונליין לא יהיה שווה למפגש פנים אל פנים. צריך להבין, שלמרות שאני תומך נלהב של טיפול אונליין, אני לא חושב שהוא אמור להחליף את הטיפול פנים אל פנים. כשאני מדבר על פנים אל פנים אני מתייחס לנוכחות פיזית של שני אנשים או קבוצה באותו חדר. כי גם עכשיו למשל אנחנו פנים אל פנים (אך אונליין).  

אז זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר, ואני לא חושב שצריך להתעלם מזה שמשהו תמיד יהיה חסר. 

אני קורא לזה מעבר משלושה מימדים לשני מימדים. זאת אומרת שמימד אחד חסר, ואם תשאל אותי מה הכי חסר, אטען שזו החוויה של גוף אל גוף, ויש לזה משמעויות ואפשר לדבר על זה בהמשך. 

 

 

מודלים לעבודה קלינית בשיחת אונליין

איתןבשמחה. אבל לפני כן, כשאתה מדבר על הפערים בין מפגשי פנים אל פנים לבין מפגשי אונליין, האם קיימות כבר שיטות עבודה בהן מתקיימים מפגשים מקדימים פנים אל פנים בקליניקה, והמשך העבודה נעשית אונליין? 

 

חייםלא רק שיש כאלה, אלא גם זה המודל שאני ממליץ עליו, והמלצנו על כך בספר. 

אמחיש זאת באמצעות דוגמא על תרפיה קבוצתית. אני מנחה קבוצה של סינים, שיש לה כמובן את האלמנטים הייחודיים שלה.  

קבוצה זו מיוחדת במינה מהרבה בחינות. ראשית, היא מיוחדת כי זו תרבות שונה, ואתה צריך להתאים את עצמך לתרבות.  כלומר, יש את מחסום התרבות ולאחריו יש את מחסום השפה. 

רוב המשתתפות, זוהי קבוצה של 12 נשים בקבוצה דינמית, אינן דוברות אנגלית, ולכן יש לי מתרגמת. 

כלומר, איתן, שים לב, יש לנו פה דינמיקה קבוצתית, אונליין, עם משתתפות שמדברות סינית, וברקע המתרגמת שמתרגמת את התוכן לאנגלית, ואני, שמדבר אנגלית. לכל אלו מתווסף מחסום האונליין. 

כל אלו מגבלות מאוד קשות, אבל אני בונה את זה ככה:  

אני מגיע לבייג'ינג, עורך יומיים מרוכזים של עבודה קבוצתית פנים מול פנים לפתיחה, ומשם ממשיכים לפעם בשבוע, שעה וחצי אונליין. 

לאחר שנה אני מגיע שוב לבייג'ינג ושוב מנחה את הקבוצה ליומיים מרוכזים. 

תשמע, אני לא האמנתי כמה זה אמיתי, כמה הסינים (הסיניות במקרה זה), נכנסים לזה והרגשות שמובעים במפגשים אונליין – אין הבדל. זה מדהים! 

 

איתן:  באמת נשמעת לי חוויה מדהימה...

 

חייםלגמרי. אני מתרגש כל פעם ומחכה לזה כל פעם.  

אבל בהקשר של המודל, אני בהחלט חושב שחייבים, או לפחות עדיף מאוד כל עוד אפשר, להתחיל לעבוד פנים אל פנים, למרות שכמובן יש מקרים שזה לא אפשרי. 

למשל, התחלתי קבוצה דומה של מטפלים אמריקאיים. התחלתי להנחות את הקבוצה לפני שפיתחתי את המודל המדובר, ובאמצע הדרך החלטתי שמפגש פנים אל פנים הכרחי, לכן קבעתי עם המשתתפים שניפגש אחת לשנה בסקרמנטו, מקום מגוריי, ליומיים מרוכזים.  אני חושב שזה חשוב והכרחי. 

 

איתן:  אני חושב שזה מספק מענה שמשנה את התמונה לחלוטין, לפחות בדמיוני. 

 

חיים:  כן, אני מסכים. 

 

איתן:  איך תהליך הייעוץ המקוון עובד בטיפול אינדיבידואלי, איך בטיפול זוגי ואיך בהתערבות צוותית בארגונים? 

 

חיים:  בספר שלנו, בנינו את הפרקים העוסקים בתחומים השונים באופן כזה:

יש הקדמה לחלק, בה אנחנו מנסים להתייחס לשאלות הספציפיות שיש בנושא המסוים, נניח טיפול אינדיבידואלי, קבוצתי, או זוגי. 

לאחר מכן אנחנו מביאים ראיון עם דמות מובילה בתחום, כמו שאמרת. בחלק האינדיבידואלי ראיינו את פרופ׳ לו ארון, כחצי שנה לפני שנפטר, ואת גלית אטלס, שהיא פסיכולוגית קלינית ישראלית מניו יורק שהייתה בת זוגו. שניהם מאוד תמכו בטיפול אונליין. לו היה אדם מאוד גמיש במחשבתו, וזה מדהים. 

 

איתן:  קשה להגיד ״היה״...

 

חיים:  כן, מאוד. הוא היה אדם מאוד מיוחד. הפתיחות שלו הייתה מדהימה. אחרי מותו של סטיבן מיטשל, ארון היה מהמייצגים הבולטים ביותר של הגישה ההתייחסותית, ובאמת האובדן שלו קשה...

בחלק הזוגי, ראיינו את ״הגוטמנים״, שהם שם דבר בתחום הזוגי (הכוונה לג'ון וג'ולי גוטמן, שפיתחו את תיאוריית ארבעת הפרשים בתקשורת זוגית). 

בחלק הקבוצתי, ראיינו את פרופ׳ מולין לשץ, שהוא אולי המשנה ליאלום, היות והוא עורך יחד עם יאלום את שתי המהדורות האחרונות של הספר המפורסם של יאלום (הכוונה לספר "טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה״ ק.א). הוא ערך את הגרסה האחרונה ב-2005 ועכשיו, ב-,2020 הם עומדים להוציא את הגרסה הבאה. 

בחלק הארגוני ראיינו את אדיג'ס, שהוא גם שם דבר בתחומו (יצחק אדיג'ס, פרופסור ומומחה עולמי להתנהגות ארגונית. ק.א). 

אחרי הראיון יש שני פרקים, בכל אחד מהתחומים בנושא שרלוונטי לטיפולי אונליין. 

למשל בתחום הקבוצתי, אני כתבתי פרק על טיפול קבוצתי מקוון, בו ניסיתי לסכם את כל הניסיון שלי בטיפול קבוצתי אונליין.

 אח"כ לכל אחד מהתחומים יש לנו פרק של עצות מעשיות (Practical considerations) , ולכן קראנו לספר שלנו – תיאוריה ומעשה של טיפול אונליין ( במקור:  Theory and Practice of On-line Therapy), גם בהשראתו של יאלום כמובן. יש לנו בספר גם תיאוריה וגם התייחסות מעשית. 

 

חסכים ופיצויים

 

איתןמה מבדיל בין הספר החדש לבין ספרים אחרים שנכתבו בעבר על טיפול אונליין?

 

חייםלדעתי ספרים אחרים לוקחים כל פעם קצה אחד יותר מידי - או תיאוריה או מעשה - ואנחנו מנסים לשלב את שניהם. 

אנחנו נותנים הרבה דוגמאות קליניות, ואנחנו גם נותנים את ההמלצות שלנו.  

למשל, אחת השאלות היא כיצד לשבת בטיפול אונליין – האם לשבת כמו שאנחנו יושבים עכשיו בראיון, כשאנחנו פנים אל פנים, אבל חסר הגוף, או לשבת רחוק יותר, כמו בקליניקה. 

דוגמא נוספת היא למשל בטיפול זוגי - האם שני בני הזוג מופיעים במסכים נפרדים או יושבים אחד לצד השני. מה היתרונות ומה החסרונות, של כל אחת מהאפשרויות. 

אני אתן לך גם דוגמא, שהתייחסנו אליה בספר, בתחום של טיפול קבוצתי. אני משתמש בתוכנת ZOOM, שזו תוכנה שאני מאמין שמאוד עוזרת לנו בקבוצה – והיא מאפשרת, באופציה של gallery view לראות את כל חברי הקבוצה באותו מסך ובאותו גודל, מה  שהכי מדמה קבוצה קלינית פנים אל פנים. אנחנו ממליצים להשתמש באופציה הזו על פני האופציה של speaker view. זו כביכול בחירה מאוד פשוטה, אבל יש לה משמעות. המשמעות שלה היא שאנחנו משחזרים איזושהי חוויה של הקבוצה כשלם (במקור: group as a whole). אבל, חסר לנו הגוף באונליין. 

מה עושים עם זה? 

אז למשל בתחום האינדיבידואלי יש לנו פרק מקסים של פט אוגדן ובוני גולדשטיין, שהן מהמובילות בתחום הטיפול בטראומה באמצעות הגוף, בגישה שנקראת Sensory-moto. זוהי גישה ששמה דגש על הגוף, לכן שאלנו אותן כיצד הן משתמשות בגישה זו בטיפולי אונליין. 

הן נתנו דוגמאות מדהימות עם המלצות נהדרות, למשל -  ״בקש מהמטופל שלך רשות להתייחס לגוף שלו״, או ״לבקש מהמטופל שלך להיות מודע למה קורה לו בגוף ולדווח לך״, או ״אתה יכול לבקש מהמטופל להתרחק לרגע מהמסך כדי לאפשר התבוננות בגוף לשימושו של הטיפול, כמו למשל היציבה״.  בגישה הזו יש הרבה תרגילים גופניים. קראתי את הפרק שלהן וחשבתי לעצמי שהן הצליחו כמעט לחלוטין לבטל את העדר הגוף אונליין. 

אני חושב שמה שהכי קשה לשחזר בקבוצה זה הנוכחות הפיזית של המטפל, ונשאלות השאלות -

כיצד ניתן לפצות על זה?

איזו נוכחות אנחנו יכולים לייצר שתפצה על החוסר? 

אחת ההמלצות שלי היא להשתמש יותר ב-Self Disclosure, כיוון שאז אתה יוצר נוכחות, וגם נתתי בספר דוגמאות קליניות לשימוש בחשיפה אישית, או אם אני כבר מדבר מהגישה ההתייחסותית אז, למשל, להכיר יותר בטעויות שלי. 

עניין נוסף הוא המבט של המנחה. אחד הדברים שעוזרים להחזקה הקבוצתית זה הסטה של את המבט ממשתתף אחד לשני, מה שמאפשר לחברי הקבוצה לחוות אותך כמי שרואה אותם. בהנחיה אונליין אי אפשר לעשות את זה, ואז נשאלת השאלה איך לתת לאנשים את החוויה שאתה מחזיק אותם במבט. שאלה לא פשוטה. 

 

תהליכים דינמיים 

איתןמורכב. מכאן זה לוקח אותי למחשבה, גם בקבוצה, אבל בטח בטיפולים אינדיבידואלים, על האפשרות לרגרסיה. עד כמה תהליכים רגרסיביים מתרחשים בטיפולי אונליין. השאלה עלתה לי באסוציאציה לחלוקת המבטים של המנחה, מה שמרגיע את התחרותיות ומנכיח חוויה של שוויוניות. 

 

חיים:  מסכים. אני חושב שהרגרסיה קשורה גם לשאלת ה-Setting. אם אתה יוצר Setting מספיק מחזיק ומכיל, גבולות מספיק בטוחים וסביבה מספיק בטוחה אז אתה מאפשר רגרסיה, כמובן שאתה מגביר גם את החרדה כדי לעודד רגרסיה. אחד הדברים שאיבדת בהנחיה אונליין זה השליטה על ה-Setting - אתה לא שולט יותר על הסטינג של המטופל. אתה יכול לשלוט על ה-Setting אצלך בחדר, אבל לא בחדר של המטופל.

מה זה אומר? זה אומר שהמטופל צריך להיות יותר בוגר -  כלומר, הוא צריך לדאוג לסביבה מתאימה, ואתה צודק שזה משליך מראש על נטיה מופחתת לרגרסיה, כי המטופל הוא זה שדואג לעצמו. אתה גם צריך לדאוג להכין את המטופל טוב לטיפול אונליין, ולעשות את זה בשונה מפנים אל פנים. 

אני חושב, שאם יצרת בכל זאת את הסביבה הבטוחה ואת התחושה של ההחזקה עדיין תתאפשר רגרסיה. אני יכול להגיד לך שמהניסיון שלי בקבוצות שלי, אם אנחנו מדברים על רגרסיה במובן של נגיעה בנושאים עמוקים, כואבים ואפשרות להיות רגשי, סביב נושאים של אהבה או נושאים אחרים שלא קלים לדיבור, אני לא רואה הבדל. אני אתן לך דוגמא – יש לי גם קבוצה דינמית של מטפלים סינגפורים אינדונזיים שנפגשים למשך שנה, שוב עם המודל שציינתי קודם של יומיים מרוכזים פנים אל פנים, בהתחלה ובסוף. יש בקבוצה הזו מישהי שהיא "מלכת האינטלקטואליזציה", כלומר, היא מאוד נוקשה מבחינת גישתה הרציונלית, דיבור שהוא מאוד אינטלקטואלי, ושום מגע רגשי.  

במפגש המקדים פנים אל פנים, אמרתי בקבוצה משפט שמהדהד עד עכשיו:  "אני חושב שיש כאן פנטזיה בחדר של לשבת על הברכיים שלי". 

היו לזה תגובות חריפות ביותר – יותר של דחייה וכעס, אבל זה עשה המון, וזה בא לדיון לפגישות אונליין. 

בפגישה האחרונה, כשאנחנו כבר חצי שנה לאחר המפגש הראשוני, פתאום אמרה אחת המשתתפות "אני עדיין חושבת על המשפט ההוא, ואני רוצה לדבר על זה". היא סיפרה שאצלה בבית, בהשפעת התרבות הסינית (מרבית הסניגפורים ממוצא סיני), ״אבי מעולם לא חיבק אותי, ואולי בגלל זה הרגשתי דחייה, כי לא ייתכן שאתיישב על הברכיים של דמות הורית״. לאחר מכן אמרה "מלכת האינטלקטואליזציה" - "את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, גם אצלי בבית אף פעם לא חיבקו אותי. אבל אני מבינה את זה כמובן, אני הייתי באמצע, בין הגדולים שהיו צריכים תשומת לב, והילדים הקטנים שגם היו צריכים תשומת לב". אז שאלתי אותה אם היא זוכרת אי פעם שהיא התגעגעה למגע, לחיבוק. היא אמרה  - "עכשיו כשאתה מדבר על זה, אני נזכרת שפעם ראיתי תמונה של ילדה עם דובי, וזה נגע לי. אני זוכרת שממש התרגשתי", ואז היא החלה לבכות. תבין, זו מישהי שנדמה היה שלא ניתן לגעת בה רגשית, וכל זה קורה אונליין. 

 

הכנה מקדימה 

איתן: כן, די מדהים… 

דיברת קודם על הכנה מקדימה לקראת טיפול אונליין. איך מתקיימת הכנה כזו? 

 

חיים:  בקבוצה פנים אל פנים בישראל הייתי מכין מטופל או מטופלת על ידי מפגש  פנים אל פנים, לפני תחילת הקבוצה ומקיים ראיון, יוצר ברית טיפולית, קובע עם המטופל או המטופלת מטרות לקבוצה ומכין אותו או אותה לקבוצה. 

אני עושה את זה גם בארה״ב, אבל בארה״ב יש גם הכרח לנסח חוזה כתוב וחתום. כשמדובר בקבוצוות אונליין, להסכם הקבוצתי אני מוסיף סעיף לגבי התקשורת אונליין ובו כתובים דברים שחשוב להכין מראש. אני עושה ראיונות אונליין, כיוון שמדובר באנשים שלא גרים באיזור שלי. בכל קבוצה שאני עושה, אני עורך ראיון אישי לפני – פנים מול פנים או אונליין. 

ֿבראיון אני מכין אותם לעבודה אונליין ומנסה להתגבר במשהו על אבדן השליטה על הסטינג שהזכרתי קודם: אני אומר להם שחשוב שידאגו לחדר פרטי, ללא שום הפרעה, וחשוב שהם אלה שישמרו על הגבולות ושיהיה ברור שאחרים לא יוכלו להקשיב לשיחה ואסור להם להיכנס לחדר בזמן שהקבוצה מתנהלת. בעצם, אני מעביר אליהם את האחריות ומכין אותם לכך שהם צריכים להיות אלו שדואגים לזה. אני גם מוסיף ואומר שבאונליין יש הרבה הסחות, הרבה יותר מאשר פנים אל פנים, לכן אני מדגיש ש״אתם עלולים להסתכל באייפון או לקרוא מייל בזמן המפגש הקבוצתי, ואתם מתבקשים להיות נוכחים לא רק פיזית, ולא לאפשר לטלפון להיכנס ולא לקרוא דברים אחרים באינטרנט בזמן המפגש״. בקיצור, אני מסביר להם מה הם צריכים לעשות מצידם כדי שהמפגש יצליח. 

 

Setting

איתןיש גם הסכם לגבי המיקום, מקום קבוע שהמטופל נמצא בו בזמן השיחה, או שזה גמיש?

 

חייםאני חושב שכן עדיף מקום קבוע, אבל היתרון של אונליין, הוא שגם אם אתה יוצא לחופש, אתה עדיין יכול להיות מחובר לטיפול, או לקבוצה. 

עכשיו זו שאלה, אם נכון לעשות את זה, כי יש פה פגיעה בדאגה לעצמך, באפשרות לקחת חופש. 

אבל אם אתה כן רוצה, בקבוצה זה יכול להיות חשוב לא להספיד מפגשים, כי הפסד של מפגש קבוצתי הוא הפסד משמעותי.

אז אני אומר למטופל או למטופלת, ״אם את או אתה כן רוצה, אתה יכולים, רק תודיעו על זה מראש, שלא תהיו במקום הרגיל״. 

זה מעלה שאלות, למשל, האם ניתן להתקשר ממכונית? 

התשובה שלי - בשום פנים ואופן! 

קודם כל כי מופרת החשאיות. גם אם אתה חושב שאתה לבד באוטו, זה לא מקום מספיק מוגן. שנית, אי אפשר באמת להיות נוכח בזמן שנוהגים ומדברים בעת ובעונה אחת. זו דרישה בלתי אפשרית. 

עם זאת, יש לי מקרה, שכתבתי עליו בספר, משעשע ומדהים:  

מישהי הייתה במכונית, במונית, כשרואים אותה ואפשר להבין שמישהו אחר נוהג. כמובן שחברי הקבוצה התעלמו, זה קלאסי (ההתעלמות של הקבוצה והמטפל הקבוצתי מפרטי רקע שלא היית מתעלם מהם בקליניקה), ואני לא מתעלם, ושואל את חברי הקבוצה - "האם אני היחיד ששם לב שהיא מדברת ממכונית נוסעת? איך אתם מרגישים עם זה?" בקיצור קטע קליני מדהים, וכמובן לא פשוט, אבל זה היה קטע שהמחיש לכולם את הקושי להיות במכונית בזמן טיפול קבוצתי. 

 

איתן:  אני רוצה לשאול אותך שאלה היפותטית. אילו התבקשת לענות בתשובה של ״כן או לא״ -  האם טיפול אונליין פרטני מזרז תהליכים פסיכולוגיים, מעכב אותם, או שזה תלוי? 

 

חיים:  התשובה לשאלות כאלה היא שזה תמיד תלוי. 

אבל יחד עם זה, אני חושב שבאופן כללי טיפול אונליין מעכב תהליכים. הוא יותר איטי. למשל, הסביבה הבטוחה, או בטיפול קבוצתי הלכידות הקבוצתית (במקור: group cohesion), מתפתחים בקצב איטי יותר. 

עם זאת, כמו שאמרנו, זה תלוי - יש מטופלים מסוימים שבטיפול אינדיבידואלי אונליין ירגישו בטוחים יותר מהר, בזכות המחסום. אלו מטופלים שקרבה גדולה מידי קשה עבורם, כמו למשל אנשים עם הפרעת אישיות גבולית. 

 

תהליכים קבוצתיים און ליין

איתן:  נכון, לא חשבתי על זה... אני חוזר רגע לטיפול קבוצתי, כשאני חושב על קונפליקטים, שלבים התפתחותיים, תהליכים לא מודעים, כמו שעירות לעזאזל או תוקפנות כלפי המנחה, אתה יודע ומכיר. כל הדבר הזה עובר אונליין או שאנחנו מקבלים מראש שתהליכי מירורינג מווסתים יותר במרחב הווירטואלי?

 

חייםאין שום סיבה שתהליכים אלו לא יתקיימו גם אונליין. כל התהליכים הדינמיים – שעיר לעזאזל, יחסי העברה, בין אם בקבוצה או בטיפול אינדיבידואלי, תוקפנות, קונפליקטים, יכולים להיות גם אונליין. 

יש אפילו הגנה מסויימת בזה שאתה יודע שדברים לא יוכלו להתממש פיזית. תחשוב, למשל, על העברה אירוטית. אין סיבה שהיא לא תעלה אונליין. לדעתי יהיו מטופלים שיאפשרו לעצמם יותר העברה אירוטית, היות והם יודעים שזה לא יכול להתממש בשל האונליין, כלומר יש יותר ביטחון.  גם תוקפנות וקונפליקטים. אם זה לא קורה, זה לא בגלל שזה אונליין, זה אומר שצריך לבדוק איך אני כמנחה לא עודדתי את זה. 

 

העברה והעברה-נגדית בפיקסלים 

איתן:  כשאני חושב על העברה אירוטית והעברה נגדית, אני חושב גם על העדר של חושיות, למשל חוש הריח, חוש, שלפחות אצלי הוא די דומיננטי, והוא לא קיים באונליין. זה גם בלם לתהליכים של והזדהות השלכתית וסערות העברה?

 

חיים:  אני חושב שכן. 

זה חלק מהעניין של סביבה מחוסרת הגוף (במקור: disembodied environment ק.א.) . 

אין לנו ריחות, זיעה, מגע, וזה הדבר שחסר באונליין. 

אתה מכיר תיאוריות מהגישה של IPNB  - Interpersonal Neurological Biological. התאוריות הללו אומרות שאנחנו מווסתים אחד את השני באמצעות הגוף, כלומר עושים רגולציה של רגשות באמצעות הגוף, וזה חלק מההשפעה שלנו גם כמטפלים, ואם אנחנו לא נמצאים שם בגוף, אז זה חלק שאנחנו מאבדים. יש לנו פרק בספר על הנושא הזה, ואנחנו מתייחסים לזה ללא ספק. 

 

איתןאוקי, יופי. ורגע, מה עם שתיקה? שתיקה בטיפול אישי ובטיפול קבוצתי? 

 

חיים:  אוהו. בטיפול אונליין בקבוצה יש יותר שתיקות מניסיוני. 

זוהי סיטואציה שבה יש עוד מחסום, אז זה כאילו שאתה צריך להתגבר על מגבלה נוספת בשביל לדבר, ולכן אני חושב שיש יותר שתיקות. כמובן שזה גם תלוי-תרבות, למשל עם הסינגפורים אני יורק דם כדי שהם ידברו. 

 

איתןמה עם שימוש בתרגילים קבוצתיים, או למשל הקנייה של מיומנויות בטיפולים אינדיבידואליים? 

 

חייםתראה, אם אנחנו מדברים על גישות שהן פחות פסיכודינמיות, CBT, למשל, לא רק שזה עובד, אלא שרוב המחקרים שנעשו על שימוש ב-CBT  אונליין, מראים שהם יעילים לא פחות. 

זה משגע אותי לפעמים. הרי אנחנו מדברים כאן על חשיבות הקשר, הגוף והמגע.  אז CBT ממש עובד און ליין, ויש מספיק מחקרים שמראים עבודה עם הפרעות שונות ופרוטוקולים שונים שעובדים נהדר. אני לא רואה בעיה אם אתה עושה קבוצה אונליין שיש בה גם התנסויות ותרגילים, אבל צריך להכין את זה טוב, צריך לתת הנחיות בהירות כי אתה לא נמצא במקום בשביל לתקן, אבל בהחלט אפשרי. 

 

איתן:  טוב, חלאס, הגנבת אותי, אני רץ לקנות את הספר... 

יש עוד דברים שחשוב לך להוסיף?

 

חיים:  כן, עוד שני דברים חשובים, שמופיעים גם בספר. 

האחד, הוא הנטיה שלנו להתעלם מדברים שלא היינו מתעלמים מהם פנים אל פנים. למשל, בקבוצה, כמו גם באחד על אחד. פתאום באמצע הקבוצה אני רואה על המסך של אחת מחברות הקבוצה זנב של חתול. השאלה היא האם להתייחס, זה מפריע או לא מפריע?  

 

איתן:  אולי המשתתפת רוצה להגיד לך משהו. או לכם. 

 

חיים:  כן, אולי היא רצתה להגיד משהו. אם היא הייתה באה עם חתול לקבוצה בקליניקה, היית מתעלם מזה?

 

איתן:  אין סיכוי.

 

חיים:  נכון, אין סיכוי. אבל בטיפול אונליין כמעט כל המטפלים התעלמו מזה. 

 

היבטים חוקיים ואתיים בטיפול אונליין

דבר שני, השאלות החוקיות והאתיות הן חשובות מאוד בהקשר של טיפול אונליין. למשל בארה״ב, ועכשיו זה מתחיל להשתנות, אתה לא יכול לטפל מקליפורניה במישהו מניו יורק, כי לכל מדינה יש את הרישיונות שלה וכדי לטפל במישהו מניו יורק אתה צריך רישיון גם בניו יורק. או, למשל, אם אתה רוצה לטפל במישהו מישראל שנמצא מחוץ לישראל, לא בטוח שחוקית אתה יכול לעשות את זה, וצריך לבדוק את זה מול המדינה בה יושב המטופל. למשל, איש טיפול מורשה בישראל, לא יכול לטפל במישהו אמריקאי. 

 

איתן:  גם אם הוא ישראלי ששוהה באמריקה? 

 

חיים:  זוהי שאלה לבדיקה. כיוון שיש לי רישיון פסיכולוג קליני גם מישראל וגם מקליפורניה, אין לי בעיה לטפל בישראלים. אבל כדאי לבדוק את השאלה ששאלת מבחינה חוקית. מעבר לחוק יש גם שאלות אתיות. למשל הנושא של הסודיות – זה יותר קשה אונליין, וצריך לדעת איך לשמור על הסודיות ומה הבעיות שיכולות לעלות.

 

איתןאני חושב שיש כבר הנחיות של ה-APA  לגבי הנושא. 

 

חיים:  נכון. 

 

איתן: חיים יקירי, תודה רבה. זה מעורר השראה. 

 

חיים: תודה רבה לך. 

 

 

 

 

סיוע בעריכה: קרין אמיתי, עו״ס קלינית, מכון טמיר

 

 

 

 

לקריאה נוספת: 

ד״ר חיים וינברג מספר על הנחיית קבוצות במזרח <

תכנית הדוקטורט בטיפול קבוצתי בארה״ב - בניהול ד״ר חיים וינברג <

 

 

 

איך להגיד לפסיכולוגית שלך

מה היא צריכה לתקן בטיפול?

 

 איתן טמיר, מ.א., ראש המכון 

 

מטפלים, פסיכותרפיסטים ופסיכולוגים, אינם חפים מטעויות. 

 

ממש לא. 

 

מטפל עשוי לדבר יותר או פחות מדי, לתייג רגשות באופן שגוי ונמהר, לנקוט עמדה דעתנית מעולמו האישי ולייעץ באופן לא מותאם, לאחר באופן כרוני לטיפול, להיות שיפוטי,  לנקר ואף להירדם במהלך הסשן, או לעצבן את המטופל בדרכים מגוונות אחרות. 

 

כאשר צץ קונפליקט מול המטפל, חשוב שתציפו אותו בזמן אמת. 

 

ראשית, אם אתם נמצאים בתחילת התהליך הטיפולי, תגובת המטפל ו״המוזיקה שלה״ תעזור לכם להחליט אם המטפל הזה מתאים לכם או לא. 

 

אבל מה שיותר חשוב:  

 

אחת המטרות המרכזיות של טיפול נפשי היא ללמוד כיצד לתת משוב לגבי בעיה ביחסים ו״להישאר בחיים״, כלומר לשמר את הקשר ואולי אפילו לקדם אותו. 

כן, רבים מאיתנו נוטים להתמקם בעמדה קיצונית למדי על הרצף, אולי מתוך חרדה מוקדמת לאבד את האחר כתוצאה מביטוי אי-נוחות. 

חלק מאיתנו נמנעים לחלוטין ממתן משוב, בעוד אחרים מתקשרים את הקושי באופן לא יעיל. 

באמצע הרצף נמצאת אסרטיביות, מיומנות מאוד בריאה שמאפשרת לנו גמישות פסיכולוגית ניכרת. 

 

Feedback your therapist

משוב לחיזוק הברית הטיפולית

מחקרים רבים הראו שמשתלם לתת משוב למטפל, דבר העשוי לחזק את הברית הטיפולית בין השניים. 

כמו בכל מערכת יחסים, גם ברית איתנה בין מטפל למטופל מתאפיינת בפתיחות, באמון ובשיתוף פעולה והיא מהותית ביותר להשגת יעדי הטיפול. 

למעשה, הקשר בין השניים חשוב להצלחת הטיפול יותר מאשר סוג הטיפול ומשכו.  

 

הסיבה שהעידוד שלי לשתף את המטפל בביקורת עשויה לתרום לכם, מגובה במחקרים בפסיכותרפיה, לפיהם בערך 20% מהמטופלים יסיימו את הטיפול מוקדם מדי, מבלי לומר למטפל מדוע

 

אז רגע לפני שאתם מתייאשים בתסכולכם המובן, הנה מספר עצות וטיפים כיצד למשב את המטפל, לחזק את יעילות התהליך ולמנוע סיום מוקדם של הטיפול (מציאותי או פנימי):



תהיו דוגרים -  דברו על החששות ובטאו ביקורת 

 

אם לא בטיפול שלכם, אז איפה?

 

אחרי היותי מטופל ב-4 טיפולים פסיכודינמיים של יותר משנה (בעצם הייתי בטיפול לפחות שליש מחיי...מה שמגדיר אותי כבר כ-Well Analayzed), אני יכול להעיד בראייה לאחור שכל ביקורת שהבעתי בתוך הקשר הטיפולי תמיד תרמה לתהליך.

זה עבד גם להיפך -  חומרים קליניים שלא עובדו בזמן אמת נותרו מבודדים, נחלמים בתזזית ומחרידים. 

המרחב הטיפולי הוא מיקרוקוסמוס של החיים הבין-אישיים עצמם. אם יש לכם נטיה לרצות אחרים, זו בדיוק ההזדמנות המתאימה להניע שינוי שתזכרו תמיד. 

 

במצבים בהם עולה הרגשה לא נוחה, מומלץ לומר משהו כמו  ״הייתי רוצה לדבר על הרגשות שלי בנוגע לטיפול״ או ״נפגעתי ממה שאמרת״ או ״ההמלצה שנתת לי בפגישה הקודמת לא עזרה לי, כי...״

 

לרוב, קשה למטופל לבקר את המטפל ישירות, כנראה מתוך פחד ארכאי להרוס את היחסים: 

מחקר הראה שיותר מ-70% מהמטופלים שיקרו בנוגע לחוויית הטיפול שלהם, למשל העמידו פנים שהם מסכימים עם המלצות המטפל. 

ואולם, ׳שקרים לבנים׳ כאלה מביאים למצב בו צרכי המטופל נותרים חבויים, לעיתים מגונים ומבוישים, ופשוט אינם נענים. גם כאשר נעשה ניסיון לשתף, נעטף המשוב במחמאות ועשוי לגרום לביקורת שלא להישמע.

כן, כולנו אוהבים מחמאות ולכולנו קשה עם ביקורת.

 

פעם טופלתי אצל פסיכואנליטיקאית חכמה עד מאוד. במפגש העשירי בערך אמרתי לה שאני מרגיש שיפור ואני רוצה לפרגן לה על זה.

היא השיבה משהו בסגנון:

״תודה. אבל חשוב לי שתדע שאני מוכנה לשמוע גם את מה שלא עובד לך פה...״.

חזק. 

 

 

בחנו את תגובת המטפל

 

המטפל אמור להיות פתוח למשוב, כן, גם לביקורת. 

 

מטפל טוב יידע לתת תגובה חיובית ואמפטית לביקורת שלכם, אם דרך התנצלות, אם באמצעות הצעות לשיפור התקשורת בטיפול ואם בבחינה לא מתנשאת של תחושתכם כמטופלים, אחרי שאזרתם אומץ ואמרתם מה שעל לבכם (מומלץ מאוד לקיים את השיחה פנים אל פנים ולא בהודעת טקסט או מייל). 

מאידך, ישנם מטפלים עקשנים ונוקשים, שיגיבו באופן לא מתקף (קראו כאן על מהו תיקוף), למשל בתיוג המטופל כ״מתנגד״ או שיקשרו בשוגג בין תלונות המטופל לבין נושא פסיכולוגי לא פתור מעברו. 

 

החיבור לעבר יכול להיות נכון, אגב, אבל מטפל שנכנס למגננה, הודף, או מגיב בכעס כלפי משוב ענייני, עלול לגרום לכם יותר נזק מתועלת. 

 

במקרה כזה אפשר להתחיל לחשוב ברצינות על החלפת המטפל.

 

יכול להיות מצב שאין התאמה או שהטיפול הפסיכולוגי לא עובד

באלגנטיות, אבל יש מצב שזה לא זה. 



שתפו פעולה למציאת פתרון

 

לאחר שהתלונות הוצפו, הקרקע מוכנה לחיפוש פתרון.

וכמו תמיד, זה סוג של משא ומתן, במובן הטוב של המילה. 

 

מטפלים דינמיים, שרואים ביחסים הטיפוליים נקודת מוקד חשובה לטיפול תופסים פידבק כהזדמנות לחיזוק ברית המטפל-מטופל. 

הם יודעים להכיר באכזבה, בכעס ובתסכול של המטופל והם מזמינים אותו לחלוק עמם עוד מתחושותיו, במטרה ללמוד מה השתבש בטיפול. 

מטפל שמפגין גישה כזו עשוי גם לבחון האם מקור הרגשות השליליים בחוויות ילדות או בטראומה שטרם עובדו בתהליך.  

להפחתת החרדה בעתיד, המטפל עשוי לומר ״אם אגיד או אעשה משהו שיגרום לך להרגיש לא בנוח, אמור לי זאת״. 

 

מהצד השני, מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים עשויים להגיב לפידבק של המטופל בסוג אחר של אמפתיה, נקרא לה מעשית יותר:  

הם ישלפו שאלון רלוונטי (מטפלי CBT אלופים בזה:-)) כדרך לאיסוף מידע על התקדמות הטיפול, או יבקשו מהמטופל לבצע תרגיל התנהגותי מחוץ לגבולות המפגש הטיפולי. כך המטפל יכול לבחון האם התסמינים משתפרים ולבצע את ההתאמות הנדרשות.



אחרי שנוסד שיתוף פעולה פתוח בו משוב הוא דבר רצוי ונמצאו פתרון או תכנית טיפול חדשה, חשוב לחזור ולבדוק האם הטיפול עלה על מסלול שמיטיב עם אתכם. 

כדאי להבהיר, למשל, שהייתם רוצים לבדוק את ההתקדמות בעוד חודש ו/או לשאול את המטפל אם יוכל לומר לו שוב בעתיד במידה וירגיש שאינו מובן כהלכה. בניגוד לאיחוי שבר ביד, ריפוי כאב נפשי אינו תמיד ״חלק״. 

 

לעתים המטופל עשוי לחוש אמביוולנטי ביחס לטיפול, למשל לחוש חרדה בעת שיתוף נושאים קשים ובעייתיים. 

 

הקשר בין מטפל למטופל הוא, בסופו של דבר, בעל המשקל הרב ביותר על צמיחה נפשית. 

 

הקשר הייחודי הזה, לפי מחקרים ולפי הניסיון של רובנו, יהיה מה שתזכרו מהטיפול שנים קדימה…

 

משוב אותנטי מציע הזדמנות לכנות ואינטימיות עמוקות יותר, מה שעשוי להיות נקודת מפנה בטיפול, או בחיים.

 

כל מחשבה מבורכת כאן.

 

תודה על הקריאה!

 

איתן

טיפול פסיכולוגי מוזל לסטודנטים בתל אביב

 

מאת:

קרין אמיתי, עו״ס קלינית, מכון טמיר ת״א

 

 

נחחיל מהתכלס: 

מכון טמיר מציע טיפול נפשי,

פסיכותרפיה מקצועית, 

לסטודנטיות ולסטודנטים בתל אביב,

בהתחלה מיידית,

במחיר של 250 ש״ח בלבד למפגש.

 

 

 

מכון טמיר מוכר כמוסד שמכשיר ובוחן 

פסיכולוגים בהתמחות קלינית, 

בברכת מועצת הפסיכולוגים

 ומשרד הבריאות 

 

לפרטים נוספים, הכוונה ותיאום תור

למפגש אינטיק ראשוני

לקראת טיפול נפשי בתל אביב,

בעלות של 250 ש״ח בלבד, 

צרו עמנו קשר:

 

072-3940004

 

 

 

בדרך לטיפול פסיכולוגי לכל סטודנט

בספר הילדות "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים", היטיב ד"ר סוס לתאר את הסכנה והחששות מפני כישלונות ואכזבות: 

 

 "חוץ מ… אם אתה לא.

לפעמים אתה לא.

מצטער לספר,

    האמת היא פשוטה.

    נתקלים,

    נכשלים,

    לפעמים גם אתה"

 

           לפעמים זה קורה,

           תשחק לבד.

           לא תוכל לנצח

           כי אין אף אחד.

 

כשתהיה לבד, יש סיכוי לא רע

שתראה דברים מפחידים נורא.

יש כאלה בדרך בין שם ובין הלאה,

שיפחידו אותך להמשיך למעלה"

 

ד"ר סוס קלט ולכד, בשנינותו כי רבה, את המתח המובנה שקיים בין חלומות לבין מציאות, כזה שיש בו לא פעם מכשולים ורחובות חשוכים ושפע אתגרים, כמו דחיינות בהגשת עבודות, קשיי שינה לקראת מבחן, התמודדות של סטודנטים עם צרכים מיוחדים וחרדת מבחנים, שמערערים (לעיתים בעוצמה חזקה) את התקווה למצוא את המענה המתאים ולהגשים את עצמנו, ומותירים אותנו בתחושות קשות של ייאוש, בדידות, כאב ואובדן. 

אותם רחובות חשוכים מציבים בפני קשיים מגוונים - חלקם קשורים לעבר, חלקם לאתגרים עכשוויים וחלקם קשורים לחששות מפני העתיד. כולם יוצרים  יחד סלט נפשי.. לעיתים הם נראים פקוקים, חד-צדדיים ואפילו כדרך ללא מוצא.

אבל ד"ר סוס לא מפקיר אותנו במסע. הוא מצייד אותנו בהזמנה להתבונן על המסע בצורה מפוכחת ומאוזנת, לעיתים במחיר זמני של ויתורים מסוימים, אך לא על עצם ההליכה בדרך. 

 

נראה כי גורם משמעותי של חוסן, גורם פסיכולוגי שמאפשר לשאת את החלק "הפחות נפלא" של המסע הוא למצוא את גורם הסיוע המקצועי הכי מדויק עבורך. 

 

למה סטודנטים מהססים לפנות לטיפול פסיכולוגי?

אותם מחקרים שתיארנו מלמדים כי סטודנטים נוטים להימנע מפנייה לעזרה נפשית.

החוקרים זיהו מספר חסמים להיעזרות בפסיכולוג: 

  • חוסר זמן פנוי
  • חשש מפני חשיפה
  • מודעות חלקית לצורך בעזרה נפשית ובאשר לגורמי סיוע זמינים
  • ולבסוף, חסם מרכזי היה שיקול כלכלי - כסף !

 

כדי לנסות ולהקל על חלק מחסמים אלו, הוקמו במרבית האוניברסיטאות והמכללות בישראל שירותים פסיכולוגיים לסטודנטים, במסגרת שירותי הדיקנט.

השירותים המומלצים הללו מציעים לסטודנטים ולסטודנטיות טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפיה בעלות מסובסדת, עם סודיות מובטחת ומידע שנשמר בקפדנות. 

 

א׳ מה מה? 

מבדיקה מקיפה שערכנו לאחרונה עולה כי השירותים הפסיכולוגיים הללו עמוסים מאוד, והמשמעות המצערת היא חסם מרכזי נוסף -  זמן המתנה ארוך, גורם מייגע ומתסכל לסטודנטים שכבר אזרו את האומץ והכוחות לפנות לעזרה. מצב דומה קיים גם במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. 

מתוך הכרה והבנה של המורכבות הקיימת בשלב חיים זה, כמו גם הקושי לפנות לעזרה, אנחנו מעוניינים להציע טיפול נפשי (פסיכותרפיה) בעלות נגישה ומוזלת לסטודנטים בתל אביב ובמרכז הארץ, כדי ללוות אתכם באופן מקצועי ואמין במסע שלכם, כסטודנטים וכסטודנטיות, בדרך למקומות המופלאים שלכם. 

 



קשיים נפשיים אצל סטודנטים

 

מחקרים מראים כי תקופת הלימודים האקדמיים, בעיקר בתואר הראשון, מתקיימת בעיצומו של שלב חיים בו קיימת שכיחות גבוהה של התפרצות בעיות נפשיות ולפעמים פנייה להתנהגות מסכנת בניסיון אינטואיטיבי להתמודד עימן. 

הסיבות לכך נעוצות גם בשינויים פסיכו-ביולוגיים המאפיינות את תקופת הבגרות הצעירה וגם את השלב ההתפתחותי הייחודי, בו שינויים רבים מצריכים היערכות מחדש אל מול התמודדות עם אתגרים. 

הרבה פעמים כניסה ללימודים אקדמיים מצריכים מעבר למגורים עצמאיים, ומרוחקים ממשפחה וחברים, מה שמהווה מצד אחד חלק מהותי והכרחי של נפרדות וצמיחה אישית, ומצד שני חתיכת שינוי מטלטל שנוטה לערער את החוויה המוכרת של הסטודנט, את הסדר המוכר ואת מקורות התמיכה. 

במקביל, המפגש עם מסגרת חברתית חדשה, יחד עם עומס ורמה גבוהה של לימודים עשויים לעורר לא מעט חרדות המקשות על התפקוד בכל מישורי החיים. כמו כן, זהו שלב שבו עשויה להתגלות לראשונה הפרעת קשב וריכוז, שבעבר פשוט לא אובחנה.

באוניברסיטת אורגון, לא פחות ולא יותר השיגו הסטודנטים והסטודנטיות חקיקה חדשה של ״יום בריאות נפשית״, שיכלול שיחות טיפוליות ופעילויות מרגיעות לדוף ולנפש. אל הסטודנטים הצטרפו גם תיכוניסטים והורים לתלמידים בחטיבות הביניים במדינה, והחוק החדש נחתם על ידי מושלת אורגון.

סחתן. 



שנדבר?

 

072-3940004

 

 

צוות המטפלים והמטפלות 

במכון טמיר בתל אביב 



 




 

 

מקורות: 

 

 

Arnett, J. J. (2004). Emerging adulthood: The winding road from the late teens through the twenties. New York: Oxford University Press

 

 

Hunt, J., & Eisenberg, D. (2010). Mental health problems and help-seeking behavior among college students. Journal of adolescent health, 46(1), 3-10

 

 

Rickwood, D. J., Deane, F. P., & Wilson, C. J. (2007). When and how do young people seek professional help for mental health problems?. Medical journal of Australia, 187(S7), S35-S39

 

 

Zarrett, N., & Eccles, J. (2006). The passage to adulthood: Challenges of late adolescence. New directions for youth development, 2006(111), 13-28.‏

 

 

 

 

 

עמוד 1 מתוך 5

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-72-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2019