מכון טמיר לפסיכותרפיהשיחה אישית עם ליהיא מרון, MSW
מטפלת באובדן וטראומה, מכון טמיר בבנימינה
מה הוביל אותך לבחור להציע טיפול בתחום של טראומה ואובדן, ואיך זה קשור לניסיונך בעבודה עם נפגעי טראומה במרכז הארץ?
האמת היא שאני לא מרגישה שבחרתי לעסוק דווקא בטראומה ובאובדן, הנושאים האלה פשוט הגיעו אליי דרך האנשים שפגשתי. לאורך השנים, פגשתי מטופלים שחוו אובדנים כואבים וטראומות מסכנות חיים, תאונות, פגיעות, שכול, לצד מטופלים שהתמודדו עם חוויות פחות "דרמטיות" כלפי חוץ, אבל מטלטלות לא פחות מבפנים.
אני מאמינה שטראומה היא לא רק האירוע שקרה, אלא גם מה שהתרחש בנפש בזמן שהוא קרה, האם היו משאבים פנימיים ותמיכה חיצונית לעבד את מה שקרה, או שהחוויה נתקעה והפכה לפצע. לכן בעיניי טראומה היא גם עניין של חוויה סובייקטיבית, לא רק של אירוע אובייקטיבי.
גם אובדן מלווה אותנו כבני אדם בכל כך הרבה דרכים. לא רק אובדן של אדם יקר, אלא גם הוויתור שבכל בחירה, כל החלטה משמעותית כרוכה בפרידה מהאפשרות שלא נבחרה. זה תהליך שמלווה בתחושות של אבל, בלבול וקושי, וזו חוויה שאני פוגשת הרבה בקליניקה.
מה שמושך אותי בתחום הזה הוא היכולת לראות תנועה ושינוי, גם כשכאב נשאר, יש משהו מרגש ביכולת של אדם לחזור בהדרגה לחיות, למצוא משמעות חדשה או פשוט לנשום קצת יותר בקלות.
איך היית מתארת את הגישה הטיפולית שלך? מה מבדל אותך ממטפלים אחרים?
הגישה שלי היא דינאמית-אינטגרטיבית, ואני מאמינה שלא המטפל קובע את הגישה, אלא כל אדם מביא איתו את הדרך שנכונה עבורו. יש מטופלים שזקוקים לעבודה תהליכית, מרובת רבדים, ויש כאלה שמבקשים מיקוד וכלים, והרבה פעמים מדובר בשילוב בין השניים.
אני פועלת מתוך עמדה אינטרסובייקטיבית, אני מביאה את עצמי לקשר, ונותנת מקום משמעותי למה שנוצר בינינו. בעיניי, הקשר הטיפולי הוא לא רק כלי אלא מרחב חי, רגשי ומשמעותי, דרכו מתאפשרים תהליכים עמוקים של תיקון, החזקה והבנה.
אני משלבת גם גישות ממוקדות-טראומה כמו PE כשזה מתאים, אבל הרבה פעמים יש צורך להתחיל קודם מיצירת מרחב, להבין את הסיפור שמסביב, את הדינאמיקות, את הקשיים שנשארו בגוף ובנפש ורק אחר כך לגשת לזיכרונות עצמם.
לעיתים גם נדרש קודם מיקוד בטיפול בתסמינים של חרדה או דיכאון שפוגעים בתפקוד, כי כל עוד אדם מוצף או שחוק אין קרקע בטוחה לעבודה הישירה עם הטראומה.
אני חושבת שמה שחשוב באמת זו היכולת להיות קשובה למה שהמטופל צריך בכל רגע. לפעמים זה להיות שם בשקט, לפעמים זה להציע פרספקטיבה, ולפעמים לעזור למקד ולהתמודד עם זיכרון קשה. אני לא רואה את עצמי כמטפלת שפועלת מתוך תיאוריה אחת קבועה מראש, אלא מוכנה לנוע יחד עם המטופל, גם כשהדרך לא ברורה מההתחלה.
אילו סוגים של טראומות או אובדנים את רואה יותר אצל מטופלים שלך? איך מתבצע הטיפול בהם?
לאורך השנה האחרונה, אני פוגשת הרבה מטופלים שהושפעו ממלחמת השביעי באוקטובר, אנשים שאיבדו חברים, בני משפחה, בית פיזי, ולעיתים גם את הבית הנפשי, את תחושת הביטחון. יש גם אובדן של תחושת יציבות, של שגרה, של דחף החיים, ושם נדרשת קודם כל עבודה של החזקה, של בניית קרקע שתוכל לשאת תקווה מחודשת.
אני פוגשת גם מטופלים שמתמודדים עם אובדן של הורה, בן זוג או ילד, בין אם בעקבות מחלה או מוות פתאומי, והכאב פעמים רבות מחריף כאשר היו יחסים מורכבים עוד בחייהם של אותם קרובים. זה אבל שמלווה באשמה, כעס, שאלות לא פתורות, ולעיתים גם בבדידות רגשית מאוד עמוקה.
צורות נוספות של טראומה שאני רואה הן טראומות התפתחותיות והתייחסותיות, פגיעות שנמשכו לאורך זמן, לפעמים ללא מלים או הגדרה. הרבה מטופלים מופתעים לגלות שמה שהם חוו, כמו הזנחה רגשית, בושה מתמשכת, חוסר נראות, יכול להיחשב טראומה. עצם ההכרה הזו מביאה הקלה ומאפשרת התחלה של עיבוד.
הטיפול שונה ממטופל למטופל, אבל תמיד מתחיל ביצירת מרחב בטוח שבו אפשר להיות עם התחושות, לפעמים לראשונה. יש מי שזקוקים קודם כל להחזקה, יש מי שצריכים להבין את הסיפור שהם נושאים, ויש מי שמבקשים להתמקד בזיכרון עצמו. אני משתדלת להתאים את הקצב והאופן לפי הצרכים של כל אדם.
איך את רואה את הקשר בין טיפול פסיכולוגי לשיפור החיים אחרי טראומה – האם זה רק על שמירה על יציבות או גם על חוויות חדשות של צמיחה והתפתחות?
אחת ההמשגות שנגעו בי במיוחד היא של מיה טבת דיין, שקוראת לרגעי שבר תעלת לידה - מרחב שהוא חשוך, מציף, כואב ומפחיד, אבל גם כזה שיכול להוביל לטרנספורמציה עמוקה.
לפעמים אנחנו חווים טראומה או אובדן, ויחד עם הכאב, קרה גם משהו משמעותי, נוצר קשר עמוק יותר עם עצמי, התבהרו העדיפויות, ונפתחו כיוונים שלא היו קודם.
כמובן, לא תמיד יש תחושת צמיחה מיידית. לרוב, הצעד הראשון הוא החזרת יציבות, לישון, לאכול, לתפקד. אבל כשיש מרחב שמאפשר לפגוש את הכאב ולתת לו שם, משהו מתחיל לזוז. זה לא בהכרח שינוי דרמטי, אבל זו תנועה, עדינה או מהפכנית, של חיים שמתארגנים מחדש.
ולפעמים, כשכואב, מפחיד וחשוך, צריך רק לאפשר לזה להיות, להבין שזו לא תקיעות, אלא תהליך של לידה. אנחנו בעצם נולדים עכשיו.
מהם הסימנים שמעידים שלמטופל יש צורך בטיפול פסיכולוגי בעקבות טראומה או אובדן? ואיך את עוזרת למטופלים להבין את הצורך בטיפול?
אני חושבת שהרבה אנשים מרגישים שמשהו לא כשורה, אבל לא תמיד יודעים לשים על זה את האצבע, או מרגישים שמה שהם חווים “לא מספיק חמור” כדי לפנות לטיפול.
אבל כשאובדן או טראומה מתחילים "לנהל" את האדם, כשהמחשבות טורדניות, כשאין שקט מבפנים, כשהגוף דרוך כל הזמן, כשהתפקוד נפגע או שאין רצון, אלה סימנים שמבקשים התבוננות.
לפעמים הסימנים יותר עדינים: תחושת ניתוק, קושי להרגיש, בדידות בתוך קשרים, תגובות רגשיות לא מובנות, תחושת תקיעות. גם זה מקום שבו טיפול יכול לעזור מאוד.
כמטפלת, אני לא באה “לאבחן” מבחוץ אם מישהו צריך טיפול, אני עוזרת לו להבין מה עובר עליו. לפעמים עצם זה שמישהו מקשיב בלי לשפוט ומנסה להבין איתך מה קורה, כבר יוצר הקלה ומרחב של נשימה. משם אפשר להתחיל לברר מה נכון ואיך מתקדמים.
מה את ממליצה למי שחווה אובדן או טראומה להתמודד עם תחושותיהם ובמקביל לחפש טיפול?
ההמלצה הראשונה שלי היא לא להישאר עם זה לבד. גם אם לא תמיד ברור מה בדיוק קורה בפנים, עצם זה שמשהו מרגיש כבד, מעורפל או מציף' זה סימן שכדאי להתעכב לידו, להקשיב לו.
לא תמיד צריך לפנות מיד לטיפול. לפעמים הצעד הראשון הוא פשוט למצוא אדם אחד - חבר, אחות, בן זוג - שמרגיש בטוח. מישהו שאפשר לשתף אותו בלי להסביר הכל מישהו שיכול להקשיב ולהחזיק איתך את מה שקשה.
עם זאת, לעיתים גם אם הסביבה תומכת, החוויה היא של בדידות מאוד גדולה, כי אין מילים להסביר, או שהכאב מרגיש "יותר מדי". ואז פניה לטיפול מאפשרת להיות בתוך התחושות בלי להציף ובלי להילחם בהן, אלא פשוט להרגיש אותן במקום שמחזיק אותך.
אני ממליצה לתת לעצמך זמן. אין דרך “נכונה” או שלבים מסודרים בהתמודדות עם אובדן או טראומה. אם משהו מרגיש לך לא מובן, תקוע זה כבר סימן שראוי להתייחס אליו. לא צריך לחכות לשבר כדי לפנות לעזרה.
וחשוב לי גם לומר: טיפול הוא לא סימן לחולשה, אלא להפך, הוא ביטוי לאומץ, לנכונות להסתכל פנימה ולבקש תמיכה.
לפעמים עצם הפנייה לטיפול היא כבר התחלה של ריפוי.
תאמו שיחת ייעוץ
עם ראש המכון להתאמה אישית
של מטפל/ת בטראומה בבנימינה:
