היינץ קוהוט - על האמפתיה (1981) | On Empathy | Heinz Kohut

על האמפתיה - מאמר של קוהוט

 תרגום מאמרו של היינץ קוהוט

״על האמפתיה״ (1981):

 

Kohut, H. (2010). On Empathy: Heinz Kohut (1981). Int. J. Psychoanal. Self Psychol., 5(2):122-131.

 

[הערת העורך {פול ה. אורנשטיין}: מה שמובא כאן שוכתב מתוך הקלטה של הערות מאולתרות שהשמיע היינץ קוהוט על פסיכולוגיית העצמי  בכנס החמישי בברקלי, קליפורניה, באוקטובר 1981.

זו היה דברו הפומבי האחרון של קוהוט לפני מותו רק ימים ספורים לאחר מכן.

אין ספק שלאחר מכן היה עורך בקפדנות הערות אלה, כדי שיענו על הסטנדרטים לפרסום שהיו לו.

ההערות נערכו כאן במידה מזערית כדי להגביר בהירות על ידי מחיקת כמה משפטים חזרתיים, כמה הערות אגב לא שייכות, וכדי לשמר את המיידיות, חוסר הפורמליות והרישום הרגשי של הרצאתו של קוהוט, גם אם במחיר מידה מסוימת של  "אי-אלגנטיות" של הסגנון].

 

***

 

אסכם בדרכי שלי. הייתי חושב שבמהלך השנה-שנתיים האחרונות רבים מאלה שדיברו במהלך המפגשים הללו, השייכים לחוג האינטימי של חבריי ושותפי לדרך, כבר החלו לעכל משהו מעבודתי שעודה רחוקה מפרסום, ועדיין לא קבלה את הצורה הסופית שאני מנסה להתעקש עליה – אני נוקדני מאוד ביחס לדברים כאלה. אולם אני מאמין שבין הדברים שכתבתי על אודותיהם בספר ששמו כיצד מרפאה האנליזה? – מאמר בן כ-150 עמודים על מושג ההגנות וההתנגדויות לאור פסיכולוגיית העצמי ואמירה נרחבת על סוגיות של אמפתיה ברמות שונות של משמעות מונח זה, הינם הדברים החשובים ביותר.

  

אדרש לסוגיית האמפתיה חרף העובדה שלפני כמה שנים חזרתי ואמרתי שכבר בחלתי בנושא זה. הדבר נראה לא-פרודוקטיבי. אני שומע שוב ושוב אותם טיעונים הרחוקים כול כך מהמשמעות שלי עד כי נוצר בי הרושם שאני מבזבז את זמני, את רגשותיי ואת האנרגיה שיכולתי לנצל לרעיונות חדשים ולעבודה חדשה. אולם אידיוט כפי שהנני, חרף חיים ארוכים למדי ובתקווה שהגעתי לחוכמה במידת מה, עדיין איני יודע שכאשר אנשים חוזרים ושואלים אותך אותה שאלה ארורה, משהו כאן חייב להיות לא-בסדר.

 

משהו לא בסדר. מה שאינו בסדר אינו מה שאמרתי ב-1959, מאמר מרכזי זה שלי על אינטרוספקציה ואמפתיה, חקירה או בחינה של היחס בין אופנות התצפית לתאוריה. זה [כפי שמעידה כותרת המשנה] היה המאמר; [הוא היה] לא על אמפתיה, על היות אמפתי כאקט; [אלא] רק על האמפתיה כמגדירה של השדה, [שהנו] אפוא שדה של פסיכולוגיה טהורה, שדה המתייחס לחייו הפנימיים של אדם, למצבים המנטליים המורכבים – הגדרה של הפסיכואנליזה שהצעתי כבר לפני שנים רבות מאוד. אני סבור שאפילו באחת מהרצאות הנשיאות שלי, כשעדיין הייתי מר פסיכואנליזה ובמרכז התנועה הפסיכואנליטית, אפילו אז אמרתי כי [הפסיכואנליזה היא] מדע המצבים המנטליים, [הגדרה] שעקפה תאוריה ספציפית זו או אחרת, חשובות ככול שיהיו התאוריות. חשוב באותה מידה להכיר [בהכרח להשמיט תאוריות ספציפיות מלהגדיר את שדה] החקירות [שלנו], כפי שהיה קורה [בהקשר להגדרה] למשל במדעי הפיזיקה כמדעים העובדים עם תאוריות של סיבתיות, זמן ומרחב. [הכללה מפורשת של תאוריות ספציפיות בהגדרה] בשום פנים אינה הכרחית. ישנם מדעי פיזיקה שאינם עובדים עם תאוריות של סיבתיות, זמן ומרחב, ועדיין הם מדעי פיזיקה. לפיכך אותה הדבר עצמו נכון לגבי הפסיכואנליזה.

 

ישנה סיבה נוספת לרצוני לחזור לאמפתיה – כלומר יש לי תחושה של אחריות לגבי השימוש לרעה במושג זה. העובדה שאנשים פעלו כאילו אני השתמשתי בו לרעה גורמים לי לעלות על סוס-גבוה ולומר, "האידיוטים האלה, הם אינם קוראים את מה שאני כותב!" אולם שוב, היה עלי להאזין. אם הם אינם מבינים נכונה (אין ספק כי ישנן מוטיבציות לא רציונליות, ככול הנראה נרקיסיסטיות, תחרותיות, אלוהים יודע מה, אני איני יודע ובאמת איני רוצה להציע את הפירושים המטופשים האלה); הנקודה היא שאם הם לא הבינו נכונה, גם אנשים אחרים חייבים שלא להבין נכונה. הם יטענו כי האמפתיה מרפאה. הם יטענו כי עליך רק להיות "אמפתי" עם מטופליך והם יהיו בסדר. אני כלל איני מאמין בכך. במה אני כן מאמין?

 

לפני שאכנס אל האמירות המעשיות יותר המכוונות לתרום מעט תרופת-נגד לפרוורסיות הסנטימנטליות בפסיכותרפיה לגבי ריפוי באמצעות אהבה, באמצעות אמפתיה, טוב-לב, חמלה, ועד לעמדה של פשוט להיות שם, להיות נחמדים, ו"כן, אני מבין אותך"; לפני שאכנס לכך אני חושב שמה שעלי לעשות אם אני מתייחס אליכם ברצינות, ואני חושב שכך עלי לעשות, הוא להגדיר אמפתיה ברמות השונות שניתן להשתמש במושג. לאחר שאעשה זאת אני מאמין כי אוכל לשוב ולהבהיר מה שאמרתי בכתביי המאוחרים ביותר.

 

הרשו לי תחילה לדבר בקיצור רב מאוד על אמפתיה בדרך שהשתמשתי בה במובן האפיסטמולוגי ב-1959. ב-1959 השתמשתי בה, כפי שהמילה היפה נוהגת (מעולם לא הבנתי אותה לגמרי, חיפשתי אותה כבר שש-עשרה פעמים במילון; אני סבור שעתה אני כבר כן יודע). במילים אחרות, בתאורטיזציה לגבי המדע שבסיסה הוא הרחב ביותר (ואלה הן מילותיי, תמיד אני אוהב מילים קונקרטיות ומוחשיות), בדרך רחוקת-חוויה ביותר, תאורטיזציה לגבי המדע בדרך שהיא רחוקת-חוויה ביותר. ככזאת, הדבר עשוי שלא להיות קל להבנה עבור אנשים רבים. ואני חשבתי מדוע. ככזאת, היא מגדירה של השדה ולא שום דבר אחר.  

 

המציאות החיצונית והמדעים העוסקים במציאות החיצונית מוגדרים על ידי עמדתו האופרציונלית של הצופה, כלומר אקסטרוספקציה. ואוסיף מסיבות תאורטיות (אף כי היא ממלאת תפקיד פעוט מאוד במדעי הפיזיקה) אקסטרוספקציה מושאלת, המקבילה לאמפתיה. במילים אחרות אנו לא רק מסתכלים על הדברים באופן תאורטי, אלא אנו גם מאזינים לדיווח של אנשים שהתבוננו בדברים שאיננו יכולים לראות משום שלא היינו שם, לא יכולנו להיות שם, ... או משום שכלל או לעד בלתי אפשרי להיות שם. הבה נאמר למשל שמדענים ינחו אסטרונאוטים שאינם מדענים מה לחפש על הירח, אל מה לפקוח את עיניהם, על מה חשוב במיוחד שידווחו. כשהאסטרונאוטים שבים הם מוסרים את דיווחם (שם אסוציאציות חופשיות נקראות תדריך), והמדען מעריך עתה מה עליו לעשות בנתונים. זוהי אקסטרוספקציה מושאלת. [בנוגע ל] אירועים, כוונתי אירועים פיזיים למשל, בעולם העתיק, עלינו להישען על תיאורים של עדי-ראיה. מתי הייתה התפרצות זו של הווזוב? שני דוחות שונים מגיעים עם תאריכים מעט שונים שניתן להסיק מתוכם. עתה אנו יכולים לחשוב "היכן הראיות החזקות יותר?"

הדבר נראה לי דומה מאוד מאוד למה שהאנליטיקאי עושה לגבי האינטרוספקציה המושאלת עם המטופל שלו. איננו רואים מה מתרחש בתוכו. אנו מנחים אותו לדווח מה מתרחש בחייו הפנימיים. אינטרוספקציה שחותרים לה בדרך מסוימת מאד לתקופות ממושכות מאוד, תוך הקדשת שימת לב מיוחדת לכל מיני מכשולים לדיווח על דברים שאינם נעימים. אנשים [בהיסטוריה], למשל ההיסטוריונים היווניים הרודוטוס, כסנופון, תוקידידס, היו להם קרדומים לחפור בהם. ידוע לכם שאחד היה שמרני אוהד ספרטה; האחר היה ליברלי, אוהד אתונה. עלינו לדעת זאת, ואז נתייחס עם קורטוב של מלח למה שאנו קוראים ולמה שאנו באמת מאמינים בו.  כך גם למטופלינו יש קרדומים לחפור בהם. איני רוצה להפריז באנלוגיות.

ידוע לי גם [כי קיימים] הבדלים עצומים. איני שוכח לפתע את כול חיי כפסיכואנליטיקאי מקשיב. אני יודע איך להקשיב למטופלים. לכן לא כדאי למשוך אנלוגיות יתר על המידה. אך אני סבור שיש להן תקפות בסיסית. לכן במובן זה אינטרוספקציה ואמפתיה הן באמת מגדירות השדה. פירוש הדבר שהן מגדירות את השדה שלנו כחייו הפנימיים של האדם ולכן שאנו פסיכולוגים. איני מאמין, קשה ככול שניסו, כי ישנה אפשרות ליצור זיווג לא-מוצלח כמו פסיכוביולוגיה או ביופסיכולגיה או משהו מסדר זה. הדבר נוסה ותוצאותיו של ניסיון זה הביאו לעיוותים הגרועים ביותר בתפיסת האדם שהפסיכואנליזה אשמה בהן: הצגת תאוריית הדחף (לא החוויה של היות נדחף, לא עצמי המתאווה ושואל להרוג – זו פסיכולוגיה); אלא "הדחף" המעובד על ידי מנגנון, מאולף על ידי השפעות הציוויליזציה על האני המסנן את הדחף. ידוע לכם שאני מכיר פסיכואנליזה קלסית היטב כול כך;  וכן ש . . . [היה צחוק בקהל שהפסיק את קוהוט, אך אז הוא הגיב לכך] . . . לא, אני מתכוון לכך, משום שאני באמת חושב שעמיתיי אינם מכירים אותה. הם אפילו אינם יודעים על מה אני טוען. אולם הם התפשרו בדרך מעורפלת. אני אף פעם לא עושה זאת עוד, אף פעם כבר איני חושב כך. אני מאמין בכול זה. אך איש לא התייצב מעולם מול הסוגיה כפי שראוי לה.

 

פרויד היה גאון. זו אינה דרך יאה לנהוג בפרויד – לעקוף אותו. את פרויד יש לכבד על מה שנתן לנו, ועל מה שאנו רואים בנוגע למגרעות במה שעשה, מנקודת המבט שלנו. ואני חושב כי זוהי העמדה המכבדת כלפי גאון מתקופה קודמת.

 

שנית, הייתי אומר שאינטרוספקציה ואמפתיה יש לראותן כמנחות [informers] של פעולה הולמת. במילים אחרות, אם אתם מבינים, "שמים עצמכם בנעליו של", חושבים על עצמכם באופן נאות בתוך חייו הפנימיים של אדם אחר, או אז אתם יכולים להשתמש בידע זה לתכליותיכם. איני יודע כמה פעמים הדגשתי כי תכליות אלה יכולות להיות של טוב-לב, ותכליות אלה יכולות להיות של עוינות מוחלטת. אם רצונכם לפגוע במישהו, ואם רצונכם לדעת מהי נקודת התורפה שלו, עליכם להכירו קודם שתוכלו להחדיר את העקיצה הנכונה. זה חשוב מאוד. כשהנאצים חיברו צופרים למפציציהם הצוללים, הם ידעו באמפתיה שטנית כיצד אנשים על הקרקע יגיבו לכך בחרדה הרסנית. זו הייתה אמפתיה נכונה, אך לא למטרות ידידותיות. ודאי אנו מניחים ככלל כי בעת שאם מטפלת בילדה, וכשאנליטיקאי מטפל במטופלו, אמפתיה נכונה תנחה את פעולתה האימהית נאותה ואת פעולתו הטיפולית האנליטית הנאותה: אם כך [האמפתיה] היא מנחה של פעולה הולמת, יהיו הכוונות אשר יהיו. זה ברור ואיני סבור שהדבר דורש הרחבה נוספת, אני בטוח בכך.

 

ניגש אפוא לרמה הבאה שנוכל לבחון בה את האמפתיה. האמפתיה משמשת גם, וזה עתה החלק הקשה ביותר, הווה אומר שחרף כל מה שאמרתי אמפתיה פר סה היא פעולה טיפולית במובן הרחב ביותר, פעולה מועילה/מטיבה במובן הרחב ביותר של המילה. זה נראה כסותר כול מה שאמרתי עד כה, והייתי שמח אילו יכולתי פשוט לעקוף זאת. אולם מאחר שזה נכון, וידוע לי כי זה נכון, ויש לי ראיות לנכונות הדבר, אני חייב לציין זאת. כלומר, שנוכחות של אמפתיה במילייה הסובב, בין  אם משתמשים בה לתכליות חומלות, טיפוליות עם כוונות טובות, והקשיבו עתה, ובין אם לתכליות הרסניות לחלוטין, עדיין זו תוספת של משהו חיובי. במילים אחרות, ישנו צעד מעבר לשנאה מונחית-אמפתיה הרוצה להרוס אותך; וסביבה חסרת-אמפתיה שפשוט מטאטאה אותך מעל פני האדמה. החוויות האיומות של שהיות ממושכות במחנות ריכוז בתקופה הנאצית בגרמניה היו בדיוק זה. בסך הכול זו לא הייתה אכזריות. (הנאצים לא היו סדיסטיים או אכזרים במחנות הללו. מובן שהיו יוצאים מהכלל. לא יתכן אחרת, תמיד ישנם כמה יוצאים מהכלל; אך על כך כבר נענשו, וכבר הזעיפו פנים בבירור לגבי כך). הם התעלמו לחלוטין מאנושיותם של הקורבנות. הם לא היו אנושיים, אם לא אנושיים במידה מלאה או כמעט לא-אנושיים (דומני שהיה היסט קל בין היהודים לפולנים או משהו כזה ביחס לכך). זה היה הגרוע מכול. 

 

ישנו סיפור נוגע ללב – שוב אני חוזר לאסטרונאוטים שאולי זכורים לכם – על האסטרונאוטים כשספינת החלל שלהם, לפני נחיתתה על הירח, נפגעה ממטאור, זו התאוריה. נראה היה שהם איבדו שליטה בספינה. והייתה בידיהם הבחירה, אם אכן היה כאן אובדן שליטה, להמשיך להסתובב בחלל למשך שבועות רבים עם ההספקה שהייתה להם, או לשוב לכדור הארץ ולהיצרב ולהישרף מיד עם כניסתם לאטמוספרה מאחר שלא היה ביכולתם להאט. תוך שדנו בסוגיה ביניהם לא עלתה על דעתם כל שאלה: "לעולם לא היינו רוצים ששרידינו ירחפו בחלל הריק. אפילו אם נישרף, זהו כדור הארץ, ביתנו". ואני טוען כי כדור הארץ מייצג סביבה אנושית אמפתית. ישנן דוגמאות רבות אחרות שהייתי יכול לתת לכם אך לא אעשה זאת.

 

בנקודה זו אפנה מעט [למסע] הצדה ואדבר על היבט של ספרי שאני רואה אותו כחשוב למדי, כלומר ההבחנה שלי בין חרדת סירוס לחרדת התפוררות; בין [פחד מ]אובדן חלק יקר מהגוף לבין [פחד מ]מחיקת העצמי [כולו]. לא אדבר על חרדת סירוס, הכול יודעים מה היא. אולם חרדת התפוררות אינה כה פשוטה. חרדת התפוררות פירושה אובדן אמפתיה, אובדן סביבה אמפתית, אובדן סביבה מבינה, לא בהכרח אובדן הפעולה הנכונה, אלא אובדן כול הבנה. ישנם ילדים עם אימהות ואבות איומים שאינם מבינים נכונה את ילדיהם ומגיבים אליהם בדרכים איומות (כמובן, הם מראים את הצלקות כשהם גדלים): אולם הסבל הגרוע ביותר שראיתי אצל מטופלים מבוגרים הוא באותן היעדרויות הסובטיליות ביותר של האם, הקשות ביותר לחשיפה – משום שאישיותה של האם נעדרת. דבר לא ייאמר על כך, משום שהמטופל מניח כי זוהי הסביבה שאנשים גדלים בה. נגרם לו להרגיש אשם כול חייו בעבור כמיהתו למשהו אחר, בעבור הציבו תביעות. והאם בצדק גרמה לו [להרגיש] אשמה משום שהוא תבע דבר-מה שפשוט לא היה בתוכה לתת אותו. זוהי הפסיכוזה החבויה של האם, נסיבה שכיחה בהרבה מכפי שהובן. זוהי פסיכוזה של האם שקפקא כה היטיב לתאר בספרו הטירה – הניסיון להתקרב ובכל זאת אין כול מענה; או בספר המשפט – המשאלה לדעת במה הוא אשם. אין כול אשמה, פשוט מתעלמים ממנו, הסכין מסתובבת וזה סופו. הגלגול – ההשתנות לשרץ מתועב משום שההורים בחדר הסמוך מדברים עליו בגוף שלישי יחיד – הוא עושה זאת והוא עושה את זה, ובבירור מדירים אותו. לעתים הדיווחים הם סובטיליים מאוד ועליך להיות קשוב ורגיש במיוחד כדי לקלוט אותם. אצל מטופל אחד שלי הייתה זו ההסתתרות של אימו מאחורי קלפי הברידג'. כל אימת שבא, היו שם אותם קלפי ברידג' בינו לבינה. לא היה לה דבר לתת. ריקנות זו היא המביאה לסבל הגרוע מכול מאוחר יותר בחיים.

 

ועתה כיצד כול זה משתלב עם מה שכנראה הנה הנקודה החשובה ביותר שהעליתי ב-כיצד מרפאת האנליזה? אני טוען כי הנקודה החשובה ביותר שהעליתי הייתה שהאנליזה מרפאה על ידי מתן הסברים – התערבויות ברמה של פירושים; לא על ידי "הבנה", לא על ידי חזרה ואישור של מה שהמטופל מרגיש ואומר, זהו רק הצעד הראשון; אולם אז [על האנליטיקאי] להתקדם ולתת פירוש. באנליזה פירוש משמעו הסבר למה שמתרחש במונחים גנטיים, דינמיים ופסיכואקונומיים. מסיבה כלשהי איני רוצה לפתוח עתה את סבך הבעיות הקשות שמעוררת נקודת המבט ההסתגלותית של הרטמן – שאני מאמין כי הנה גוף זר באנליזה, מבריק ומגשר ככול שיהיה מושג זה לסוציולוגיה. אולם אני מאמין כי צעד זה מהבנה להסבר, מאישור שהאנליטיקאי יודע ומבין מה שהמטופל מרגיש וחושב ומדמיין (שהינו מכוונן לחייו הפנימיים), והצעד הבא של מתן פירושים הוא צעד מצורה נמוכה יותר של אמפתיה לצורה גבוהה יותר של אמפתיה. פירושים אינם הבניות אינטלקטואליות. אם הנם כאלה הם אינם עובדים; [הם עשויים לעבוד] באופן מקרי אך לא עקרונית. אנליטיקאי טוב משחזר את עבר-הילדות בדינמיקה של ההעברה העכשווית בחום, בהבנה לעוצמת הרגשות ובהבנה המעודנת של הקונפליקטים המשניים השונים המתערבים ככול שהדבר נוגע לביטויים של אלה [ממשאלות ומצורכי הילדות].

הפרדיגמה, או שמא עלי לומר הפרוטוטיפ (משום שעתה גם זו כבר מילה טעונה מסיבה משונה כלשהי), הפרוטוטיפ של מפנה זה – התנועה בת שני הצעדים מהבנה להסבר – בילדות הנו סיטואציה מסוימת שאני מקווה כי תיארתי ברגש בספרי החדש כיצד מרפאה האנליזה? הבאתי [שם את הדוגמה על] הילד ואימו בפארק. הילד, כפי שילד קטן נוהג תמיד, נצמד לאם. אולם השמש זורחת, ויונים מתהלכות שם סביב. לפתע הרגיש הילד חדוות חיים ותעוזה חדשות והוא התרחק מהאם אל עבר היונים. הוא צעד שלושה או ארבעה צעדים ואז הסתכל אחורה. הפירוש הכללי של התמונה הזאת הוא שהילד חרד: רצונו להיות בטוח כי הוא יכול לחזור ולהיעטף בזרועות האם, להתערסל בחיקה וכן הלאה. אני סבור שכל זה נכון. אך דבר-מה נוסף חשוב בהרבה גם הוא. הוא רוצה לראות את חיוכה הגאה של האם למראה ההישג שלו. הוא רוצה לראות את גאוותה, "ראו אותו מגיח החוצה עתה, בכוחות עצמו, האין זה נפלא?" וברגע זה אירע משהו חשוב ביותר. צורה נמוכה של אמפתיה, צורה קרובת-גוף של אמפתיה המובעת בהחזקה, נגיעה והרחה, מובעת עתה רק בהבעות פנים ואולי מאוחר יותר במילים, "אני גאה בך ילדי". זהו פירוש, או לפחות זוהי המקבילה לפירוש בפסיכואנליזה. כיצד? אמרתי לכם כבר – ישנה הבנה הדומה במידת-מה להחזקה גופנית, מזיגה, ואז מאוחר יותר מוותרים על כך (אצל אי-אלה אנשים חולים עשוי לחלוף זמן ממושך קודם שניתן ממש לבצע את הצעד הבא); ואז ננקט הצעד הבא, הוא בצורת אמפתיה גבוהה  בהרבה, אמפתיה באופן מורכב, כש[הסברת] העבר וכיצד ההווה חוזר עליו, כול הכוחות מעורבים – וניתן לכך ביטוי מדוקדק, זוהי עדיין אמפתיה. זה עדיין פסיכולוגי (ובמובן זה ברמה גבוהה יותר), [עתה זוהי] הבנה [של] המסר, אני סבור שהדבר חשוב ביותר, והוא מראה לכם שמה שאתם באמת צריכים לחקור במדוקדק הוא מה שכיניתי הקו ההתפתחותי של האמפתיה – מהתחלותיו הארכאיות המוקדמות עד לרמות גבוהות הכמו בקושי נוגעות, כמו בקושי נושאות כול עקבות מההחזקה המקורית המְתַּקשרת את ההבנה האמפתית. ובכן זה אומר לכם באופן מהותי מה אני חושב על אמפתיה. זהו דבר-מה שיכולתי לדבר על אודותיו זמן רב מאוד מאוד.    

 

אולם, כפי שאמרתי, אני מעלה זאת מסיבות רבות מאוד. אך אחת הסיבות העיקריות היא האחריות שאני חש לבל תשתמשו לרעה במושג אמפתיה לאמצעים תמיכתיים עמומים, אלא תתפסו מהו למעשה רעיון האמפתיה ברמות השונות של התפתחותו. לבטח איני משעמם או קשה לעיכול, ואני סבור שככול שיודעים יותר, כך החירות שנהנים ממנה רבה יותר. ככול שיודעים יותר, כך פוחתת חשיבותו של פולחן כולשהו שדבקים בו מתוך חרדה, משום שאיש אינו יודע מה נאות ומה אינו נאות. תמיד ישנה השאלה כיצד לטפל באנשים עם הפרעות עצמי חמורות מאוד, אשר אני מאמין כי אין סיכוי שיפיקו תועלת מפירושים. זה מוקדם מדי, ולמשך שנים רבות הם זקוקים להבנה אמפתית ברמה הקרובה ביותר שביכולתנו לאזור. ואין פירוש הדבר שלא נוכל להתקדם בטבעיות, באיטיות ובהדרגה לצורות גבוהות יותר של אמפתיה והבנה, הרבה הרבה יותר מאוחר.

 

זכור לי הסיפור הזה, שאני מאמין כי הוא מלמד מאוד, ודומני שאסיים בו את הערותיי הבוקר. לפני כחמש-עשרה שנים הייתי עסוק באנליזה של אישה שהייתה פגיעה במידה קיצונית. היא שכבה על הספה בפעם הראשונה שהגיעה, לאחר שהפסיקה בחטף אנליזה קודמת. היא אמרה כי היא מרגישה כאילו היא שוכבת בארון קבורה, וכי עתה מכסה הארון ייסגר בנקישה חדה. אני מספר לכם זאת בדרך הזו משום שהיא כה מיטיבה לתאר מה שהרגישה. היא הייתה מדוכאת באופן עמוק, ולעתים חשבתי שאאבד אותה – שבסופו של דבר היא תמצא מוצא מייסוריה בכך שתהרוג עצמה. אולם זה לא קרה. פעם אחת, ברגע הגרוע ביותר באנליזה שלה, במהלך השנה הראשונה או אולי מקץ שנה וחצי, מצבה היה כה רע והייתה לי לפתע ההרגשה [ואמרתי]: "איך תרגישי אם אתן לך להחזיק את אצבעותיי למשך זמן-מה בעודך מדברת? אולי זה יעזור לך". תרגיל מפוקפק. איני ממליץ עליו, אולם הייתי נואש. הייתי מודאג באופן עמוק. וכך נתתי לה שתי אצבעות, רכנתי מעט קדימה בכיסאי והגשתי לה שתי אצבעות. ועתה אומר לכם מה נחמד כול כך בסיפור הזה. מאחר שאנליטיקאי תמיד נשאר אנליטיקאי, הגשתי לה את שתי אצבעותיי, היא אחזה בהן ומיד נתתי לעצמי פירוש גנטי. אלה היו החניכיים חסרות-השניים של ילד קטן מאוד הננעלות על פיטמה ריקה. כך זה הרגיש. לא אמרתי דבר. איני יודע אם זה היה נכון. אולם הגבתי לכך אפילו שם, לעצמי, כאנליטיקאי. [לאחר הזדמנות אחת זו] אף פעם כבר לא היה עוד צורך בכך. לא הייתי אומר שזה חולל מהפך, אך זה התגבר על מבוי סתום קשה מאוד ברגע מסוכן נתון, ובהרוויחנו זמן באופן זה המשכנו עוד שנים רבות מאוד עם הצלחה משמעותית במידה סבירה.

 

ובכן בכך אני סבור שאסיים עתה. אני שמח מאוד על שחיכיתם לי. אני בטוח למדי שזה יהיה מפגש פסיכולוגיית העצמי האחרון שאשתתף בו, אך רציתי לעשות את המרב לקיים את הבטחתי. הבה נקווה אפוא לעתיד טוב לרעיונות המגולמים בפסיכולוגיית העצמי. 

 

שלום.    

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

בית פנינת האילון, יגאל אלון 157, תל אביב יפו, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–21:00
יום שני, 9:00–21:00
יום שלישי, 9:00–21:00
יום רביעי, 9:00–21:00
יום חמישי, 9:00–21:00
יום שישי, 9:00–13:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2021