טיפול פסיכולוגי לנפגעי כתות

 

נכתב על ידי איתן טמיר, MA, ראש המכון

 

 

 

בישראל של תחילת 2020, כך מסתבר, מתקיימת פעילות אינטנסיבית למדי של כתות.

הפרסום על הכת החרדית בירושלים, שהונהגה בתנאי שבי ועבדות על ידי גבר בשנות ה-60 לחייו, מקשה עלינו להאמין שקהילות כאלה עדיין קיימות. 

 

מה ההגדרה הפסיכולוגית של כת (Cult)?

איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA) מגדיר כת כקבוצה דתית, או כמעט-דתית, שמאופיינת באמונות לא שגרתיות או לא טיפוסיות, הסתגרות מהעולם החיצון ומבנה סמכותי והיררכי.

כתות נוטות להיות מלוכדות מאוד, מאורגנות היטב, חשאיות ועוינות כלפי מי שאינם חברים בהן. 

 

 

הכת המוכרת בישראל היא כנראה זו של גואל רצון, שזעזעה את המדינה כולה. אולם מסתבר שקיימות כתות רבות אחרות - במציאות, בספרות ובקולנוע:

 

מנהיג הליטל פיפל בספר 1Q84 - יצירת הפאר של הרוקי מורקמי - האח הגדול ב-1984 של ג׳ורג׳ אורוול,  החולצות השחורות של מוסוליני, משפחת מנסון הידועה לשמצה ועוד ועוד.

בישראל אנו מכירים את הארומה האניגמטית של הבונים החופשיים, מפעל הסיינטולוגיה (שפעיל גם בארץ) ואת ׳קבלה לעם׳, ארגון רוחני שאינו מוגדר ככת אך מפגין נורמות ותרבות שמזכירות אחת.

המרכז הישראלי לנפגעי כתות, שממוקם ברמת גן, מפרסם רשימת קבוצות שסימן כרלוונטיות. המרכז מהווה זרוע תמיכתית להתמודדות עם כתות מסוכנות, בהיבט הפסיכולוגי, הקהילתי והמשפחתי, עבור נפגעי ונפגעות כתות ועבור בני משפחותיהם. 

  

אז מה קורה בנפשו של חבר הכת?

 

הפסיכולוגיה של כתות  

מרגרט זינגר, פסיכולוגית קלינית, נחשבת לאוטוריטה מובילה בענייני כתות.

היא הגדירה 6 שלבים של גיוס לכת ושמירה על מחויבות המגויסים: 

 

  • שלב 1: להבטיח שהמגויס אינו מודע למתרחש. 
  • שלב 2: לשלוט בלו״ז של המגויס, ואם אפשר, בסביבתו הפיזית
  • שלב 3: ליצור תחושות של חוסר ישע, פחד המצריך מסתור ותלות
  • שלב 4: לדכא את מרבית ההתנהגויות והעמדות הישנות של המגויס
  • שלב 5: להשריש ולהטמיע התנהגויות ואמונות חדשות
  • שלב 6: להציב לוגיקה סדורה בלי פתיחות לביקורת מערערת

 

 

 נתייחס לכל אחד מהם בנפרד - 

 

שלב 1: להבטיח שהמגויס אינו מודע למתרחש

 

אנשים במצב מוחלש ושביר, רחוקים מביתם, חווים במשבר או חוסר ביטחון רגשי, בודדים ומנותקים ממערכת תמיכה סוציאלית, הם מהווים טרף אידיאלי לגיוס לכת וקל להסתיר מהם את האופי האמיתי של המסגרת אליה הם נשאבים.

בראי העדר המהופנט, המנהיג הנרקיסיסטי, הפרוורט, נחווה כצנוע ונחבא אל הכלים.

בנוסף, ״המצטרף החדש״ זוכה לשטיפה אינטנסיבית של אהבה קבוצתית, תחושה מדהימה שהצלחת סוף סוף למצוא את מקומך בחיים.

הסוף לספקות - חידות הזהות ושאלות החיים מקבלות תשובות אולטימטיביות, שגם בכת המעוותת ביותר מציעות חלק מעשי מסוים. 

 

שלב 2: לשלוט בלו״ז של המגויס, ואם אפשר, בסביבתו הפיזית

השליטה בחיים של החבר יכולה להיות מושגת, למשל, באמצעות הטלת עבודה מאומצת, ויתור על שכר לטובת הכת ויצירת תלות בצורת הגנה, תמיכה נפשית ואפילו גישה למזון.

כת עשויה לפעול בעיר שאתם גרים בה מבלי שתהיו מודעים לכך, זאת משום שחברי כתות מקיימים אינטראקציה שטחית בלבד עם מי שאינו נמנה על הקבוצה, ונראים בדרך כלל נורמטיביים לחלוטין. עם זאת, בשיחה קצרה ניתן לזהות את המיוחדות של חברי הכת, שכן קשר אמיתי עם העולם החיצון היה מקל עליהם להתנתק ממנה.

אי לכך, החשיפה לזרים, למרחבים מעוררי ביקורת ולרעיונות פלורליסטיים אסורה על חברי הכת, ולכן הכת מחליפה בהדרגה את החשיבה העצמאית. 

 

 

שלב 3: ליצור תחושות של חוסר ישע, פחד המצריך מסתור ותלות

 

 עקרון ה״אנחנו נגדם״ הוא מרכזי לכתות, הוא מוצדק בדרכים רבות על ידי מנהיגיה ומשחק תפקיד חשוב בבידוד המגויסים מה״אחרים״.  

כולנו נתונים לפנטזיה הילדית, הפשוטה והנהירה, שיש טובים ויש רעים. 

בסך הכל צריך מי שיצית אותה בתוכנו. 

 

״הקשיבו -

כל הדאגות יישארו מאחור 

כל האכזבות יישארו בעבר 

ייעלמו לעד…״

 

-- מתוך ״המשפחה״,

נטפליקס 2019

 

שלב 4: לדכא את מרבית ההתנהגויות והעמדות הישנות של המגויס

 

מהלך זה נעשה באמצעות טכניקות מפתות ושובות של שטיפת מוח, שלכולן שני אלמנטים בסיסיים משותפים:

 

  • הזדהות עם ההתנכרות כלפי ה״רוע״ של העבר ושל ההווה מחוץ לכת, תוך יצירה של תחושת השתייכות ללא תנאים. 
  • חינוך מחדש על פי תמונת ״הפרסונה של חברי הקומונה״. החינוך הזה מושג בדרכים שונות, לעיתים באמצעות תחושה של אקסלוסיביות, דיסקרטיות ושותפות סוד.

 

השגת שני האלמנטים הללו כרוכה בסדרה של לחצים אינטלקטואליים, רגשיים ולעתים פיזיים (כולל עונשים) שנועדו לשלוט פסיכולוגית במגויס ולשנות אותו. 

 

 

שלב 5: להשריש ולהטמיע התנהגויות ואמונות חדשות

 

מטרת הכתות היא להציע אלטרנטיבה לחוש המוסר, לאפשר משמעות ורוחניות, שמזדחלת במיוחד למקומות נפשיים בהם קיימת ריקנות.

האתגר הקבוצתי הוא לעקר את האינטואיציה והזהות שהיו לחבר החדש במקור ולקודד אצלו את הערכים והכללים שהתווה מנהיג הכת. 

האינדוקטרינציה של כתות היא הדרגתית ומתבצעת בצעדים קטנים, לעתים אפילו בלתי מורגשים. על כולם מסוככת תחושה של ׳נבחרות׳, של הפרט בתוך הכת הייחודית, אליה הוא רעב וכמה יותר ויותר להשתייך. 

לא פעם מופיע טקס התבגרות, אקט סימלי  בנוכחות הקבוצה, שנועד לסמל את הכניסה המיוחלת למעגל. 

 

 

שלב 6: להציב לוגיקה סדורה בלי פתיחות לביקורת מערערת

 

את תפיסת העולם של המנהיג יש לקבל ללא ספקות ועוררין. 

מעניין שמרבית המשתתפים חווים תחושה מסתעפת ויצירתית של צבירת ידע, בעוד שבמציאות, מדובר לרוב בהטעמה מצמצמת של בורות עמוקה. 

את הדינמיקה עוטפת רחם מחממת של משפחה מקבלת, האחרים הם האחים, צעירים, אמצעיים ובכורים זכאים, ותמיד, אבל תמיד, יהיה שם אב, שיתווה בכריזמטיות את הדרך האמונית.

הנשים, לפחות באופן פורמלי, מוחלשות כברירת מחדל. 



האם יש פרופיל אישיות מסוים שנוטה יותר להימשך לכתות?

 

למרות שקיים מחקר עשיר אודות כתות, לא ידוע על דפוס אישיות הנוטה במיוחד למעורבות בהן. 

עם זאת, בהחלט עולה כי למרבית האנשים המצטרפים לכת משותפת העובדה שהם חווים תקופה פגיעה או רגישה בחייהם.

בשנות השישים והשבעים מרבית המגויסים היו צעירים, כאלה שחיפשו כיוון ומשמעות בחייהם.

גם היום סטודנטים הם טרף קל, שכן רבים מהם רחוקים מהבית ובודדים, אך שינויי זהות בחיים מזמינים אותנו להיות פגיעים יותר בכל גיל, כאשר לכתות יש חיזוקים ייחודיים כרשת תמיכה בזמנים כאלה. 

 

לאחר שטיפל לאורך הקריירה שלו כפסיכולוג ב-60 מקרים של עוזבי כתות, התרשם  Dr. Stanley H. Cath,  פסיכואנליטיקאי ופרופסור לפסיכולוגיה ב- Tufts University, כי רבים מהמצטרפים לכתות ״יצאו בשאלה״ בשלב קודם בחייהם, תוך שהם מתנערים מהדת המקורית.   

Cath מוסיף בקרב מצטרפים לכתות קיימת רגישות גבוהה לכישלון, לצד חתירה מתמדת לפרפקציוניזם.

 

 

אישה שחשה בודדה כי ילדיה פרשו כנפיים וגבר בשנות החמישים לחייו שאיבד את עבודתו עשויים להוות גיוס נפלא עבור הכת, שכן הם מביאים איתם כישורים ויכולות, לעתים גם נכסים.

קשישים הם מקור כלכלי מעולה עבור קופת הכת, שכן עשויים להיות להם נכסים, כספי פנסיה וזמן פנוי, משאבים שיהיה עליהם לתרום לטובת הקבוצה. גיוסים ״כלכליים״ כאלה הם חיוניים להבטחת קיומה של הכת.

 

טיפול נפשי לנפגעי כתות

מבין האנשים שלכודים במסגרת של כת, רק מעטים יישארו בתוכה. 

ואולם, קיים ספקטרום רחב למדי של נזקים פסיוכולוגיים מהם סובלים לשורדים, בעיקר כאשר ביקשו להתנתק ממנה. 

הניצול הנפשי המתמשך שחוו בשילוב תנאי המחייה שלהם לאחר שעזבו את הכת מחייבים תשומת לב מיוחדת להתפתחות אפשרית של הפרעות כמו תסמונת דחק פוסט-טראומטית, חרדות ודיכאון. 

 

אי לכך, האתגרים במתן טיפול פסיכותרפי שורדי כתות הם עצומים: אין אסטרטגיה אחידה שתתאים לכולם ואין נתונים אודות שיעור ההצלחה של כלים טיפוליים ספציפיים.

כל מטופל יביא אל תוך המשוואה הקלינית את הבעיות האישיות שלו, שמושפעות מנתונים מגוונים, כמו משך החברות בכת, גיל, השכלה ואם תקופת החברות בכת כללה ניצול מיני.

 

 

מתחילים מצרכים בסיסייים 

טיפול פסיכולוגי אופטימלי עבור יוצא/ת כת יתבסס על תכנון משותף של תכנית טיפולית אישית, בהתאם לצרכיו הייחודיים, ויכלול לימוד, הרבה סובלנות ושילוב אנשי מקצוע מתחומים קרובים, במידה ויתגלע הצורך בכך. 

מכיוון שפליטי כתות סובלים לעתים קרובות מהזנחה גופנית ארוכה, היעדר יוזמה ותלות מלאה במנהיג,  הם שבים מוחלשים אל העולם הבוגר, כאשר אפשרויות ההשתכרות והמגורים דורשים מעורבות טיפולית.  

 

 

איך מטפלים נפשית בנפגעי ונפגעות כתות?

לעתים קרובות, המטפל יתגייס לבנות את הברית הטיפולית דרך תנאי מחייה בסיסיים וראשוניים של יוצא הכת והפנייתו לשירותי הרווחה בקהילה. 

לאחר דאגה לצרכים הבסיסיים, המטפל מעריך ומאבחן של המצב הפסיכיאטרי.

הטיפול ינסה לתת מענה לרגשות אשמה, דימוי עצמי נמוך וכעס, שכמעט תמיד נוכחים בקרב יוצאי כתות.

סוגי הטיפול השכיחים ביותר הם:

  • טיפול קבוצתי
  • טיפול התנהגותי קוגניטיבי
  • טיפול משפחתי

 

 

חשוב לסייע למטופל לגבש מטרות חיים ארוכות טווח ולהיות קשובים לרצונות ולתקוות בנוגע לעתיד.

סוגיה קריטית נוספת היא השתלבות מחדש בחברה לאחר בידוד מתמשך בתקופת ההשתייכות לכת. 

ניהול יומן שילווה את הטיפול עשוי להיות כלי עזר יעיל במיוחד במקרים כאלה. אלמנט חשוב נוסף בטיפול באנשים שחוו השתייכות לכתות הוא שכעת עליהם ללמוד לקחת החלטות בעצמם, בניגוד לחיים שבהם מנהיג הכת החליט עבורם הכל.

 

 

בשל התייחסותן של כתות אל כל מי שאינו שייך אליה כאל אויב, יוצאי כתות עשויים להתייחס אל הסובבים אותם בחוסר אמון ובשיפוטיות  וכן לחוש שרוצים לנצל אותם. על מנת להשתלב בחברה, על יוצאי כתות לעבוד על גישה פתוחה יותר ופחות שיפוטית כלפי הסביבה ולמצוא דרכים להתאים לזרם במקום להישאר אאוטסיידרים: 

להבין אילו נושאי שיחה  מקובלים, להימנע מלהביע רעיונות חריגים מעולם הכת שיצאו ממנה, להחליט מראש כיצד להציג את השנים ״האבודות״ אם אין רצון לחשוף את השתייכות העבר לכת – לכל הדברים הללו יצטרך המטופל לתת מענה כדי לשוב ולהיות חלק מהעולם האמיתי. 

 

טיפול קבוצתי

במקרים רבים טיפול קבוצתי בפליטי כתות עשוי להיות אופציה טובה, אשר יכולה לסייע למטופל להשחיז את כישוריו החברתיים בסביבה בטוחה, לקבל מחברי הקבוצה משהו שיאפשר לראות חוויות סובייקטיביות באור אחר, ללמוד כישורי התמודדות ואסטרטגיות למסגור מחדש (reframimg) של חייו, לשפר את יכולתו לשתף בהתנסויות בכת ולנסח את התקוות לעתיד.

כל זאת תוך רכישת הבנה, באופן הדרגתי, שהוא אינו לבד ושיש אחרים שיכולים להבין ולהכיל את החוויות שעבר. 

 

טיפול משפחתי

לא ניתן לדבר על פגיעה פסיכולוגית אצל נפגעי כתות בנפרד מהמחירים הנפשיים הכבדים שמשלמת המשפחה הקרובה.

אתגר חשוב שעומד בפני יוצא הכת הוא החיבור מחדש עם בני משפחתו. לעתים הדבר מורכב, שכן במקרים רבים מנהיגי הכת משכנעים את המגויסים להלוות, כסף ממשפחותיהם לטובת הקומונה, וקשה לדעת מה ילד ניסיון ההתקרבות המחודש למשפחה המקורית. 

הפחד מפני דחייה, כעס ואפילו פעולה משפטית בגין חובות צריכה לקבל מענה מהמטפל. הוא יכול להציע, למשל, לפגוש את המטופל יחד עם משפחתו ולהסביר להם את הכוחות שהופעלו על המטופל. 

 

טיפול קוגניטיבי התנהגותי

בטיפול בנפגעי כתות חשוב להתייחס לרגשות האשמה והכעס שמכוון כלפי העצמיף שחווים פליטי כתות, אשר פעמים רבות מרגישים מרומים על שהצליחו לשטות בהם. 

באמצעות העברת מידע פסיכו-חינוכי, מטפל CBT ילמד את הקורבנות אודות הטכניקות שהופעלו נגדם, כדי שיבינו שאין זו אשמה או חולשה אישית שלהם, אלא תמימות, מחד, ופתולוגיה של מנהיג הכת, מאידך. 

הבנה כזו נותנת בידיו של המטופל כוח גדול לתהליך ההחלמה שלו, שבסופו הוא אמור להיפטר מתחושות הערך העצמי הנמוך.

 

 

 

 

 

מקורות:

 

 

 

 

Steven Hassan (2015). Combating Cult Mind Control: The Guide to Protection, Rescue, and Recovery from Destructive Cults

 

 

Margaret Thaler Singer (2003). Cults in Our Midst: The Continuing Fight Against Their Hidden Menace. Revised and Updated Edition

 

 

 

קאסם סולימאני: 

התסביך הפסיכולוגי של ״השאהיד החי״ 

 

טור של איתן טמיר, ראש המכון

 

 

קאסם סולימאני היה מפקד כח קודס של משמרות המהפיכה באיראן, טרוריסט עם דם של מאות חיילים ואזרחים על הידיים.  

הוא חוסל מהאוויר על ידי צבא ארה״ב בליל ה-3 לינואר 2020, בהיותו בן 62, בשדה התעופה של בגדאד.

 

שורות אלה החלו להיכתב כנקודות למחשבה כבר בתחילת 2019. הן הורחבו ופורסמו אחרי החיסול. 

אני מנסה להתחקות אחר ההיבטים פסיכולוגיים שנארגו במרקם היחסים בין המשטר האיראני לבין אישיותו של סולימאני, מילדותו ועד מותו. 

 

 

הקשר בין הפסיכולוגיה של סולימאני לצרכים הפוליטיים של ח'אמנאי

 

כמה הנחות עבודה*: 

 

  • מערכת היחסים בין עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של המדינה, לבין קסאם סולימאני הפכה לייחודית מאין כמוה, קשר בלתי מעורער בין המלך לבנו האביר, אמיץ הלב, פשוט העם. כמו בארכיטיפ יונגיאני, כמו באגדת ילדים עם נרטיב מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן, מקבלים עליהם בכירי השלטון את מקומו של הנסיך - מוחמד זריף, חסן רוחאני ואפילו מחמוד אחמדינז'אד, מרכינים ראש בהכנעה מול ההתענגות המשותפת של המנהיג ובנו הנבחר. 

 

סולימאני וחמינאי

   

  • האיראנים הפקיעו את הדימוי של סולימאני מידיו - עד שנת 2010 פעל סולימאני מאחורי הקלעים. החל מאמצע 2010, סולימאני כבר מגיב, מתראיין ומצטלם בווידאו ובמדיה החברתית, כפי הנראה לא לגמרי מבחירתו. לפי דעתי, ההנהגה האיראנית קיבלה החלטה להשתמש בו כמיתוס הירואי לצרכי מלחמה פסיכולוגית בשירות המהפכה האיסלאמית. 

 

  • האמריקאים הטילו עד השנים האחרונות וטו על החיסול של סולימאני - כנראה עקב היותו משת״פ בנקודת זמן מסוימת, עם הקואליציה המערבית בעיראק ( וספציפית עם האמריקאים). עיתון כוויתי דיווח אמנם לפני שנתיים כי האמריקאים נתנו לישראלים אור ירוק, סוף סוף, לפגוע בסולימאני, אבל הדיווח בודד והמקור אינו אמין דיו. הטלת הווטו תרמה להתפתחות האשליה שסולימאני אינו פגיע. 

 

 

 

 

עקב אכילס במנהיגות של קסאם סולימאני

כאשר הוצע לו להתמודד על תפקיד הנשיאות, מול המנהיג הנבחר חסן רוחאני, הוא אמר: ״אני נשאר חייל נאמן של המהפכה״. 

בכל אחד מהכשלונות של איראן לפגוע בישראל דרך סוריה, דווח כי קאסם סולימאני בעצמו פיקד אישית על האירוע.

למה שיפקד אישית?

הוא סירב בכל כוחו להתבגר, והמנהיגות באיראן מינפה את הסירוב הזה. 

סולימאני לא הסכים לוותר על המיתוס של ״גנב העיזים״, תואר הירואי שדבק בו במלחמה העקובה מדם בין איראן לעיראק במחצית השנייה של שנות ה-80. 

הוא אימץ לעצמו נוהל קרב לילי מיוחד:

הסתננויות נטולות מורא בין שוחות החיילים העיראקים, במטרה לגנוב עיזים ולהגיש אותן ללוחמיו כמנחה צלויה.

אפילו העיראקים פיתחו כלפיו אגדות עירוניות.  

 

 

סולימאני ממאן להיפרד מדמות פיטר פן

בתבונתה, ההנהגה השיעית של איראן זיהתה חלק נאיבי באישיותו של הארכי-טרוריסט:

המשאלה העמוקה להישאר מפקד אמיץ, אחד העם, שצמח ממעמד נמוך, להמשיך ולזכות בתדלוק הנרקיסיסטי של מיליוני בני אדם, מי שלא ניתן לגעת בו, שמדברים בו בסוד וביראה. 

במקום לקדם את סולימאני כדמות פוליטית במשטר הדיקטטורי,  הפכה אותו ההנהגה לסמל המהפיכה עוד בחייו, נטול רסן וגבולות, מפקד בפועל על מפקדיו, שנותר עממי ונקי כפיים בתפיסה של כל אזרח איראני.

בדיבור פשוט, בהופעה אישית וכריזמטית, הוא לעג שוב ושוב לארה״ב וללוחמיה (״הם מגיעים למפרץ עם חיתולים למבוגרים, הם מתים מפחד...״).

 

 

איך התפוצץ הבלון?

ככל שהלכו וגברו הסנקציות הכלכליות האמריקאיות על איראן, הטשטשו בשלב מסוים הגבולות בין דימיון למציאות.

בתהליך חברתי מתמשך, הפכה האומניפוטנטיות שהושלכה על המיתוס של סולימאני לתקווה אמיתית מדי, אור באפילה של אומה מתרסקת, מיוסרת וכואבת.

סולימאני הזדהה לחלוטין עם ההשלכה הזו, כי היא מצויה בהלימה מלאה עם גרנדיוזיות פרימיטיבית, צורך עמוק שתמיד בער בו בפנים עד שהפך להיבריס לא שקול. 

בשיאה של הפנטזיה המעוותת הזו סולימאני עשה כל מה שהוא רוצה, כולל קבלת החלטות מבצעיות בעלות משמעויות מדיניות מרחיקות לכת, כמו תקיפת מתקני הנפט בסעודיה, הפעלת טרור ממוקד כלפי מכליות נפט במפרץ הורמוז, הפלת המל״ט האמריקאי והשחתת השגרירות האמריקאית בעיראק.

מלוחם שוחות פשוט, בן העם, התנפח סולימאני לאסטרטג מזרח תיכוני, ואולי אפילו גלובלי, מלך הלחימה הא-סימטרית ש״ניצחה את ישראל״ עם חיזבאללה ב-2006, אמן הכנעת המעצמות הדמוקרטיות, שחולשתן בקשב הכפייתי כלפי הרוב.

גם הדרך בה נפח סולימאני את נשמתו מלמדת על אשליית היהירות של הבן הנבחר:

האיש שוטט בחופשיות באתרים ציבוריים, עם אבטחה מינימלית, כשבשמיים מעליו מעטפת מודיעינית אמריקאית, עליונות אווירית מוכרת וידועה.

בכוחה של הכחשה המונית, הפך השאהיד החי לשאהיד ככל השאהידים. 

 

 

חשוב לראות איך דפוס הפעולה של גנב העיזים נותר זהה.

שם, ורק שם, בין הפורמלי למוכחש, סולימאני פרח: 

תמיד על קו התפר בין טרור מוצהר לבין הכחשה גורפת. 

 

 

 

"גנרל הצללים" האיראני שמטריד את המוסד:

סיפורו של קאסם סולימאני,

כתבה מצוינת של אמיר בר שלום, מתוך ״כאן״ - 

 

  

החיסול של סולימאני כזרז לשינוי משטר

ככל שחברה אנושית מוחלשת יותר, כך היא משתמשת יותר במיתוסים שלה. ולהיפך - ככל שחברה מתחזקת, היא מאפשרת ביקורת Bottom-up, מבלי להיתפס בחרדת התפרקות והפיכה שלטונית. 

המונח שינוי משטר (Regime change) מתייחס להפעלת מניפולציה חיצונית שתכליתה להחליף משטר פנימי.

בשיח הבטחוני בעולם המערבי, שינוי המשטר באיראן הפך עם השנים לאסטרטגיה של ממש, הרבה לפני המהלכים הדיפלומטיים של אובאמה וקרי בדרך להסכם הגרעין שנחתם ב-2015. 

 

האפשרות המציאותית של שינוי משטר תעלה שוב על השולחן ב-2020, ולכן החיסול של סולימאני הוא צעד חכם מאין כמוהו. 

 

יש בו פיצוץ של בועה אידיאולוגית, שהשפעתו הרבה יותר חזקה מהפגיעה בהיבטים המבצעיים של המשטר האירנו-נאצי.

בחברה מוחלשת וכנועה, קריסתו של מיתוס מופנם מחייבת התפכחות מאשליה ומגע עם המציאות. 

 

 

  

 

 

 

*החומר העובדתי מבוסס על פרסומים גלויים בתקשורת הישראלית והבינלאומית 

 

 

קבוצה אנליטית

בהנחיית יפי שפירר

החל מהחודש הבא תתארח במכון טמיר בתל אביב קבוצה דינמית לגברים ונשים בגילאי 30-50, אשר מעוניינים ללמוד ולעבוד על עצמם דרך המפגש עם אחרים. 

ישבתי לשיחה עם המנחה, יפי שפירר, מטפלת רבת הכשרות ופעלים, אך אולי יותר מהכל מלאת תשוקה למקצוע ולחיים בכלל, באופן מדבק ומעורר השראה, וזה בעיני סוד הקסם שלה ושל עבודתה. 

במקביל, תיפתח סדנה של סוציודרמה בת 4 מפגשים לאנשי טיפול וחינוך שרוצים להבין יותר תהליכים קבוצתיים ולהשתמש בהבנה זו לטובת עבודתם.

 

 

קראו את הראיון

 

קרין אמיתי, MSW, מכון טמיר תל אביב

 

לידה שקטה 

ד״ר איה גולן

 

 

שיחה אישית של ד״ר איה גולן

עם אופיר ברגמן,

מנהלת קהילת העמיתים במכון טמיר,

התמודדות עם לידה שקטה

 

 

היי איה, אשמח לשמוע על ניסיונך המקצועי ופועלך

היי אופיר, אני עובדת סוציאלית, מטפלת במרכז טיפולי ובקליניקה פרטית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. אני מטפלת במבוגרים ובילדים, כשחלק מרכזי מהעבודה שלי נוגע בטיפול בתקופות משבר ובכלל זה במקרי אובדן ושכול. 

עבודת הדוקטורט שלי הוקדשה לנושא של לידה שקטה

במהלכה פגשתי נשים שחוו לידה שקטה, במטרה לבדוק את משמעות האובדן עבורן ותוך התמקדות בעולם הרגשי שלהן ובתהליכי האבל בעקבות אובדן ייחודי זה. 

אלה היו שנים מאוד מלמדות וחשובות עבורי ואני מקווה ומאמינה שהן תרמו ותורמות עדיין למטפלים שעובדים עם נשים שחוו לידה שקטה, החל מהצוותים הרפואיים בבתי החולים וכלה במטפלים מהתחום הרגשי שפוגשים את הנשים מאוחר יותר בקהילה.

 

 

מהי לידה שקטה?

לידה שקטה (באנגלית stillbirth) היא המונח המקובל בציבור בהתייחס למצב של אובדן תינוק בשלבי הריון מתקדמים או במהלך הלידה עצמה. 

מבחינת ההגדרה המקצועית, לידה שקטה מתייחסת לאובדנים המתרחשים אחרי שבוע 22 להריון ו/או כאשר המשקל של התינוק הוא מעל 500 גרם.

לידה שקטה אינה נדירה כפי שנהוג לחשוב - בישראל,  6 מכל 1,000 לידות מסתיימות עם יילוד מת. 

׳במספרים מוחלטים׳, המשמעות היא שמדי שנה, בישראל, 933 תינוקות נולדים מתים

הסיבות לאובדן הזה הן מגוונות וכוללות בין היתר רעלת הריון, סכרת הריון, הפרדות שליה, קשר בחבל הטבור ודימומים.

בכשליש מהמקרים הסיבה אינה ידועה.

לידה שקטה היא אובדן טראומטי- היא פתאומית, לא צפויה, לא נשלטת ומנפצת סדרי טבע בסיסיים של לידה, חיים ובסופם מוות.

כאשר לידה שקטה מתרחשת, הורים מטולטלים באופן מיידי וחד בין שני קטבים: ההיכרות עם התינוק מוחלפת בפרידה ממנו, האושר מוחלף בכאב גדול, התקווה והציפייה מומרות באובדן.

הלידה השקטה מהווה לעיתים קרובות תחילתה של תקופת אבל המלווה בלחץ רגשי משמעותי.

 

 

כיצד נשים מגיבות לאובדן שכרוך בלידה שקטה?

התגובות לאובדן הן מגוונות ותלויות במגוון רחב של גורמים, ביניהם העולם הרגשי האישי של הנשים, משמעות ההריון עבורן והתמיכה מצד הסביבה. חשוב לומר שכל תגובה לאובדן היא לגיטימית. 

תכופות, נראה שנשים חוות אבל אינטנסיבי וממושך בעקבות האובדן. הן מרגישות כעס, בושה, כישלון, אשמה, עצב, חרדה וקנאה. הן חוות התקפי בכי, סיוטים, אובדן הנאה וחוסר עניין בדברים שהעסיקו אותן קודם לכן, כמו עבודה, מפגש עם חברים ופעילות פנאי. שאלות רבות מתעוררות בהן לגבי הסיבה לאובדן ומשמעותו, שאלות שתכופות נותרות ללא מענה.

למעשה, האבל בעקבות לידה שקטה הוא ייחודי. בעוד שבמצבי אובדן אחרים תהליך האבל מתבסס על חוויות משותפות ועל זיכרונות שנצרבו בעקבות אירועי עבר הקשורים בדמות שאבדה, בלידה שקטה קיימים מעט מאוד זיכרונות ממשיים מהתינוק והמוקד של האבל הוא בעתיד- האבל הוא על פנטזיות, חלומות, ציפיות ותקוות שלא יתרחשו עוד. האובדן מהווה לעיתים קרובות התנפצות של הנחות עולם בסיסיות והוא שולח את הנשים למסע של חיפוש והבניית משמעות לאובדן הלא-צפוי שהתרחש בחייהן.

 

 

מהניסיון שלך, מהם התכנים המרכזיים שנשים שחוו לידת שקטה עוסקות בהן?

נשים שפגשתי שחוו לידה שקטה מספרות על תחושה של שבר גדול בעקבות האובדן ושל חוסר אונים. צריך לזכור שעבור נשים שנמצאות בשלבי הריון מתקדמים, לרוב תסריט סיומו שלא באופן משמח, שלא בלידה של תינוק חי ובריא, לרוב לא קיים. הצימוד של מתן חיים ומוות אינו נתפס עבורן. דממת התינוק למול קול הבכי לו ציפו והפגישה עמו המומרת בפרידה ממנו מותירים אותן עם תחושת לחץ רגשי חזקה. נשים מספרות שבעקבות האובדן חוו ניפוץ של הנחות העולם הבסיסיות ביותר שתכופות מלוות את חיינו ומגינות עלינו, הנחות לגבי יכולת שליטה במתרחש בחיינו ולגבי קיומם של סדר, הוגנות וצדק. לעיתים קרובות עולות בהן שאלות כמו "למה דווקא לי?" או "מה עשיתי לא נכון?", שאלות שמובילות לתחושות אשם כבדות.

נשים גם מדברות על הרגשה של נוכחות גדולה של האובדן ושל התינוק שאיבדו בחיים האישיים שלהן, למול העדר מקום עבורם בחיים החברתיים. הן מתייחסות בכאב לאמרות שונות אליהן הן נחשפות, כגון "את עוד צעירה, יהיו לך ילדים", "טוב, לא ילדת עוד, זה לא תינוקת שהכרת אז לא נורא, אז תעשי חדש", "בסדר, אבל מה זה לעומת לאבד ילד? בכל זאת, יש לך עוד ילד". אמרות אלו, שטומנות בחובן הקטנה של האובדן ותפיסה של התינוק המת כבר החלפה תכופות מותירות אותן עם תחושה של נתק מהסביבה ושל בדידות.

לעיתים מעורר האובדן בנשים שאלות שנוגעות במשמעות הדמות שאיבדו:

האם היא עובר? תינוק? ובהתאם- מהי הזהות העצמית בהקשר אליה?

האם הן אמהות עבורה?

האם היא נכללת במניין הילדים?

תגובות מקטינות או מבטלות מצד הסביבה עלולות להקשות על הנשים במציאת מענה לשאלות אלו.

 

 

הנושא של לידות שקטות ממודר מהשיח הציבורי. מדוע את חושבת שכך?

לידה שקטה שונה מכל אובדן אחר.

אנשים בסביבת ההורים טרם זכו להכיר את התינוק המת ובהתאם האובדן עבורם אינו ממשי או מוחשי.

עובדה זו מובילה לעיתים לעיוורון כלפי האובדן וכלפי האבל בעקבותיו, לאי מתן לגיטימציה לאבל ואף לביטולו, מצב המכונה בספרות המקצועית "אבל לא מוכר".

מעבר לכך, לדעתי לידה שקטה היא אובדן שנוגע באנשים בנקודה רגישה ביותר - מוות של תינוקות - ואחת מדרכי ההתמודדות עם מצבים אלו הינה לנסות להניחו בצד, להדירו מהשיח. 

חשוב לומר שבצד דברים אלו, בשנים האחרונות אנו עדים לתחילה של תהליכי הכרה במשמעות של לידה שקטה ובקשיים שחווים הורים בעקבותיה.

לשמחתי ישנה תחילת התעוררות שיח בנושא, מתקיימים מחקרים, ימי עיון, שינויי חקיקה ואנו שומעים יותר ויותר את הקולות של נשים אשר בוחרות לחשוף את סיפורי אובדנן בציבור.

אני מצפה ומקווה שמגמה זו תמשיך ללוות אותנו ושהנושא של לידה שקטה יתפוס בעתיד יותר מקום בשיח הציבורי.

 

 

למה נשים רבות שעוברות לידה שקטה אינן מגיעות לטיפול פסיכולוגי?

אי-מתן לגיטימציה מצד הסביבה לאובדנן של הנשים ולאבלן לאחר לידה שקטה, בשילוב עם העדר מנהגי האבלות הנהוגים בארץ, כגון העדר שבעה, מעביר להן את המסר שלמעשה לא חוו אובדן שהינו אמיתי ומשמעותי. 

נשים שנחשפות לתגובות כאלה לעיתים חשות כי תגובתן האישית לאובדן אינה "נורמלית" או אינה תקינה ובשל תחושה של בין היתר בושה, נמנעות מלדבר על האובדן ולפנות לעזרה, כולל זכויות סוציאליות רלוונטיות שמגיעות לה. 

לעיתים קרובות נשים שחוו לידה שקטה מספרות כי האובדן והתינוקות המתים נותרים חלק מהן שממשיך ללוות אותן, חלק שהינו- בהחלטה מודעת- סגור בפני סביבתן, ללא חשיפה גם לגורמים טיפוליים.

 

 

את מאמינה שכל אישה שעברה לידה שקטה זקוקה לטיפול נפשי?

לעיתים נשים נבהלות מעוצמת התגובות שלהן ללידה השקטה.

צריך לזכור שכל התגובות שדיברנו עליהן מוקדם יותר -  עצב, אובדן הנאה והתקפי בכי  - הן תגובות נורמטיביות לאחר האובדן. 

לתפיסתי, חשוב שכל אישה תמצא מקום בטוח בו תוכל לדבר בפתיחות על הרגשות, המחשבות והשאלות המתעוררות בה בעקבות האובדן.

לצד המשמעות הפוטנציאלית המכריעה שיש לטיפול נפשי ביצירת מקום בטוח זה ובליווי תהליך עיבוד האובדן, לדעתי לא כל אישה תזדקק בהכרח לטיפול וחלקן תמצאנה את הדרך הנכונה עבורן להתמודד עם האובדן שלא על ידי פניה לטיפול.

 

 

באיזה שלב את ממליצה לפנות לטיפול נפשי?

פנייה לטיפול  מומלצת כאשר קיימת פגיעה תפקודית משמעותית, אם הרגשות הקשים לא חולפים לאחר מספר שבועות, אם עוצמתם חזקה במיוחד או אם נשים חשות קושי לעבדם ולהתקדם לבד.

עיבוד של האובדן במקום בטוח יכול לטווח הארוך לסייע בכך שהמחשבות והרגשות הקשורים בו לא יודחקו ויתפרצו מאוחר יותר, לעיתים בצורה שאינה מתאימה או מובנת גם לנשים עצמם.

חשוב לומר שלא ניתן אמנם לבטל את עובדת מות התינוק, אבל בכוחה של פסיכותרפיה לאפשר קיום של מרחב בו ניתנת לגיטימציה לתהליך האבל ובו מתאפשר לנשים למצוא את דרכי ההתמודדות האישיים המתאימות עבורן.

 

מה מידת החשיבות של מעורבות של בני משפחה בטיפול?

על פי רוב נראה כי הנשים הן הפונות לטיפול בעקבות לידה שקטה.

אולם, עם הזמן גוברת ההבנה כי לאובדן לעיתים השלכות רחבות היקף גם על יתר בני המשפחה.

במיוחד, בעת האחרונה גוברת המודעות לכך שגם גברים חווים כאב, אשמה, כשלון ובדידות בעקבות הלידה השקטה. בהתאם, חשוב לאפשר גם לגברים לעבד את אובדנם, לבטא את כאבם ולא רק להוות מקור תמיכה עבור בנות זוגן.

חשוב להתייחס גם לנושא המערכת הזוגית אשר לעיתים עוברת טלטלה משמעותית בעקבות האובדן.

תכופות (בהחלט לא תמיד) נראה פער בדפוסי ההתמודדות בין גברים ונשים לאחר הלידה השקטה, כאשר נשים יטו יותר לדבר על האובדן ועל השלכותיו עליהן וגברים יטו לצמצם באופן יחסי בדיבור אודותיו ולשאוף לשוב לשגרת היומיום במהירות האפשרית. פערים אלו בדפוסי ההתמודדות עם האובדן עלולים להוות כר לאי-הבנות בין בני הזוג, לקונפליקטים בזוגיות ולקרע.

במילים אחרות, במסגרת טיפול לאחר לידה שקטה חשוב, אם עולה הצורך, לערב גם בני משפחה נוספים.

הדרך הנכונה ליצור מערך טיפולי הולם, שמשתנה כמובן ממשפחה למשפחה.

 

מהן הגישות הטיפוליות שבהן את משתמשת ומהן התיאוריות שהשפיעו עלייך כמטפלת?

אני מאמינה בשילוב גישות טיפוליות שונות במסגרת הטיפול.

אני מטפלת באמצעות שיחות ועבודתי מושפעת בעיקר מהגישה הדינמית, מהגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית ומהשיטה הנרטיבית, זאת בהתאמה לצרכים של כל אדם ולמקום בו הוא נמצא.

את עבודתי הטיפולית אני מבססת על תאוריות הבנייתיות, על המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול ועל ההבנות הקיימות אודות מצבי אבל לא-מוכר.

הטיפול כולל נגיעה בהיבטים פיזיים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים. 

לתפיסתי, בכוח תהליך טיפולי הכולל התערבויות מסוג זה לסייע לנשים החוות לידה שקטה בשילוב האובדן בחייהן וביצירת סיפור אישי אינטגרטיבי חדש שיאפשר להן להמשיך בחייהן, עם האובדן ובצד הכאב.

 

 

תודה רבה איה, אני מקווה שנשים וכלל האנשים ייתרמו מראיון זה.

 

אופיר ברגמן 

האם סטודנטים ומתמחים בפסיכולוגיה

צריכים לקרוא מאמרים?

 

מור צח מוכתר,

תלמידת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, מכון טמיר

 

 

בשיחותיי עם סטודנטים ומתמחים בפסיכולוגיה במגמות השונות אני נתקלת לא מעט בגישה שונה משלי לקריאת מאמרים. אמירות שונות שאני נתקלת בהן הן "אין לי זמן", "זה לא בסדר העדיפויות שלי", "בשביל מה זה חשוב בכלל?", "בשביל זה יש מרצה/מדריכה- כדי להעביר לי את החומר". 

 

תחושת התשוקה העזה שלי לקריאה לצד ההבנה שלפנות את הזמן לקריאת מאמרים כשאתה סטודנט או מתמחה בפסיכולוגיה זה באמת אתגר מאוד לא פשוט, גרמה לי לחשוב על כך רבות. 

 

מדוע כל כך חשוב לי לקרוא מאמרים? 

האם זה באמת חלק אינהרנטי בהתפתחות המקצועית בתחום הפסיכולוגיה? 



בשיחות מזדמנות אני מרגישה צורך עז למצוא מענה לשאלות הללו. 

כחלק מהניסיון לעשות זאת אני נוטה להתמקד בשני הסברים לחשיבות שאני מייחסת לקריאת מאמרים בתהליך הלמידה: 

 

הראשונה, אנחנו בתחילת דרכנו. 

קריאה על אופן השתלשלות האירועים שהובילו לנקודות המכריעות בהיסטוריה של פיתוח מושגים ותיאוריות הופכות את ההבנה לעמוקה ומשמעותית יותר, כזו המאפשרת ליצור חיבורים בין תיאורטיקנים עם גישות שונות ולפתוח את מוחנו להתפתחות נוספת בתחום. 

 

השניה, דיון על מאמרים קליניים מפרה אותנו. כאשר אנחנו יושבים יחד ודנים בטקסט שקראנו זה עוזר לנו להבין דברים שלא הבנו או לקבל זווית נוספת על דברים שחשבנו שהבנו. 

 

ואז זה היכה בי-

כחלק מתהליך התגבשות הזהות הטיפולית שלי יש בי המון שאלות שלחלקן ברור שאקבל תשובות בהדרכה, בכיתה, בהתנסות המקצועית בשטח, אבל על חלק ניכר מהן אקבל תשובות רק ברגעים כמו זה שחוויתי עכשיו. 

 

לאחר קריאת פרק בספר מרתק על חייה, אמונותיה, ומסעות חייה שעברה תיאורטיקנית והאופן שבו הדברים שעברה עיצבו את תפיסתה ואת התיאוריה שפיתחה. משהו בתיאוריה שפיתחה לא שקע בי עד שלא קראתי את זה. עם עצמי, בחדר, בלי הדרכה או הרצאה. 

 

כשאתה קורא מן הכתוב קורה משהו. מתרחש תהליך קסום (קיטשי, אך תואם לחוויה המיסטית שאני חווה) של קבלת משמעויות, תובנות, הפנמות והטמעות באופן המתאים לאמונות ולאישיות שלך כאדם וכמטפל.

 

בהדרכה מול אדם אחר משהו מזה הולך לאיבוד- אולי זה הצורך לרצות, אולי החשש לומר משהו שנוגד את האמונות המקצועיות של המדריך שמרגע שלא אמרנו כבר נדחיק ולא נחשוב עליו שוב, ואולי פשוט השינוי הטבעי בשיח וכתוצאה מכך בהפקת המשמעויות שנוצר באינטראקציה עם אדם אחר. 

 

משהו שם יתקבל, יתפרש, ייקלט אחרת מהאופן שבו תקרא מידע מטקסט כתוב. 

קריאת מאמרים יוצרת חיבור, התרגשות, השתנות עם הטקסט. 

 

רגעי הגיבוש העצמי האלה, בהם אתה מקבל תשובות לשאלות שהיו לך ושאלות חדשות לתשובות שסברת שיש לך, אלו רגעים המתרחשים בעיניי בזכות המפגש בין האדם לבין הטקסט.

 

רון ארגמן ושיראל בוטבול, שניהם מתמחים בפסיכולוגיה קלינית במכון טמיר תל אביב, בחרו את הפרויקט חברתי שלהם:

מפגש עם סמנכ״לית עמותת היוצאים בשאלה, הלל.

 

מרתק לעקוב אחר השינויים הסוציולוגיים שעוברת החברה הישראלית בעשורים האחרונים.

גם העולם החברתי, כמו כל עולם ידע אחר, מושפע מאוד מהיבטים פוסט-מודרניסטיים. נדמה שהגבולות הברורים בין זהויות וקבוצות דתיות הופכים מטושטשים יותר. האמונה הדתית וההשתייכות שהיא מספקת, מופיעות על גבי ספקטרום, גמיש ופלואידי יותר.

 

אירית צביאלי אפרת, סמנכ"לית עמותת הלל, נשמעת כמו האדם הנכון במקום הנכון:

היא מביאה עמה טיפוליות נבונה, היא מכירה אישית את חווית הזרות של מיעוט פגוע בחברה (כמו גם את התקווה לשינוי) והיא מתמקמת בעמדה מקצועית דיאלקטית מדויקת. 

 

 

 

מוזמנים/ות לקרוא בקישור בטוויטר,

 

איתן טמיר

 

 

 

מה נדרש מאיתנו כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי?

 

איילת כהן תדהר, מטפלת במכון טמיר בהרצליה, מתייחסת לשלושה אתגרים מרכזיים שעומדים בפני אדם שעומד לקראת פנייה לטיפול נפשי:

 

 

  • מוכנות לתת אמון באדם אחר
  • הכרה אמיצה בכאב נפשי
  • נכונות להשתהות במקום לפעול מיידית 

 

בבסיסו של הקשר הפסיכותרפויטי, כתשתית הכרחית, נדרשת מידה רבה של אומץ מצד המטופל.

בתחילת הטיפול הנפשי, ולעיתים גם במהלכו, מתמודדים  מטופלים עם הססנות, חששות וספקות.

הטיפול מחייב מגע עם רגשות כואבים, פנטזיות מביכות או מביישות, ושיתוף בזיכרונות וחלומות שיתעוררו כאסוציאציות במהלך הטיפול.

כל אלה דורשים אומץ להתעמת, לבחון, לפענח ולפתור אותם.

 

 

מוזמנים/ות לקרוא את הפוסט החדש,

מתוך בלוג מכון טמיר

בפסיכולוגיה עברית

 

 

 

יום בריאות הנפש העולמי 2019 -

בדגש על מניעת התאבדות

 

 

היום, 10 לאוקטובר 2019, מציינים בכדור שלנו את יום בריאות הנפש הבינלאומי.

 

מדי שנה מוקדש היום הבינלאומי לברה״ן לנושא ספציפי, והפעם, להתמודדות עם מגיפת האובדנות, שנמצאת בעליה מתמדת בכל העולם, וגם בישראל.

 

ברוח הדיגיטל, חישבו המארגנים את שיעור ההתאבדות בעולם, וטבעו את ההאשטג #40, שמציין במדיה החברתית את העובדה שמדי 40 שניות הולך לעולמו אדם נוסף בעולם בעקבות התאבדות.

 

מוזמנים/ות לבקר באתר שארגן יוזמה חשובה זו: 

https://www.who.int/news-room/events/detail/2019/10/10/default-calendar/world-mental-health-day-2019-focus-on-suicide-prevention

 

לרגל יום מניעת ההתאבדות הגלובלי, ארגון הבריאות העולמי (WHO) הוציא סרטון ייחודי לצוותים חינוכיים לגבי התמודדות עם סיכון אובדני אצל בני נוער, אחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר לפגיעה עצמית והתאבדות

(הסרטון, קצת יותר מ-40 שניות, בהתאם לנתון הקשה לעיכול): 

 

 

 

המלצת קריאה: 

 

שאלות ותשובות על התאבדות <

 

 

ילדים רגישים רבים מתקשים להתמודד עם הצפת הגירויים בערב החג.

פנו אלינו למכון הורים לילדים עם הפרעת קשב שהצעקות והדיבורים הרבים מסביב לשולחן מציפים אותם,

ילדים עם רגישות לרעשים שמתקשים להתמודד עם רעשי הדיבור והאכילה לידם ואחרים נוספים שפשוט רגישים ולכן ארוחות חג עם אנשים רבים (שאת חלקם הם רואים פעמים ספורות בשנה) מעלות את רמת הסטרס אצלם. 

 

שאלנו את המטפלים המומחים שלנו לטיפול בבני נוער בראשון לציון -

 

יצא מעניין ויישומי -

 

לחצו לקריאה !

פוסט טראומה בקרב מפעילי כטב״מים בצבא 

 

איתן טמיר,

מ.א., ראש המכון

 

עם התפתחות הטכנולוגיה קיבל השימוש בכטב״מים (כלי טיס בלתי מאוישים) מקום משמעותי בשדה הקרב.

ואולם, בניגוד לנושאים מורכבים מבחינה אתית, כמו חקירה של שבויים וחשודים בפעילות טרור או התקלות מבצעית, נדמה כי ההשלכות הפסיכולוגיות של הפעלת כטב״מים והתוצאות הנפשיות שמתבטאות ב-PTSD, נעדר מהשיח הציבורי, חלקית עקב ״הטרמינולוגיה הרכה״ שבאמצעותה מתוארות פעולות הכטב״מים. 

ועל פניו זה גם נכון: 

הסתערות חוליה בגולני מקושרת אצלנו הרבה יותר לטראומה בהשוואה למפעילת כטב״ם שיושבת בקרון הפעלה ממוזג ורחוק גיאוגרפית מהיעד. 

 

הטרמינולוגיה הזו קיבעה בתודעה את המפעילים והמפעילות של כלי טיס בלתי מאוישים, באופן שגוי, כחיילים וקצינים שמנהלים פעולות כירורגיות, שאין בצדן מחיר או דם, כאשר הפעלת כטב״ם למשימה צבאית נתפסת כדרך למניעת סיכון חיי אדם ולהשמדת מטרות טרור בלחיצת כפתור. 

 

ואולם, ככל שנחשפים לחוויות של לוחמי כטב״ם – אותם אנשים המפעילים את אמצעי הלוחמה האוויריים הללו – מגלים יותר ויותר שהרעיונות והתפיסות שלנו רחוקים מהמציאות הנפשית.

 

כך מתאר א׳, מפעיל כטב״מים, בכתבה שפורסמה בסופ״ש האחרון (3.10.19) במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות

״בצוק איתן היה לי מאוד חשוב לא לפתוח חדשות. בסיטואציה של מלחמה אנחנו עובדים במשמרות צפופות – חמש שעות בתוך הקרון, חמש שעות בחוץ. כשאתה יוצא מהקרון אתה חוזר פתאום לעולם, והעולם הוא מרכז הארץ, ולא קורה בו כלום. הופ, יצאת מהמלחמה. בגלל זה העדפתי לא לראות חדשות, כי הפחד שלי היה שהרגש ישפיע על ביצוע המשימה. הרגש הזה יכול להגיע מאמא ישראלית שבוכה על הבן שלה שנהרג, או להפך, מתמונות מהשטח בעזה. באמצע המלחמה, המחשבה לעומק על מה קורה היא לאו דווקא נכונה. אני לא יכול לחזור לקרון עם רגשות מוצפים ולצפות מעצמי להיות טוב בביצוע המשימה. ההדחקה טובה יותר להתמודדות בזמן אמת. אני מבין מה עשיתי, אני מבין שזה היה נדרש ושקשה לי עם זה, ואני משתדל לחשוב על זה כמה שפחות"

 

הציבור מתוודע בתדירות נמוכה מידע אודות ההשפעות הפסיכולוגיות והרגשיות של חשיפה לחומרים הגראפיים אליהם נחשפים מפעילי מל״טים על בסיס יומיומי.

בהשוואה ללוחמים לשעבר, שסובלים מהלם קרב ומתסמונת דחק פוסט-טראומטית, ״הפצעים הנפשיים״ של מטיסי כטב״מים עלולים להיתפס כחסרי חשיבות.

אולם בשנים האחרונות מתחילים חוקרים לטעון שההתמקדות בפגיעות מוחיות האפיל על טראומות לחימה אחרות שהן לא פחות חמורות, אך קשה יותר לגלות אותן.

לא רק שלוחמת כטב״מים לא מחקה את הפצעים הנסתרים הללו, יתכן שהיא אף מתבטאת במחירים נפשיים חמורים ונרחבים יותר, בקרב דור של לוחמים וירטואליים שהחווים מתח עצום ושיעור שחיקה גדול שאינו גלוי לעין.

 

 

המחקרים הולכים ומצטברים, בעיקר בארה״ב, על רקע השימוש הנרחב במטוסים ללא טייס בעיראק, אפגניסטן וסוריה: 

חוקרים מבית הספר לרפואת חלל ותעופה של Wright-Patterson Air Force Base באוהיו בדקו 141 אנשי מודיעין אשר במסגרת עבודתם הצבאית היו מעורבים במבצעי לוחמה מרחוק, במטרה להעריך את תגובותיהם הרגשיות להרג.

במסגרת המחקר 75% מהמשתתפים דיווחו על רגשות של יגון, חרטה, ייסורי מצפון ועצב, תחושות שהן רחוקות מאוד מניתוק שאנן.

את הרגשות השליליים הללו חוו רבים מהנבדקים על פני תקופה של חודש ויותר.

מחקר אחר שבוצע על ידי חיל האוויר האמריקאי העלה כי מנתחי מידע בשרשרת ההרג של הכטב״מים חשופים לחומרים גראפיים המציגים אלימות יותר ממרבית הלוחמים בכוחות יבשתיים מיוחדים. מכיוון שתכניות לוחמה של כטב״מים נסתרות מעין.

 

 

 

 

הצגה מומלצת על התמודדות נפשית

של מפעילת מל״טים - 

״צוותא״ בתל אביב,

31.10.2019:

 

 הצגה מקורקעת

 

 

 

 

מקורות:

 

 

איתי אילנאי (אוקטובר 2019). לחץ אוויר. ידיעות אחרונות:  https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5601667,00.html

 

 

הכל על כלי טיס בלתי מאוישים, מתוך אתר חיל האוויר: https://www.iaf.org.il/6461-40431-he/IAF.aspx 

 

 

Eyal Press (2018). The Wounds of the Drone Warrior. NYT: https://www.nytimes.com/2018/06/13/magazine/veterans-ptsd-drone-warrior-wounds.html

 

 

עמוד 1 מתוך 5

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-72-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2019