חיפוש המטפל המומלץ עבורי:

תפריט ייעוץ פסיכולוגי

על עצמאות, חופש וחיוך בזירת הטיפולים

 

אני קוראת כעת בהנאה גדולה את הספר "איך לשרוד כפסיכותרפיסטית" מאת נינה קולטארט.

קולטארט היא פסיכואנליטיקאית מהזרם העצמאי, שאליו משתייכים בין היתר דונלד ויניקוט, מייקל באלינט, מייקל אייגן, פטריק קייסמנט, נוויל סימינגטון, ג'ון בולבי ועוד. קבוצה שצמחה והתפתחה מתוך המחלוקת שבין תומכיה של מלאני קליין לתומכי אנה פרויד והגיעה לשיאה בדיוני המחלוקת, שהתרחשו בלונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה (1941-1945) ונחשבת לתקופה אפילה בתולדותיה של הפסיכואנליזה, שכן המחלוקת חרגה מאוד מגבולות הגיזרה האינטלקטואליים/תאורטיים והפכה להיות אישית מאוד ורוויה בגילויי צרות עין ותוקפנות קשים.

מתוך המריבה היוקדת ובנסיון של כל אחת מהגברות (מלאני קליין ואנה פרויד) להוכיח שהיא היא הבת האמיתית של פרויד, או לפחות ממשיכת דרכו. בכל מקרה הקרע בחברה האנליטית והדרישה הסמויה ולעיתים הגלויה לבחור צד הולידה את הזרם העצמאי שאיתו מזוהה נינה קולטארט. בקצרה אפשר לומר שתיאורטיקנים מזרם זה משלבים בין רעיונות המדגישים דרמה של עולם פנימי, הכוללת פיצולים, השלכות והפנמות של אובייקטים, לבין התעקשותעל חשיבותו הקריטית של העולם החיצוני בקביעת הבריאות הנפשית והסבל.  מבחינה זו הזרם העצמאי הוא סוג של "מרחב פוטנציאלי/מעברי", בין הדוגמטיות הרעיונית של אנה פרויד לזו של מלאני קליין (פכלר ע. , 2018).

התרשמתי עמוקות מהאופן שבו נינה קולטארט, בדומה לשאר חברי הזרם העצמאי, מתייחסת לאספקט של הטכניקה הטיפולית באופן המדגיש גמישות, אותנטיות, והתאמה לצרכי המטופל. קולטארט מתארת בספרה בכנות לא אופיינית בחירות לא אורתודוקסיות (לשלוח גלויות למטופלת המצוייה במשבר אובדני), מתייחסת לעצמה בהומור ומעודדת מטפלות ומטפלים אחרים לעשות זאת. אסיים בציטוט ששבה את ליבי :

"ועדיין בנושא הנימוסים ברצוני לשאול:מה קרה לחיוך? נדמה לי שבמעין הסכמה אילמת התפתח מיתוס חזק מאוד שלפיו חיוך למטופל עלול להסב נזק מסתורי לא רק לו אלא לפגישה הטיפולית כולה. אני משערת שמקור המיתוס בתחושת העצמי הרעועה שיש למטפלת על עצמה. נדמה לי שיש משהו מגוחך ודי עצוב באפשרות שחיוך רגיל, שעשוי לתרום רבות לתחושת הנינוחות החשובה עד מאוד של המטופל, נתפס כפגיעה בכובד הראש המתחייב של המעמד" (עמ' 143)

 

 

אפרת גינס-פיינמסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, מכון טמיר

 

 

 

לקריאה נוספת:

 

"איך לשרוד כפסיכותרפיסטית", נינה קולטארט, הוצאת כרמל, 2018

"התינוק ומי האמבט", נינה קולטארט, הוצאת כרמל, 2012

"באסוציאציה חופשית, מפגשים בפסיכואנליזה", בעריכת אנתוני מולינו, הוצאת כרמל, 2011, בו מופיע ראיון עם נינה קולטארט.

 

 

פרק 2

פסיכולוגים ופסיכולוגיות, באשר אתם, קומו והשמיעו קולכם!  

פרק 2 של "הפסיכולוגית" מחייב אותנו לקום ולמחות, לפנות לסעד בית המשפט ולדרוש צו מניעה בהול נגד תאגיד "כאן" ושידור פרק 3.  אסור, אסור לנו לתת לביזיון הזה להמשיך !

ד"ר תותי ליבליך מערבלת לנו גבולות מטושטשים, בדידות נוראית בתוך אינטימיות אינסטרומנטלית, פרשנות אנליטית שנשלפת שבריר שניה לפני התהום, גזענות, התנשאות, תשוקה לכסף ולסקס שמלווה בהתכחשות נרקיססיטית טראגית של האובדן הגופני שכופה עליה הגיל ("לא נראה לי שאני בגיל של אמא שלך, אולי בגיל של אחות של אמא שלך...") ריקנות ומורעבות קיומית ורשעות אנושית ששמורות לצדדים האפלים והפרוורטיים של נפשות אבודות, אלה שרחוקות שנות אור מלחיות לפי הסטנדרטים להם הן מטיפות. 

הנה פרק 2 שהועלה בערוץ ה-Youtube של "כאן". במילה אחת - מזעזע: 

חמודי, נועם, אבנר, לאן זה הולך קרן?

עכשיו ברצינות, אני מודע לכך שאני (לשמחתי ולצערי) לא איש מקצוע סטנדרטי בתחום, אבל לדעתי יוצרי הסדרה לא קולטים עדיין שהם נכנסים ללב לבו של המשולש הקונפליקטואלי בו לכודה כיום הפסיכולוגיה (בישראל וגם בעולם).  פסיכולוגיה מכילה, מתחרה, אגרסיבית, קשובה באמפטיזם, נאבקת, מתקרבנת ומחפשת מוצא:

צלע אחת היא הטיפוליות - אם תשאלו היום פסיכולוגית קלינית מומחית מהו בעיניה המענה הטיפולי המתאים ביותר לבעיה נפשית ספציפית תשמעו עצה הפוכה לחלוטין מעצתה של פסיכולוגית קלינית אחרת.  ובמקרה העצוב יותר תשמעו אמירה טנטטיבית כמו "גם וגם..." - "גם קוגניטיבי, גם דינמי, אה... אינטגרטיבי". ככה, בין טיפול מבוסס ראיות לבין ההתמסרות-התמכרות שלנו לעמדת הכוח של מושג "הלא מודע" שסבא פרויד העניק לנו וד"ר תותי שלנו מנצלת אותו עד הסוף בכל רגע כמוצא מכל חרדה מזדמנת. כן, כשאבנר אומר שהוא אוהב אותה, תותי רצה לפרשנות על ההעברה. מציאות? קשקוש. 

צלע שניה היא הכסף - כמו כל מקצוע חופשי אחר, הפסיכולוגיה מתמסחרת. רק שאצלנו זה צורםםםםם.  תותי והמיזם האינטרנטי החמדני שלה היו נתפסים עד לפני 5-6 שנים כחזון נפרץ ומביך במקומותינו. היום? תבדקו במודעות הממומנות של גוגל אדוורדס -  התחרותיות על מילת המפתח "פסיכולוגים" תיכף עוקפת את הצעת המחיר על המילה "פרגולה", ואוטוטו אנחנו מטפסים לליגת העל ששמורה ל"צימרים בצפון". תותי בונה על זה שיש לה בטיפול זוג מאורס שגילה תוך כדי היחסים שהם אחים!  זה יקדם לה את העסק. ואז, לכל הרוחות, הם הורסים לה את האייטם עם בדיקה גנטית שמפריכה את הגימיק. 

צלע שלישית היא הדיגיטל - כמו כולם, אין לנו מושג איך לאכול את זה, ואז, כשאנחנו כבר קולטים לרגע מה קורה זה נהיה לא רלוונטי. ועוד לא דיברנו על המטפלים האלטרנטיביים למיניהם שמאיימים על המותג הקליני של תותי (כל רפלקסולוג פסיכולוג), לא דיברנו גם על המאמנים (קאוצ'רים עלק), על מחבקי העצים ה"רוחנים", על הפסיכיאטרים שזוממים יחד חברות התרופות לארוז את הסמים המסוכנים של אתמול לתרופות הפסיכיאטריות של מחר. כל אלה ודאי מופיעים כ"איומים" בניתוח ה-SWOT היסודי שהכינו אפי ותותי לקראת הפריצה שלה לשוק. 

לסיכום, סדרה מצוינת. מצפה להמשך!

והכל בחיוך ברוח הסדרה, אה? 

איתן

 

 

 

 

פרק 1

אתמול ראיתי את הפרק הראשון בסדרה הקומית "הפסיכולוגית", שיצאה לדרך בתאגיד השידור "כאן".  קרן מור, בתפקיד פסיכולוגית קלינית, מתיישבת מול מסך המחשב עם מותג חדש שהשיקה - טיפול פסיכולוגי בסקייפ, שנמשך בדיוק 3 דקות לכל פגישה, היא מזכירה קצת מוכרת בפיצוציה עם ספל טיפים עליו רשום בכתב יד: "בשבילך זה דמי כיס, בשבילי זה המקצוע".  

 

 

 

הנה הפרק שהועלה בערוץ "כאן" ב-You Tube: 

 

 

 

 

"היו לך שלושה מטופלים, זה לא היה כלכלי…", רוטן טל פרידמן, בתפקיד אפי הבעל, על גחמותיה של אשתו ועל הקליניקה שנסגרה. רגע אחר כך מגיח אבנר, המטופל הראשון, שעולה לטיפול אונליין בסקייפ. תותי חרדתית, מורעבת, מפלרטטת, מניפולטיבית, מתנשאת, בודקת, היסטרית. קרן מור במיטבה.

מכאן הפרק מתגלגל, קופצני, מחויך ועושה לפרגן. שווה לצפות ומסקרן לראות כיצד תתפתח העלילה בהמשך הדרך.

 

 

יותר מהכל, הצפיה עוררה בי אסוציאציות למקצוע שלנו וחיברה אותי לסיפורה של הפסיכולוגיה הטיפולית בעידן הדיגיטלי. כמו בכל מקצוע חופשי, נפרשות הזדמנויות יצירתיות ולצידן צפות חרדות קיומיות.

 

עכשיו נועם עולה לשיחה. מטופל משעמם ותלותי שלתסכולה מתעקש להמשיך בטיפול. מצד שני, היא נדלקת ברגע שהוא מעלה אפשרות שגם בת הזוג שלו תפנה לטיפול והיא תרוויח עוד לקוחה.

"יש פה עניין של קניין רוחני, שהוא שלי, זה לא אתי!"

נועם משתף אותה במקרה של גילוי עריות ורגע אחרי שהיא מנתקת לו את השיחה, תותי מתקשרת בשיא ההתלהבות לאפי: "יש לי גילוי עריות! זה גם סקס וגם אילנות יוחסין!" (שני התחומים שמהם אפשר להרוויח כסף באינטרנט, לפי אפי).

 

תותי רוצה לשגשג.

היא בנתה מודל עסקי של 100 ש"ח לפגישה טיפולית של 3 דקות בדיוק (שאם נחשוב על הפוטנציאל שלו, הוא יכול דווקא להצליח לא רע).

 

כל-כך מורכב לשלב את שלל הצרכים הללו יחד:

לטפל במסירות בנפשו של אדם אחר, להביא מקצוענות מדויקות, לשמור על אתיקה, לא לוותר על המשאלה לצמוח כלכלית, להרגיש טוב שמגיע לך להרוויח - גם להרוויח וגם להישאר אישי, ניתן ואוהב. פסיכולוגים ופסיכולוגיות יודעים איזו דרך ארוכה נדרש המטפל לעבור עד שמתיישבים להם כל הצרכים הללו בזהות מקצועית אינטגרטיבית, כמה פעמים מתנערת קופסאת הקוביות עד שהיא מסתדרת לה מעצמה, מפויסת, קשובה. 

העולם כולו נמצא בעיצומו של תהליך טכנולוגי מואץ שמאתגר כל משלח יד אנושי. למרות שרבים משוכנעים שאין דרך להחליף את הקשר האנושי הקרוב בפסיכותרפיה ובתהליכי ייעוץ, גם פסיכולוגים מצויים בתוך קלחת השינוי. למשל, במחקר קליני מבוקר שהתקיים באוניברסיטת סטנפורד ופורסם אשתקד ב-JAMA Psychiatry תואר צ'אט-בוט ראשון בסוגו, שעובד דרך מערכת מסנג'ר בפייסבוק ושיעילותו הוכחה בהפחתת תסמינים של דיכאון קליני, במידה דומה לטיפול פנים אל פנים.

APA, ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי, דיווח לאחרונה על למעלה מ-10,000 אפליקציות פעילות שנועדו להגיש עזרה נפשית מקוונת ואלה נתונים שמתייחסים רק ליזמים שפנו לארגון.

תותי שלנו, במחאתה, מנסה למצוא לעצמה מקום בתוך עולם קליני משתנה. היא מנסה לדחוס תהליכי שינוי ב-3 דקות של שיחת וידאו, גימיק שיווקי שהוא גם ביטוי ציני כלפי המשאלה של מטופלים להגיע בתהליך אינסטנט לתוצאות מהירות מאי-פעם. פסיכולוגים לא יודעים (וכנראה גם לא יידעו) לחולל שינוי בשלוש דקות, אבל רוח התקופה מחייבת פיתוח של דרכים חדשות ויצירתיות, כי כמו בכל תחום אחר, מה שנלמד בתחילת מסלול ההכשרה הארוך של הפסיכולוג, נחשב מיושן לקראת סיומו.

 

אנסה לעקוב אחר הסדרה ולכתוב. 

 

פשוט נגמר לנו הזמן…:-)

 

איתן טמיר

 

 

 

 

 

 

Google

הפסיכולוגית - קרן מור
Rated 5/5 based on 4 reviews
הפסיכולוגית is a Comedy television series created by Starring:
קרן מור
טל פרידמן
Season 1 -May 07, 2018
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

איך עובד טיפול בפוסט טראומה עם חיילים?

ראיון עם ורד אמיצי, MA,

מומחית בטיפול CBT בטראומה

מראיינת: מור צח

 

ורד אמיצי

 

 

היי ורד, ספרי לנו על עצמך

אני עו"סית קלינית ומומחית בטיפול CBT בטראומה במכון טמיר תל אביב ובקליניקה פרטית. עברתי הכשרה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי  במרכז הישראלי לפסיכו-טראומה של בית החולים הרצוג אצל גפנית אגסי. את התואר הראשון עשיתי באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. אני גם מטפלת בצה"ל במילואים על תקן קב"נית. אני עובדת בעיקר עם נפגעי חרדה וטראומה. אפשר לראות כל דבר בחיים שלנו כמשבר או כשינוי או כאבן דרך שמעצבת אותנו, ואלו המקומות שגם הפתולוגיות מתפתחות מעליהן וגם חוסן, כלומר, גם כוחות מתפתחים מעליה. כשאני מטפלת באדם, אלה המקומות שאני מנסה לגלות, מה הן אבני דרך הללו, שמספרות המון על האדם וגם מאוד עוזרים ככלי עבודה כי אני עושה חשיפה לאותן אבני דרך, לומדת מהן, שואבת מהן כוחות כדי לשקף את זה למטופל וכן הלאה.

 

טיפול בפוסט טראומה PTSD אצל חיילים

 

בתור מטפלת CBT האם את רואה הבדלים בין טראומה שחיילים חווים לבין טראומה שאוכלוסיות אחרות חוות?

תראי, הרבה מטופלים בקליניקה הפרטית שלי ופה במכון נפגעו בצבא, גם אם בהתחלה הם לא באים עם אמירה מפורשת שזה מה שקרה להם וגרם להם לפנות לטיפול, הרבה פעמים אנחנו מגלים דברים שקרו בשירות הסדיר או במילואים, באיזושהי זירה של מלחמה, באיזושהי זירה שקשורה לצבא, כי בארץ אי אפשר להתחמק מזה. כלומר, גם אלה שבאים אליי ולצורך העניין לא שירתו בצבא, אי אפשר להתחמק מהאסוציאציות האלה, מהמקומות האלה, מהטריגרים האלה. הם קיימים בכל מקום. אז איכשהו הרבה מאוד מהמטופלים שלי הם כן חיילים או יוצאי צבא שנפגעו במסגרת של מלחמות ומבצעים של צה"ל והם באים עם סימפטומים של חרדות, עם סימפטומים שהם יותר גופניים הרבה פעמים, לפעמים סימפטומים התנהגותיים כמו התפרצויות זעם, קשיים במערכות יחסים כמו קושי ביצירת אמון, כשבעבודה מעמיקה יותר אנחנו מגלים שהטראומה היא זו שהפעילה את כל זה. ממש אפשר לראות את הלפני ואחרי: מי הייתי לפני שהתגייסתי ומי אני אחרי שיצאתי מהצבא וזה שני אנשים שונים.

 

PTSD Post Traumatic Stress Disorder

 

מבחינת האם יש הבדל בין הטראומות השונות- אני חושבת שיש הבדל בתפיסות השונות. טראומה היא טראומה, זה לא משנה איפה חווית אותה, זה לא משנה מה היה האירוע עצמו, טראומה היא טראומה. אבל הרבה פעמים את תראי חיילים שלא מזהים את מה שהם עברו כטראומה, שלא מקשרים בין הסימפטומים שלהם לבין מה שהם חוו בצבא ויש להם פחות מוכנות לעבוד על הדברים שהם עברו בצבא כי הם אומרים "שרדנו את זה, עברנו את זה, אני כבר לא בצבא, אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי" וזה עניין של תפיסה וזה עניין מאוד תרבותי, מה שהתרבות בארץ מכתיבה לאנשים זה שחייל חייב להיות מאוד חזק וגיבור גדול ויש איזו התעלמות מהקושי של החייל, מהסבל שהוא חווה ויש אפילו דה-לגיטימציה של הסבל הזה. הרבה פעמים את רואה אנשים שיצאו מיחידות לוחמות נבחרות שאומרים: "הגוף שלי  לגמרי שלם, לא איבדתי יד, לא איבדתי רגל, על מה לעזאזל אני מתלונן? אני סובל? תראי את החברים שלי, זה בבית לוינשטיין, זה בקבר וכו'", הם לא נותנים עבור עצמם לגיטימציה לסבל שהם חווים. הם חווים סבל בדיוק באותה מידה כמו סבל פיזי. הם לא ישנים בלילה, הם מרחיקים מעליהם את כל החברים ואת כל האנשים שתמכו בהם כי הם מפחדים להזיק להם, הרבה פעמים הם מתמכרים לאלכוהול  וסמים קשים, הם מלאי התפרצויות זעם, מלאי התנהגויות אימפולסיביות. אני מדברת על הקצה כמובן, על אנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית.

 

אז אילו תסמינים נוכל לראות במי שעבר טראומה פחות קשה?

אני חושבת שלצערי באמת יש היום חוסר מודעות לשפה של הגוף המדבר את הטראומה. אני אתן לך דוגמה, חייל שמגיע עם מיסופוניה, חייל שמגיע עם בעיות במערכת העיכול, חייל שמגיע עם הזעת יתר, כל מני דברים שהם לכאורה משהו מאוד מבודד, משהו פיסי ומן הסתם הנטייה הראשונה תהיה לומר להם "לך לגסטרולוג, לך לרופא אף אוזן גרון, לך לאורטופד וכו'" והרופאים האלה לא יודעים מה עומד מאחורי זה אז אותו חייל בא ועובר מלא בדיקות ובעצם אומרים לו " זה שום דבר, זה הכל בראש שלך" וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם גם צוחקים עליו, אומרים שהוא היפוכונדר, שהוא פסיכי, שהוא חלש. ואני מדברת איתך על רופאים שאמורה להיות להם מודעות בעניין. שלא נדבר על החברים, המפקדים בצבא וכן הלאה. כמה שבארץ כן קיימת איזושהי מודעות לטראומה ופוסט טראומה, בשטח, בפועל, לא נותנים לזה מספיק מקום.

 

אני מקבלת הרבה פניות של הורים מודאגים למכון, מה תאמרי לאמא שמתקשרת ומספרת למשל שהבן שלה מראה כל מני סימפטומים כמו הזעת יתר ושהיא חוששת שהבן שלה סובל מטראומה?

אני אשאל את האמא דבר כזה: מי סובל כאן? את או הוא? האם הוא אומר שהוא סובל?, כי כאן חשוב להבהיר, אני חושבת שאני, כאשת מקצוע וכאדם בעל אמונות פרטיות משלי, הייתי שמחה אם כל החיילים שסובלים (לא רק מטראומה, לא צריך לחכות לפוסט טראומה של הקצה) יפנו לטיפול. עוברים איזשהו משבר, צריך לעבד אותו, צריך להקל אותו. אני הייתי מאוד שמחה אם כל החיילים האלה שחוו את המבצעים והלחימות היו עוברים לפחות איזשהו עיבוד ראשוני כדי לבדוק מה קורה איתם ואז אם רואים שיש איזושהי בעיה יותר גדולה אז גם יפנו אותם לטיפול. אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לקבל טיפול.

 

 

למען אותה אמא דאגנית - אם מישהו חווה טראומה הוא יודע את זה? הוא יודע שהוא צריך לפנות לטיפול?

הם יודעים שהם סובלים. להגיד לך שהם יודעים שהם צריכים טיפול? לא. הם לא בהכרח יודעים לקשר את מה שהם חווים לטראומה. כל קשר בין הסבל שלהם לבין משהו שהוא פסיכולוגי, שהוא בנפש, נראה להם חלש. נראה להם לא תקין ושלא בסדר שהם בכלל חושבים את זה. לפעמים הם מפחדים לפגוש את הפסיכולוג כי הם מפחדים שזה יהיה החותמת הסופית שתגיד שהם משוגעים, אז הם נמנעים מללכת לטיפול. כאמא? את יכולה לשאול אותו: אתה סובל? קשה לך? תיפגש עם מישהו, תברר מה יש לך, תברר אם אפשר לטפל בזה. שב, תדבר על זה. אם למשל הוא סובל מהזעת יתר כמו שציינת בשאלתך הקודמת, הרבה פעמים הזעת יתר היא סימפטום של לחץ, הלחץ הזה נובע ממשהו, זה לא משנה אם זה מהצבא או מטראומות אחרות, זה פשוט לחץ שהוא חווה בחיי היומיום שלו. הזעת יתר יכולה להיות אורגנית ואז היא בד"כ מופיעה בשלב הרבה יותר מוקדם בחיים, יש לנו מספיק אירועים מלחיצים בשלבים מוקדמים יותר: מבחנים, בגרויות וכו', אבל גם כשהיא אורגנית היא מאוד מקושרת ללחץ. לחץ מגביר אותה וכאן אני אומרת: טיפול  יכול לעזור, גם אם לא לפתור במאה אחוז. זה יכול לשנות את איכות החיים.

 

איזה טיפול הכי מתאים לדעתך לטיפול בטראומה ואיך הוא עובד?

הפרוטוקול היעיל ביותר לטיפול בטראומה הומצא על ידי עדנה פואה ונקרא טיפול בחשיפה ממושכת. זה פרוטוקול שהיא בנתה על סמך טיפולים בנפגעות תקיפה מינית ונעשתה לאחר מכן הכללה של הטיפול להלם קרב, שאלו שתי הסוגיות המוכרות ביותר בעולם המערבי. קודם כל אני אציין שחשיפה ממושכת היא כלי בתוך הטיפול CBT ממוקד הטראומה, שזה הטיפול שבו אני עוסקת וכל הכשרת ה-CBT שעברתי היא ספציפית ממוקדת בטיפול בטראומה: טראומה פשוטה, טראומה מורכבת, תחלואות נלוות וכדומה.

מה שעושים עם הטראומה: קודם כל מכירים, כמובן. זה שלב שאי אפשר לדלג עליו, לבנות איזושהי היכרות ראשונית, להכיר את הכוחות של האדם, להכיר את החולשות שלו, להבין מה עוזר לו, מה מפריע לו, להכיר אותו - מי הוא? מה מערכת התמיכה שלו?, להכיר את הסביבה שלו, את המערכת היומית שלו.

הטיפול עצמו בעצם נוגע בכמה חזיתות: עושים חשיפה, כשמה כן היא, היא חשיפה, אבל בד"כ בדמיון, במצבים של טראומה צבאית אנחנו לא נחזור לשטח כדי לעשות חשיפה חיה. אנחנו נעשה חשיפה בדמיון שזה אומר לדמיין את הסיטואציה ולהוסיף עליה את כל החושים. להחיות את התמונה ולחיות אותה מחדש, אבל הפעם לחיות אותה עם המטפל. לחיות אותה במינונים מוקצבים, לחיות אותה עם מישהו שעומד על ידך ואומר "רגע, עלינו קצת יותר מדיי, בואי נוריד קצת", מישהו שמנטר אותך, מישהו ששומר עלייך בתוך המקום המאוד קשה הזה. עושים את החשיפה בצורה מאוד הדרגתית, כל פעם עוד קצת, כל פעם קצת יותר עמוק, בעצם מתחילת האירוע ועד סופו - שוב ושוב, עד שהעוצמות שעולות בתוך החוויה הזאת יורדות ובעצם האירוע הזה נשאר כסיפור, כחלק מההיסטוריה, ולא כמשהו שחי היום. כשאנחנו עושים דבר כזה אנחנו רואים כבר במקביל שהרבה מהסימפטומים יורדים: סימפטומים גופניים של כאבים, של הזעת יתר, של בעיות במערכת העיכול, בעיות של אכילה וכו', הרבה מהדברים האלה יורדים תוך כדי העבודה החשיפתית. מרכיב נוסף שאנחנו עובדים עליו הוא החלק הקוגניטיבי. זה אומר שאנחנו עושים עבודה על התפיסה של מה היה אז ומה יש לי היום, עד כמה אני היום בסכנת חיים ועד כמה היום אני מוגן ועד כמה אני יכול לבטוח באדם שמולי ואיך אני תופס את עצמי: מי הייתי אז? האם הייתי האדם החלש שמתמודד עם אירוע שכולם עוברים אותו או שהייתי גיבור ששרד משהו ענק? להכיר את עצמנו מחדש, לתת לעצמנו את הקרדיט איפה שמגיע לנו ולתת לעצמנו את הלגיטימציה להיות חופשיים. חלק מהעבודה הקוגניטיבית תהיה גם להשלים עם החוויה שהייתה. השלב הבא זה כמובן עם ראיה לעתיד: כלים להתמודד עם משברים שיכולים לבוא.

פן נוסף של הטיפול זה עבודה גופנית, שזה ממש לעבוד עם הגוף על כל הסימפטומים שהוא מבטא, כי בעצם הגוף זה תמרור האזהרה הראשון שדולק, הוא זה שמביא את אותם אנשים לטיפול. לדוגמה: בעיות בויסות חושי, שאגב לצערי פחות מכירים את התופעה אבל היא די רווחת. מדובר בתחושה הזאת של רגישות החושים: רגישות לצלילים, רגישות לאורות מסוימים, רגישות לריחות מסוימים. מיסופוניה והיפראקוזיס הם שני סוגים של בעיות כאלו שמתבססים על רגישות יתר לצלילים מאוד מסוימים. הרעיון הוא שזה הכל משפחה של הפרעות שהמקור שלהן זה שיש משהו שנתפס באחד החושים והוא לא אמור אבל הוא צורם, הוא צורם עד כדי כאב. צורם עד כדי כך שאי אפשר לסבול את זה. עם הדברים האלה, מעבר לחשיפה עצמה, אפשר לעשות גם עבודה שהיא יותר גופנית. כאן אני משתמשת בכלים של קשיבות ושל חוויה סומאטית (SE), כשבעצם שתי הגישות האלה מדברות על השילוב שבין הגוף והנפש והעבודה עם התחושה עצמה: עם ההסתקרנות לגבי התחושה, עם ההישארות עם התחושה. וזה על אותו עקרון כמו חשיפה: כשאנחנו נשארים עם התחושה אנחנו מסתגלים אליה והיא פחות מפריעה לנו. כשאנחנו נשארים עם התחושה ואנחנו עושים מעבר בין התחושה הכל כך חזקה וכל כך מאיימת לבין תחושה מאוד טובה שכבר קיימת בגוף, התחושות מאזנות אחת את השנייה.

רב-תרבותיות במפגש הטיפולי

ראיון עם ד"ר רוני סרור

פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה בחיפה

 

שלום רוני, ספר לי קצת על עצמך ובמה אתה עוסק

אני פסיכולוג קליני וחינוכי, עובד במקצוע כ-18 שנים. כיום עובד במשרד הבריאות בחיפה ובנוסף מטפל בקליניקה פרטית. מעבר לכך אני מלמד בבית הספר לפסיכותרפיה בחיפה. התחלתי בטיפול בילדים ומבוגרים, ולאחר מכן עשיתי התמחות חינוכית בנוסף.

 

מה משך אותך לתחום החינוכי?

העבודה עם הילדים. אני חושב שפסיכולוג קליני שעובד עם ילדים מאוד נתרם מהעולם החינוכי: איך בתי ספר עובדים, חינוך מיוחד, להכיר את עולמם של המורים. אהבתי לעזור גם במובן הקהילתי, לא רק במובן הקליני 'אחד על אחד'. זו עבודה עם מספרים יותר גדולים, השפעה יותר גדולה. ברגע שעושים הדרכה למורה או למנהל, אתה עוזר למספר רב יותר של ילדים מאשר בקליניקה פרטית.

עד היום, כשאני עובד בקליניקה הפרטית שלי, אני  מחובר לבתי הספר. אני מתקשר, מדבר עם מחנכות, יוצר שיתוף פעולה עם המערכת הבית ספרית. אני חושב שזה חלק מאוד מהותי מעולמו של הילד. כמו שאנחנו עושים הדרכת הורים, אבל הילד בחלק מהמקרים מבלה בבית הספר יותר שעות מאשר הוא מבלה עם הוריו, אז לא הגיוני שלא נדבר עם בית הספר.

 

מדוע אתה חושב שלא הרבה מטפלים משלבים בתוך הטיפול עם הילד את המערכת והסביבה?

אני חושב שיש מטפלים שרואים את הקשר עם המורה למשל, כבריחה של המטפל מהתמודדות ממשהו שקורה בתוך החדר. לדעתי, המטפל צריך לשאול את עצמו לגבי כל מטופל, מה יהיה נכון במקרה שלו. האם נכון להעמיק בעבודה פרטנית, או שנכון יהיה להרחיב את ההתבוננות. העיקר הוא להיות גמישים, ולבחון את הסיטואציה כל פעם מחדש, ולא ללכת אחר כללים קבועים מראש. אני לא אומר שזה פשוט, זה מצריך ביטחון ותעוזה לעשות משהו 'אחר'.

 

כעת, אשמח שתספר לי יותר על המפגש הבין תרבותי שאתה חווה בעבודה הטיפולית שלך

אני פסיכולוג ערבי. שמתי לב שבכל מקום שעבדתי בו יש רשימות המתנה של מטופלים דוברי ערבית. ברגע שמגיע לצוות מטפל ערבי, נותנים לו את כל המטופלים הערבים. תמיד סירבתי לקחת את זה, ואמרתי שאמלא שלושת רבעי ממכסת הטיפולים שלי עם מטופלים ערבים, והשאר עם יהודים, או מכל אוכלוסיה אחרת. הסיבה היא שאני לא למדתי להיות 'פסיכולוג של ערבים', אני למדתי להיות פסיכולוג של כולם. כך בעצם, נוצרו עבורי מפגשים רבים עם מטופלים יהודים, מה שלא קורה אצל רבים מהפסיכולוגים הערביםאו היהודים. מכיוון שהתעקשתי על זה, חוויתי מפגשים מאוד מעניינים עם כל מיני מטופלים בחברה הישראלית על שלל גווניה, וזה פיתח אצלי חוש יותר רגיש לתרבויות. זה חיזק את היכולת שלי כמטפל, לזהות מה שייך לאישיותו האינדיבידואלית של המטופל, ומה שייך לתרבות שלו. בעצם למדתי כיצד להפריד בין תרבות לבין אישיות. אני עוסק רבות בנושא הזה, ולצערי אני מוצא מעט מאוד שותפים לחשיבה הזו.

 

אתה יודע להסביר מה גרם לך לקבל את ההחלטה הזו שאתה לא נוהג כמו השאר ולא מקבל אליך את כל הפניות הערביות? שזה צעד די חריג.

בהתחלה זה לא הגיע מעיסוק בעניין התרבותי, פשוט משהו בזה לא נראה לי, שאלתי את עצמי למה לקבל רק מטופלים מהחברה הערבית? בתחילת דרכי, עבדתי בתור מתמחה בירושלים, ברחוב בר אילן שזה לב ליבה של שכונה חרדית, וכמעט לא הגיעו מטופלים ערבים. כל המטופלים היו יהודים – ילידי הארץ, עולים חדשים, חרדים, מתנחלים.

 

איך היו המפגשים עם האוכלוסיות האלו?

היו כל מיני סוגים של מפגשים. כתבתי על כך מאמר המתאר את המפגשים הללו, מהתחלה, משלב ההיכרות. הרי השם שלי לא מסגיר שאני ערבי לכן פעמים רבות היו מגלים בשלב יותר מאוחר, בגלל המבטא למשל.

 

ומה קרה כשגילו?

היו מספר פעמים שהמטופלים אמרו שהם לא מעוניינים להמשיך. במקרים אחרים, תוך כדי הטיפול הנושא התרבותי נפתח. לעיתים זה קרה בעקבות המבטא, מטופל שאל, ולעיתים זה עלה כתגובה לכך שאני הודעתי שאני לוקח חופש לחג. חלק מהמטופלים העלו את הנושא 'בנימוס', ואמרו למשל 'גם לי יש חברים ערבים', או 'גם אני הולך לעיר העתיקה לאכול חומוס', 'ההורים שלי דיברו ערבית ואני מתגעגע לשפה'. וחלק אחר העלה את הנושא ממקום מאוים, ואז זה היה דבר שעבדנו עליו בתוך הטיפול.

בנוסף, קרה לי לא פעם, שאני הייתי צריך להתמודד עם השוני, ביני לבין עצמי. למשל, לדעת שמטופל מתגורר באזורי יהודה ושומרון.  

אבל עניין הרב תרבותיות הוא משמעותי גם שלא מדובר במצב של עימות .בעיני, כדי לעבוד ברמה רב תרבותית, כל מטפל צריך להכיר את התרבות שלו טוב מאד:  להכיר את החסרונות בה, מה הדברים הקבועים בתרבות, שאולי אפשר לנהוג בהם אחרת. למשל, אם מטפל יליד הארץ נפגש עם מטופל שעלה מברית המועצות. בתרבות הרוסית, יש משהו שהוא נוקשה יותר ומחפש את ה'דבר הנכון'. ולכן אדם ישראלי שבא מתרבות פתוחה יותר, אשר נותנת לאינדיווידואל לחפש את עצמו, יכול להסתכל בשיפוטיות על תרבות ששונה משלו. במקרה כזה, למטפל אין יכולת טובה להעריך את המטופל ואת התרבות שלו, וזה יכול להוות קושי ביצירת הקשר עם המטופל, שהוא מצידו רוצה שיבינו אותו ואת התרבות שלו, גם את חסרונותיה וגם את יתרונותיה וגם להבין את הביקורת שיש למטופל על התרבות של המטפל עצמו.

 

אז מה היית מציע למטפל שרוצה לעסוק בטיפול רב תרבותי?

אני סבור שלמטפל צריכה להיות היכרות עם תרבויות אחרות, אך לא פחות חשוב שיכיר לעומק את התרבות שממנה הוא בא. כך הוא ידע להסתכל על הדברים מכמה זוויות, והוא יהיה פחות ביקורתי כלפי תרבויות השונות משלו. זה דומה לחשיבות שיש למטפלים להכיר את עצמם, את הקונפליקטים שלהם ואת הרגישויות שלהם טוב יותר על מנת שיוכלו להתחבר למטופלים. כך גם תכיר את התרבות של עצמך בכל רבדיה ובכל הרגשות שיש לך כלפיה ואז תוכל להכיר ולהעריך את התרבות של האחר ואת היחס שלו לתרבות שלו ולתרבות שלך.

 

האם אתה מרגיש שזה קורה אצל מטפלים מסביבך?

לאט לאט. אנחנו יותר ערים לעניין הרב תרבותי. אבל עוד יש לנו דרך ארוכה.

 

האם יותר מטופלים מתרבויות שונות מגיעים אליך לטיפול בגלל העיסוק הנרחב שלך בנושא?

מטופלים ערבים מגיעים אלי בגלל השפה. אני מוצא את עצמי פוגש יותר ויותר מטופלים רוסים, אני לא יודע מה הסיבה לכך. למרות שאני לא דובר רוסית, אני מאוד מתעניין בתרבות, שואל מה מקובל ואיך נהוג, איך היה ברוסיה ואיך בארץ. ויש לשאלות האלו חשיבות גדולה בעיניי, זה לא 'כדרך אגב'. אני לא מהסס לשאול את השאלות האלו ואני לא רואה בהן סטיה מהטיפול.

 

האם אתה מזהה חשש של מטפלים בסביבתך, לעבוד עם אוכלוסיות רב תרבותיות?

אני מזהה את זה באופן מוסווה, לא באופן גלוי. למשל, מקרה בו מגיע מטופל אתיופי. מהר מאוד יגידו לו שטיפול פסיכותרפי לא מתאים לו בגלל סיבות שקשורות לתרבות האתיופית. לדוגמה, שלא מקובל לחשוף תכנים אישיים. לדעתי זה לא צריך להיות כך. צריך לחשוב על כל מקרה ולבחון מה מתאים לו. לפעמים המענה יהיה מפגשים קבוצתיים ולא פרטניים, אבל העיקר הוא לנסות למצוא את מה שמתאים, ולא לוותר מהר. ותמיד לשמור על החשיבה המעמיקה לנפשו של המטופל ולא משנה באיזה טכניקה טיפולית נוקטים.

 

למה אתה חושב שזה קורה?

אני חושב שאנחנו מקובעים בתרבות שלנו, ומטפלים פחות ירצו להתאמץ ללכת לקראת מטופל בעל שוני תרבותי.

 

האם אתה רואה הבדלים בין תרבויות שונות בנוגע לרצון בטיפול נפשי?

יש הרבה שוני, יש תרבויות בהן התחום של טיפול נפשי פחות מוכר, ולכן צריך לבוא ממקום פתוח, לא להיות מקובעים על מה שאנחנו כבר מכירים. יהיה נכון להשתמש במקומות האלה בחשיבה הפסיכולוגית, ולאו דווקא במסגרת שאנחנו לרוב עובדים איתה, כמו פגישה פרטנית אחת לשבוע, אלא למצוא פתרונות המותאמים לצרכים.

 

האם אתה יכול לאפיין את הצרכים של כל תרבות?

זה לא אחיד. למשל החברה הערבית: יש חברה ערבית בערים, יש בכפרים, יש במשולש, יש בנגב ולכל חברה כזו יש צרכים מעט שונים.

מה שכן אני יכול לומר זה שהיום יותר ויותר פונים מכל האוכלוסיות.

 

מה דעתך על אנשים שמעדיפים מטפל/ת מרקע תרבותי דומה לשלהם?

זו שאלה חשובה שכל אדם צריך לברר עם עצמו - האם ללכת מטפל דומה לי או שונה ממני. אם אני הולך על מטפל שדומה לי, הוא יבין אותי יותר מהר ואני לא אצטרך להסביר לו את מה שנהוג בתרבות שלי. אולם מצד שני הוא פחות יספק לי את נקודת המבט חיצונית שלעיתים נדרשת.

לי יש ניסיון עם מטופלים יהודים, שדווקא בחרו בי כי אמרו שלא יוכלו לפתוח את הנושא שמעסיק אותם מול מטפל יהודי, למשל בחור שהיה עריק מהצבא.

 

לסיכום, מהו החזון שלך בנושא הזה של טיפול רב תרבותי?

הנושא של רב תרבותיות מתחיל לקבל כיום יותר ויותר מודעות, ואני אשמח לראות שבכל מגמה של לימודים טיפוליים ישימו דגש על הבדלים במפגש הטיפולי הרב תרבותי. שמטפלים יידעו לזהות ולהבין באיזה אופן ההבדלים הללו משפיעים על הטיפול.

 

 

עורכת הראיון: איריס צח, מכון טמיר לפסיכותרפיה

Google

שונות תרבותית בטיפול פסיכולוגי
Rated 5/5 based on 12 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

Endogenous Depression
מאת: Jacquelyn Cafasso
מתוך אתר healthline.com

סיכום הסקירה: גיא רומח

דיכאון אנדוגני הוא סוג של הפרעת דיכאון קליני (MDD) הנגרמת בהיעדר גורם חיצוני ברור, למשל פרידה או פטירה של אדם קרוב. הסיבות להופעתו הן בעיקרן ביולוגיות או גנטיות, ולכן נקרא גם "דיכאון ביולוגי", בשונה מ-"דיכאון תגובתי" המתפתח בעקבות אירוע מלחיץ כלשהו. בעבר אנשי מקצוע מתחום הבריאות נהגו להבחין בני שני סוגי דיכאון אלו, אך כיום הן הוחלפו באבחנה יחידה: הפרעות דיכאון מאז'ורי (Major Depressive Disorder או MDD).

MDD היא הפרעת מצב-רוח (Mood Disorder) בעלת השפעות שליליות על מצב-הרוח, ההתנהגות, ומספר פונקציות פיזיולוגית כמו שינה ותאבון. כ-5% מהאוכלוסייה מתמודדים עם MDD, המתפתח עקב מעורבות משותפת של גורמים גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגיים, וסביבתיים.

כאמור, ניתן להתייחס אל אנשים המפתחים דיכאון ללא כל סיבה ברורה ובפתאומיות כסובלים מדיכאון אנדוגני, לו תסמינים הדומים לתסמינים של MDD: תחושות מתמידות של עצב וחוסר-תקווה, אובדן של העניין בפעולות שבעבר סיפקו הנאה כולל יחסי מין, עייפות, חוסר-מוטיבציה, קשיי ריכוז וקבלת החלטות, קשיי שינה, בידוד חברתי, מחשבות אובדניות, כאבים גופניים, ושינויים קיצוניים בהרגלי האכילה.

אבחון מתבצע על ידי איש מקצוע מתחום בריאות נפש המוסמך לכך (פסיכיאטר או פסיכולוג) באמצעות תשאול המטופל לגבי מספר דברים: מצבו הפיזי וההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו, מידע אוטוביוגרפי, דיכאון בעבר או בהווה במשפחתו של המטופל, דיווח של המטופל על מצבו הנוכחי והתסמינים שלו, ואירועים שהתרחשו לאחרונה העשויים להוביל להתפתחות של דיכאון. שימוש בשאלונים וכלים דיאגנוסטיים אחרים המסייעים לאבחון נפוץ אך לא הכרחי. איש המקצוע המאבחן עשוי להגיע למסכנה שמדובר בדיכאון אנדוגני, למרות שבאופן רשמי הגדרה זו כבר אינה חלק מהלקסיקון הרפואי של הפרעות נפשיות (Diagnostics and Statistics Manual או DSM).

על מנת לטפל ב-MDD, ובדיכאון אנדוגני בפרט, לרוב דרוש שילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, בהתאם לחומרת ההפרעה. במקרים הקלים יותר פסיכותרפיה עשויה להספיק.

הטיפול התרופתי מתבסס בעיקר על תרופות ממשפחת ה-SSRI (כמו פרוקסטין ופלוקסטין) או SNRI (כמו וונלאפקסין) וניתן בדרך כלל על ידי פסיכיאטר.

במהלך הטיפול המטופל צריך להיות במעקב קבוע של הרופא המטפל כדי לבחון את יעילות הטיפול והופעתן של תופעות לוואי. TCA היא משפחה נוספת של תרופות שנעשה בהן שימוש, בדרך כלל רק לאחר שהתברר כי הטיפולים הסטנדרטיים לא מסייעים, שכן יש לתרופות אלה תופעות לוואי חמורות יותר. חשוב שלא לקחת החלטות בנוגע לטיפול המבוססות על שיקול דעת שאינו של הרופא, למשל: מטופל המחליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול לאחר הטבה משמעותית בתסמיניו.

 

ישנן שלוש שיטות עיקריות לטיפול ב-MDD באמצעות פסיכותרפיה:

  • פסיכותרפיה פסיכודינמית או פסיכואנליטית שמה לה למטרה לחשוף קונפליקטים פנימיים וחסכים התפתחותיים הגורמים למצבו של המטופל, אליהם הוא עשוי להיות כלל לא מודע.
  • טיפול CBT  (או טיפול קוגניטיבי התנהגותי) מתמקד בשינויי הרגלי חשיבה והתנהגות בעיתיים להם השפעה שלילית על המצב הרגשי. בשונה מפסיכותרפיה פסיכודינמית, טיפול זה לרוב מוגבל בזמן ובעל אופי מכוון מטרות וידעים.
  • IPT (פסיכותרפיה בין אישית) מסייע על ידי עבודה על מערכות יחסים מקשות וצורות תקשורת בעייתיות הפוגעות במצבו הנפשי של המטופל. המטפל אינו חייב לדבוק בשיטת טיפול יחידה ועשוי במידת הצורך, ובהתאם להכשרתו, לשלב טכניקות מכל שלושת שיטות הטיפול.

במקרים קיצוניים בהן גם הטיפול התרופתי וגם הטיפול הפסיכותרפיסטי לא מצליחים ליצור הטבה במצבו של המטופל, הרופא המטפל עשוי להמליץ על טיפול בנזעי חשמל (ECT). באמצעות פולסים חשמליים המועברים דרך אלקטרודות המחוברות לראשו של המטופל ניתן ליצור שינויים ביוכימיים במח ולהשיג הטבה משמעותית בתסמינים הדיכאוניים. שיטת טיפול זו אמנם נשמעת מפחידה ופרימיטיבית, אך היא נעשית בהרדמה מלאה, כך שהמטופל לא מרגיש דבר, והיא עשויה לעזור לאותם אנשים ששום דבר אחר לא סייע להם.

בנוסף לטיפול המקצועי, אנשים הסובלים מדיכאון יכולים לנסות ולסייע לעצמם באמצעות שינויים ספציפיים באורח חייהם, למשל: ניהול אורח חיים בריא המשלב תזונה נכונה ופעילות גופנית, בילוי עם אנשים אחרים, פעילויות ספורטיביות מהנות כמו טיולים ורכיבה על אופניים, כתיבת יומן, והקפדה על שנת לילה בת שש שעות לפחות. למרבה הצער המצב הדיכאוני לרוב לא מאפשר לסובל ממנו לעשות את הדברים הללו, אך כדאי לנסות ולהקפיד עליהם עד כמה שאפשר.

זמן ההחלמה תלוי במידה בה הטיפול החל בשלב מוקדם של הדיכאון ובתגובותיו של המטופל לטיפולים השונים. חלק מן המטופלים עשויים לחוש סימנים ראשוניים של הטבה כבר מספר בודד של שבועות לאחר תחילת הטיפול, וחלקם יאלצו לעבור בין מספר תרופות או שיטות טיפול שונות עד שתחל ההטבה. גם לאחר שהתסמינים מתחילים להיעלם חשוב להתמיד בטיפול עד להחלטת הגורם המטפל להפסיקו, שכן הפסקת הטיפול בשלב מוקדם מדי עשויה להוביל לחזרתם של התסמינים הדיכאוניים ולביטול ההתקדמות שנעשתה בטיפול עד שהופסק.

Google

דיכאון אנדוגני
Rated 5/5 based on 5 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

גולשים יקרים ונאמנים,

אתר המכון נמצא בעיצומו של שינוי מבני מבורך ומושקע. 

אנו מתנצלים מראש על השינויים התכופים בתכני המאמרים, במובאות המקום, סרטונים ותמונות.

ניתן ליצור עמנו קשר לקבלת התכנים שהוסרו, וכמובן למתן משוב על החדשים.

 

אנו מקווים שהתהליך יסתיים עד 15.6.18. 

תודה!

מתי תגבר ההסתברות שתקחו (או תתנו) שוחד?

האם השתתפות בתהליך כזה היא נחלתם של בעלי הפרעת אישיות או שקיימים גורמים סביבתיים שתורמים להתדרדרות לשם?

האם מדובר תמיד באנשי שררה שנשחקו מוסרית או שיש הסברים מצביים אלטרנטיביים?

מה תרומתן של המנטליות המקומית ותרבות מתן הטיפים לנורמטיביות של השוחד? 

 

INS Tanin 1

הלכתי לבדוק מה מלמדים המחקרים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים על סוגיה זו וקיבלתי תשובות מעניינות ומאירות עיניים.

המאמר הועלה באתר ״גלובס״ -

ראו בגוגל : 

מכון טמיר פרשת הצוללות 

קריאה מהנה!

איתן

Google

מכון טמיר פרשת הצוללות
Rated 5/5 based on 10 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איך ניתן להבין את הקונפליקט בצפון חצי האי קוריאה דרך הפסיכולוגיה של המנהיגות?ֿ

הטור פורסם היום ב״חדשות ניוז 1״:

אי-אפשר להבין את אישיותו של קים מבלי להתייחס לדינמיקה בין שני המנהיגים, שני גברים נרקיסיסטים שמתקשים להתמודד עם הפגיעות שכופה אליהם שגרת תפקידם. נשיאים מתחלפים, רודנים מתים, אך תבנית היחסים הדיאדית בין ארה״ב לצפון קוריאה נותרת קבועה, גם לפני וגם אחרי המלחמה הקרה, דינמיקה מווסתת היטב בין ׳תינוק מגודל׳ לבין ׳מבוגר אחראי׳.

מוזמנים לקרוא!

 

לקריאת הטור בבלוג של איתן טמיר

גישה חדשה להבנת התנהגות כפייתית: בעקבות הספר

CAN’T JUST STOP- An Investigation of Compulsions

ספר חדש של שרון בגלי (Sharon Begley), שאפשר לתרגם כ"לא יכול פשוט לעצור", מציע התבוננות שונה על התנהגות כפייתית מכל סוג שהוא: בין אם מדובר בהתמכרות לסמים או לאלכוהול, ובין אם מדובר על סידור מופרז או ניקיון כפייתי.

cant just stop

שרון בגלי מסבירה את ההשתעבדות להתנהגות כפייתית כדרך להפחתת חרדה, ולניקוז אותה חרדה שמפעילה אותנו להתנהגות תועלתנית, או לכל הפחות כזו שמעניקה לנו אשליה של שליטה. המחברת מתייחסת לחרדה הזו כתופעה כלל אנושית, חרדה שנמצאת בכל מקום והדרך היחידה לשלוט בה איכשהו היא באמצעות התנהגות כפייתית.

בגלי היא העורכת המדעית של כתב העת "בוסטון גלוב". היא קנתה את שמה כמומחית בהפשטה והנגשה של רעיונות מדעיים מורכבים לקהל הרחב. בין היתר היא מפרטת את המנגנונים הכימיים שעומדים בבסיס הנטייה הבלתי נשלטת שלנו לבדוק שוב ושוב את הטלפונים הניידים שלנו או להתקדם עוד שלב במשחק המחשב האהוב עלינו.

מנגנונים אלה קשורים למערכת הדופמין במוח, זו שאחראית למצב הרוח שלנו ומעורבת בהתנהגות מתמכרת. אבל אם נהוג לחשוב על מערכת הדופמין כמערכת העונג במוח, בגלי מגדירה אותה כמערכת "הציפייה לעונג": אם מדי פעם כשאנחנו בודקים את הטלפון שלנו מצפה לנו הפתעה נעימה- למשל הודעה משמחת שציפינו לה - עולה ההסתברות שנצפה שוב ושוב להפתעות דומות. הדופמין ייכנס לפעולה בכל פעם שנבדוק את הטלפון שלנו, ובמידה ולא נשיג את תחושת העונג שציפינו לה, נמשיך לחפש אחריה באופן נואש וכפייתי (מזכיר קצת מהמרים שזכו פעם בכרטיס חיש גד ומאז מגרדים ומגרדים... ). אבחנה משמעותית נוספת בספר היא בין התנהגות כפייתית ברמה המוכרת כמעט לכולנו, לבין הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). מי שנוטה להתנהגות כפייתית בעצם משחרר עצמו מהחרדה באמצעות אותה התנהגות: למשל אדם חש חרדה על רקע מתחושות של אי- וודאות, לחץ כלכלי או בדידות ומשכיח זאת באמצעות שתיית אלכוהול. גם מי שנוהג לאגור חפצים לרוב חש הקלה מעצם האיסוף, לעומת אנשים סביבו שרואים בכך תופעה מטרידה. לעומת זאת, עבור מי שסובל מ-OCD, המחשבות הטורדניות הן אלה שמייצרות את החרדה, וההתנהגות הכפייתית מפחיתה את החרדה לזמן קצר מאוד ובאופן לא יעיל.

מנקודת ראות ביקורתית, הכותבת משתיתה את טענותיה על דוגמאות היסטוריות ואחרות, חלקן מבוססות יותר וחלקן פחות - הם מוצגות בגדר השערות ולאו דווקא תוך התבססות איתנה על מחקרים מהימנים ותקפים. הכותבת אינה מפרטת את המקורות עליהם הסתמכה ולכן קשה לדעת מהו הבסיס המחקרי לתאוריה שפיתחה.

 

כתבה: סמדר שטינברג

 

לרכישת הספר:

https://www.amazon.com/Cant-Just-Stop-Investigation-Compulsions-ebook/dp/B01HMXV0VU

לעיון בביקורת מתוך ניו יורק טיימס:

https://www.nytimes.com/2017/03/08/books/review/cant-just-stop-sharon-begley.html

לקריאה נוספת על OCD:

https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/ocd-treatment.html

Google

התנהגות כפייתית
Rated 5/5 based on 3 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

.

3 תובנות על הדרמה הפסיכולוגית בעסקת שוחד

אני מאמין שכולנו מקווים שהחדשות בימים אלו תתבדינה. מחריד מדי לאמת את המידע על מתן וקבלת שלמונים ברכישת הצוללות מגרמניה. לקראתנו עוד פרה קדושה שעומדת בתור לשחיטה וזה מפחיד. אז בואו נתגונן קצת עם אינטלקטואליזציה ונדבר על מחקרים פסיכולוגיים על נטיותיהם של בני האדם לתת ולקבל שוחד.    
מה מלמד אותנו המחקר הפסיכולוגי על מתן וקבלת שוחד?
עמוד 1 מתוך 3

חזרו אלי להכוונה טלפונית !


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





תגובות

 

תפריט פסיכותרפיה - מובייל

חדשות ועדכונים

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט ללא עלות והתחייבות ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il