'אשמת השורד' אצל מי שנותרו בחיים אחרי אירועי עוטף עזה

אשמה היא רגש חמקמק.

בהתחשב בהיקף הטראומטיזציה באירועי הטרור של 7 באוקטובר סביר שכחלק מהתסמינים הפוסט-טראומטיים, הניצולים יתנסו גם בסינדרום שנקרא אשמת השורד (Survivor’s guilt). 

תופעה זו מוכרת אצל נפגעי טראומה נפשית והיא מתבטאת בכך שהאדם שניצל מאירוע מסכן חיים מתמודד עם שאלות מייסרות כמו "איך זה שאני שרדתי ואחרים לא?" או "מה יכולתי לעשות אחרת ולא עשיתי?". 

התבוננות ביקורתית כזו, גם כאשר אין לה תוקף מציאותי, עלולה להוביל לרגשות אשם כבדים, בעיקר במצבים בהם הניצול סבור שיכל או שהיה אמור להתנהל בצורה שונה.

להלן כמה מהמופעים של אשמת השורד בקרב ניצולי האירועים הטראומטיים בתחילת "חרבות ברזל".

את חלקם פגשנו כבר בשיחות הטלפוניות שאנו מקיימים בקו הסיוע שהקמנו עבור נפגעי האירועים, על המופעים האחרים ניתן לשער מתוך חשיבה על האימה הבלתי נתפסת שאחזה במעורבים, ובכולנו:  

שחזור חזרתי של האירועים

 מי ששרדו את מעשי הטבח ביישובים כמו ניר עוז, כפר עזה, חולית, בארי ואחרים ייטו לשחזר את האירועים שוב ושוב בתודעתם, ולצד השחזור יתהו מדוע הם שרדו בעוד רבים אחרים איבדו את חייהם או נחטפו.

לשחזור כזה יכולה להתלוות תופעה המכונה פציעה מוסרית -

תחושה מייסרת ובה טמונה ההנחה כי הישרדות הניצול היא פועל יוצא של שמירה על אינטרסים עצמיים שהבטיחו הישרדות, על חשבון הקורבנות.

אשמה לגבי החלטות שגויות

ביישובים בהם מחבלים התדפקו על דלתות הבית והתחזו לחיילי צה"ל עלולים ניצולים לחוות אשמה חריפה על כך שלא זיהו את התרמית ועל החלטות מוטעות שקיבלו בלהט הרגע, אשר השלכותיהן חשפו אחרים לסכנה. 

חשיפה לאור הזרקורים

הסיקור התקשורתי הנרחב גורם לכך שחלק מהניצולים מוצפים באשמה  בעיקר כאשר הם צופים בחוויות שלהם על המרקע או במדיה החברתית. יתכן וירגישו כי אינם מייצגים בצורה ניאותה את הנרצחים או החטופים. הם עלולים לחוות אשמה גם על כך שירגישו כי הם זוכים בתשומת לב אוהדת שאינה אמורה להיות מופנית כלפיהם.

תגובות רגשיות לדיווחים בחדשות

היבט אחר של השפעות התקשורת הוא לספוג מידע על האכזריות של מחבלי החמאס, כמו עריפת ראשים, שריפת אזרחים והתעללות בחטופים, מה שעלול להחמיר את האשמה עבור מי שתופסים את עצמם כמי ש"יצאו ללא פגע".

אשמת הניצולים בקרב חטופים שהוחזרו

בני הערובה שנחטפו אך שוחררו בהמשך עלולים לסבול מאשמת ניצוול חזקה, בייחוד אם היו עדים או שדווח להם על זוועות שביצעו החוטפים בבני ערובה אחרים.

אשמה לגבי מגדר או גיל

בידיעה שנשים, ילדים וקשישים היו בין אלה שנפגעו, גברים -  מבוגרים וצעירים - מרגישים אשמים על ששרדו, מתוך מחשבה שקיימת ציפייה שיגלו מסוגלות להגן על מי שנתוניו מעידים על פגיעות גבוהה יותר.

 לקטגוריה זו של האשמה עצמית נכנסת גם הכותרת "נכשלנו" -  מילה שאימצו חלק מחיילי צה"ל, מטייסי המסוקים ומבעלי תפקידים בטחוניים אחרים, שלכאורה "היו יכולים לעשות יותר" כדי למנוע את טבח האזרחים. 

אשמת ניצולים אחרי ששמעו על מעשי זוועה

סביר שדיווחים על תקיפה מינית והתעללות בחטופים יעוררו מצוקה ואשמה עמוקה בקרב אלה ששרדו מבלי לחוות זוועות כאלה, תוך העלאת שאלה מדוע הם ניצלו ממוראות ההתעללות.

חשוב לזכור כי לאשמת השורד יש תפקיד הגנתי - היא מיוחסת למאמץ לא מודע להשיב שליטה עצמית שאבדה. במילים אחרות, לפי החישובים הפנימיים של הנפש, עדיף לשאת את האשמה הכבדה מאשר את הזוועה של חוסר האונים מול החידלון.

עוד נוסיף כי בתקופה זו ניתן לפגוש גרסאת לייט של אשמת השורד בחיים של כולנו. למשל, בכך שאנו ממעטים להתלונן על דברים שבשגרה מעוררים בנו תסכול או עצב. הכל בפרופורציה, "מה יש לי לקטר?".

אשמת הישרדות אצל מטפלי בריאות הנפש

כחלק מההשלכות של טראומטיזציה משנית, אשמת השורדים היא תופעה שאינה פוסחת על אנשי מקצוע, ובכלל זה מומחי בריאות הנפש במלחמת חרבות ברזל.

התופעה נקראת "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" והיא מתבטאת בכך שמטפלים עוזרים לאחרים, בעת שהם חווים בעצמם את הטראומה.

בהקשר שלנו, אשמת הישרדות אצל מטפלים מתכתבת עם טראומה משותפת, תופעה נפשית שצפה ועולה במצבי טראומה לאומית. 

המטפלים בנפגעים מתחילים להרגיש אשמה, בערות ובחלימה, ולצדה פנטזיית הצלה, משאלה אנושית כל יכולה להציל את מי שנפגע.

הבנה של אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה באמצעות הכשרה והדרכה יכולה לסייע למטפלים להבין יותר טוב מה הם עוברים, גם ברמה הרגשית וגם במעשית.

מאמר שכתבו ד"ר ליה רינג (עמיתת המכון) וד"ר ענת שליו, מנתח את הגורמים המביאים לתופעה פסיכולוגית זו אצל פסיכותרפיסטים ומציע דרכים להתמודדות.

טיפול באשמת השורד

קיימות כיום טכניקות טיפול יעילות, חלקו הותאמו ספציפית להתמודדות עם אשמת השורדים, כאשר בקו הראשון נמצאת הגישה הקוגניטיבית התנהותית.

הראייה של טיפול CBT לגבי טראומת השורד מתבססת על תפיסת עולם לפיה מקור הבעיה הוא בשילוב בין מחשבות, אמונות, תחושות רגשות והתנהגות, שיוצר את התופעה ומתחזק את קיומה.

בטיפול בגישה הקוגניטיבית התנהגותית המטפל מתחיל קודם כל ב׳לעשות סדר׳, וזה מתבצע בעיקר באמצעות מתן מידע מנרמל לגבי אשמת הניצול. המטפל מעלה בפני המטופל תכנים פסיכו-חינוכיים מחזקים, המהווים אלטרנטיבה לתפיסה המעוותת, למשל להבהיר כי אשמת השורד היא חוויה פסיכולוגית נפוצה המשקפת חלקים חיוביים בנפש הניצול (כמו אמפטיה כלפי אחרים).

לאחר מכן המטפל עובד עם המטופל על זיהוי אמונות הליבה העומדות בבסיס האשמה, שהעיקרית בהן היא האמונה שהנפטר ראוי יותר לחיים בהשוואה לשורד.

המטפל מסייע למטופל למצוא ולנסח הסבר חלופי להישרדות באמצעות טכניקות קוגניטיביות נוספות:

• המטופל לומד על אסטרטגיות לטיפול ברומינציות, כמו ניתוח פונקציונלי והחלפת המחשבות הבעייתיות בחשיבה אדפטיבית יותר.

• זיכרונות חודרניים או פלאשבקים הקשורים לאשמה מעובדים באמצעות טכניקות כמו כתיבה מחדש של האירועים.

• המטפל מאתגר אמונות משניות המחזקות שמנציחות את האשמה, כמו תפיסת רגשות האשם כעונש טבעי שמגיע לשורד.

• המטפל עוזר למטופל לתרגל פעילויות חיוביות שמתאימות לאמונות החדשות שרכש לגבי העובדה שנשאר בחיים, במקום לנסות לכפר על משהו שלא לצורך. 

חיוני ביותר להציע לכל אדם ששרד את השעות הנוראיות ההן לראות מישהו.

חשוב שהאפשרות לעזרה מקצועית תהיה על השולחן כאופציה לגטימית, בריאה, מתבקשת וטבעית. 

אם הניצול מסויג מליווי מקצועי פרטני, מומלץ להפנותו למסגרת קבוצתית, שכן עבור חלק מהשורדים סדנה נתפסת כפחות מאיימת, בעיקר בהקשר של טראומה קולקטיבית.

התערבויות קבוצתיות חיוניות ביותר כדי לפתוח מרחב לדיאלוג בו ניתן לעבד רגשות עוצמתיים ולהפיק תועלת מהחוויה המשותפת של הנפגעים.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

רינג, ל' ושליו ע' (2024). אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה (Wartime Caregiver Survival Guilt). אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4677

Murray, H., Pethania, Y., & Medin, E. (2021). Survivor Guilt: A Cognitive Approach. Cognitive Behaviour Therapist, 14, e30. https://doi.org/10.1017/S1754470X21000246