מושג ה-״O״ | ידיעה ואי-ידיעה במשנתו הקלינית של וילפרד ביון

כשאנו חושבים על טיפול נפשי, ברור לנו כי ״פיתוח מודעות״ היא אחת המטרות המרכזיות וגם אמצעי חיוני להשגת שינוי. 

מודעות גבוהה והיכרות עם פתלתלות החיים הנפשיים היא אכן מטרה בטיפול טוב אבל נראה שהמציאות הפנימית מורכבת יותר, לעיתים פרדוקסלית ודיאלקטית.

קשה ללכוד תובנה ולהשאירה בחיים.

כלומר, אפשר לרשום ולשים על המקרר אבל היא תאבד במהרה את העוצמה ההתנסותית שהתלוותה אליה בתהליך המקורי של הפקתה. 

ביון וה-O

מבין הפסיכואנליטיקאים שהמשיכו בכתיבה את דרכו הפסיכואנליטית של פרויד, וילפרד ביון הוא ללא ספק אחד הנחושים, היסודיים והמחדשים בהם. 

גישתו של ביון השתנתה לאורך שנות עבודתו, אבל מעניין שאת מושג ה- O מעולם לא נטש.

להיפך, הוא רק הלך והתפתח.ניתן להבחין בדגש הולך וגובר על מסתורין ועל אי ידיעה בהמשך עבודתו, בניתוח קבוצות, בטיפול אנליטי פרטני ובסמינרים הקליניים שהעביר למטפלים דינמיים.

O 

ביון הגדיר את ה- O בתור המציאות האולטימטיבית, אמת שאין ביכולתנו ליצור עמה מגע ישיר.

הגדרה זו, עמומה ככל שתהיה, מספקת לנו חופש לחשוב, אולי להבנות אמיתות משלנו על רקע אמת אחת גדולה שאינה בטווח החשיבה שלנו. 

ביון פתח כאן הזדמנות להכיר בצורה יצירתית יותר את המסתורין האופייני לטבעו של השינוי הפסיכותרפויטי ושל הנפש בכלל. 

בכתיבתו, ביון הצליח לספק ביטחון שאי ידיעה אינה סימן לחוסר יכולת וכך גם ביסס את ההבנה שחווייה משותפת של O היא לא מטרה שאינה ניתנת להשגה. 

כפי שנראה, ה-O התפתח ושינה צורה, עד שבכתיבתו של ביון המאוחר מיטשטש ההבדל בין הפסיכולוגי לבין המיסטי והרוחני.

מקורות ה-O

ביון הגדיר לראשונה את O כ- 'דבר בתוך עצמו' ('a thing in itself') (ביון, 1965 עמ' 12). 

מקור הביטוי בהגותו של קאנט, ובפרט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה". 

בשלב ראשיתי זה בכתיבתו של ביון, המונח O בלתי ניתן לתיאור לחלוטין ונותר מושג מופשט ואניגמטי.

בהמשך דרכו ביון החל להעמיק ולחקור את האופן בו אנו מבינים חוויות, ובפרט חוויות בלתי ניתנות לתיאור. בעשותו כן, הוא דחק את גבולות החשיבה הפילוסופית, והכיר בכך שישנן מגבלות לשיח ולחשיבה הלוגית. 

הוא הודה בכך שישנם דברים שמתקיימים מעבר לגבול ההבנה שלנו, כך שלמעשה לעולם לא נדע אותם. 

על אף שכתיבתו המוקדמת יותר של ביון, ובפרט ספרו "ללמוד מן הניסיון" (1962), התמקדו במיוחד באפיסטמולוגיה, ה - O של ביון נוגע לקבלה, המתסכלת במידת מה, של הכישלון שלנו לדעת דבר מה. 

על כן, O הופך להיות הרגע בו הפירוק של הידע נחווה לאו דווקא כהרסני, אלא כרגע בעל פוטנציאל ליצירתיות. 

בפרט, ניתן לומר ש O מעודד את המטפל לסמוך על כך שחוויית אי הידיעה לא צריכה להיות חלל חסר משמעות או סימן לכישלון. להיפך, O מזמין את המטפל לשהות באי הידיעה כרגע המכונן יצירתיות וגדילה. 

במובן זה, O מייצג התפתחות וגדילה.זהו הרגע המסמן מעבר מנטלי מידיעה על משהו להפיכתו למשהו. 

ה-O מתקיים ב״פסיכולוגיה של שניים״

לפי ביון, המפגש עם O נולד מתוך ובתוך המרחב הפסיכואנליטי. 

על כן, O חייב להתקיים תמיד בשניים, באופן דיאדי, דינאמי ולא לינארי

הוא דורש חוויה תוך-נפשית משותפת. 

ביון מסביר:

 "בפסיכואנליזה, O שאינו משותף למטופל וגם לאנליטיקאי, ועל כן אינו זמין לטרנספורמציה עבור שניהם, יש להתעלם ממנו ולהסיק שאינו רלוונטי" (ביון 1965 עמ' 48). 

כוחה של אי-הידיעה

בספר "קשב ופרשנות" (1970), ביון מתאר את O כאמצעי מתוכו ניתן לאמץ בבת אחת את כלל האפשרויות והמגבלות לגדילה. 

במאמרו "הערות על זיכרון ותשוקה" (1967) ממשיך ביון להתייחס לאי הידיעה כנקודת מוצא בעבודה הטיפולית. 

בכתיבתו הוא מוסיף וגורס כי על המטפל להיות מודע לכמיהה האינהרנטית לתיקון (הן של המטופל והן של המטפל), עליו לחקור כמיהה זו ובמידת האפשר - לשהות בה.

ביון גרס כי יש להתנגד לזכרון ולתשוקה משום שהזיכרון מושך אותנו לאחור והתשוקה מניעה ודוחפת אותנו קדימה. 

בכך, שניהם מפריעים לשהייה הקריטית בהווה, ברגע הנוכחי. שהייה זו, בכאן ועכשיו, הוא מצב הזמן הקריטי העומד בלב לבה של הפסיכותרפיה הפסיכודינמית.

"הנקודה החשובה היחידה בכל סשן היא מה שאינו ידוע"

אם כך, המטפל אמור להביא עמו את היכולת לשאת אי ידיעה, ובה בעת להחזיק ולבטא תקווה במקומות שאינם ברורים. 

הלך רוח זה עשוי להיות מאתגר, ולעיתים בלתי נסבל עבור מטופלים ומטפלים כאחד. 

מתוך כך, ביון גורס כי מטפל ״טוב״ מסוגל לשאת את השנאה הפוטנציאלית שתופנה אליו ע״י המטופל, ביחסי ההעברה,  כמו גם להכיר בחוסר יכולתו לדעת כל כל מה שנראה לו חשוב לדעת על המטופל או על מערכת היחסים הטיפולית. 

זה נשמע די פשוט לא לדעת. אבל אם נחשוב על זה, הרי שהיכולת והנכונות של המטפל לעמוד בפני השאיפה לריפוי המטופל דורשת ממנו פתיחות רדיקלית. בהישארות בהווה, בכאן ועכשיו, המטפל נדרש להכיל, לחלוק ולשאת את התסכול שנוצר ונחווה במהלך המפגש הטיפולי. 

על אף שמטופלים עשויים להתרעם על הדגש הרב שניתן לאי הידיעה, כי המטפל בעיקר יושב ומהמהם, ביון חוזר ומדגיש כי "הנקודה החשובה היחידה בכל סשן היא מה שאינו ידוע".

הבחנה זו מספקת עידוד משמעותי וקריטי למטפל, שכן ההמתנה להתגלותן של האמת והמשמעות דורשת סבלנות ואמונה בתהליך הטיפולי.

בראייה המזכירה את האנליזה ההדדית של פרנצי, המטפל והמטופל אצל ביון יכולים בנקודות מסוימות להיות שניהם מטופלים השרויים במצוקה. על פי ביון האתגר לא לדעת משותף לשני הצדדים: המתנה וההתנגדות לדחף לריפוי ולתיקון הינה בחירה בהתמקמות נפשית שנדרשים גם המטופל וגם המטפל לפתח יחדיו.

ה- O כאמת שאינה נגישה לעולם

הגלגול הבא באבולוציה של המונח O מציעה את ההסבר הנרחב ביותר למינוח: 

״אשתמש בסימן O על מנת לציין את המציאות האולטימטיבית המיוצגת במונחים כגון האמת המוחלטת, האלוהות, האינסופי, הדבר- עצמו" (ביון 1970, עמ' 26). 

כמו הרבה פסיכואנליטיקאים, אנשי דת ופילוסופים, גם ביון קילף וקילף את כל שכבות הבצל, אבל גילה לבסוף שכאשר נגמר החומר, נותרת רק רוח, פרדוקס שאין אלא לקבלו. 

אפלטון, למשל, גרס כי לכל אובייקט יש מהות ייחודית משלו, שאינה יכולה להיות ידועה. 

ויש גם משלנו - הרבי נחמן מברסלב טען לגבי הסתר הפנים של ה׳, כי  ״תכלית הידיעה היא שלא נדע״. 

מסע החיים של ביון בחיפוש אחר ה״אמת״ בטיפול  מסתיים בהכרה שתמיד יישארו היבטים מוסתרים, וקבלה של אי-הידיעה מאפשרת כשלעצמה הזדמנות להתפתחות נפשית.

קשה להפריז בחשיבותה של הכרה זו בכל סוג טיפול פסיכולוגי, ספציפית בטיפול דינמי וביחסי עוזר-נעזר ככלל.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, 

ראש המכון 

תודות:

מאיה לוי, תלמידת MA בפסיכולוגיה קלינית,

המרכז האקדמי רופין,

בוגרת התכנית הרב-תחומית במדעי הרוח

בדגש על לימודי פסיכואנליזה,

נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב

מקורות:

Bion, W. R. (1962). Learning from experience (pp. 1–116). London: Tavistock.

Bion, W. R. (1965). Transformations: Change from learning to growth (pp. 1–172). London: Tavistock.

Bion, W.R. (1967b). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum 2, 271-280.

Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation (pp. 1–130). London: Tavistock.

Jennie Hogan (2021) Singing potatoes: Bion’s concept of O and the frustrations of not knowing, Psychodynamic Practice, 27:2, 159-175, DOI: 10.1080/14753634.2021.1887753