מחרבות ברזל לחרב פיפיות | הפרדוקס הקבוצתי של החברה הישראלית

מלחמת חרבות ברזל מציבה בפני החברה הישראלית אתגר קיומי, לא רק בזירה הביטחונית אלא גם בחזית הפנימית. טור זה בוחן את השפעותיה הפסיכולוגיות והחברתיות של המלחמה דרך יישום מושגי המפתח של 'אגרגציה' ו'מסיפיקציה' במודל האנליטי של ארל הופר. יש כאן פרדוקס - איך יתכן שדווקא החוויה המשותפת של עימות צבאי מדגישה תהליכי התפרקות והתבדלות, במקום לחזק את הלכידות? במקום לעבד יחד את הטראומה ולצמוח מתוכה, המחנות נסוגו עוד יותר לנרטיבים מקבילים ומנוגדים. המסע לגישור השסעים מחייב אומץ, אמפתיה ומוכנות לשיח כן ומורכב. רק כך ניתן יהיה להפוך את המשבר להזדמנות לבניית חוסן לאומי אמיתי.

במאמרו "Traumatic Experience in the Unconscious Life of Groups" מציע ארל הופר פרספקטיבה ייחודית להבנת טראומה קבוצתית. הוא פורש מודל מעמיק ואנליטי המאפשר להבין את ההשפעה של טראומות על ההתנהגות הלא מודעת בקבוצות גדולות. 

הופר הרחיב למעשה את התפיסה של וילפרד ביון לגבי תהליכים קבוצתיים פרוטו-מנטליים.

ביון תיאר שלוש "הנחות יסוד" לא מודעות שמפעילות קבוצות - תלות, לחימה/בריחה וזיווג. הופר הוסיף הנחת יסוד רביעית משלו - אי לכידות: התפרקות/המוניות (Incohesion: Aggregation/Massification) או בקיצור I:A/M.

לפי הופר, קבוצות הנתונות תחת לחץ וחרדה קיומית נוטות להגיב בשני אופנים קיצוניים ומנוגדים, המשקפים למעשה שני צדדים של אותו מטבע וגורמים לקריסת הלכידות הבריאה והאיזון בין הפרט לקבוצה:

• האופן הראשון הוא אגרגציה (Aggregation) - תהליך של התפרקות והתפוררות בו הקבוצה מאבדת את המבנה והזהות המשותפת שלה, והופכת לאוסף מקרי של פרטים מנותקים. במצב כזה, כל אדם מתכנס לתוך עצמו, הגבולות הבין אישיים הופכים נוקשים ואטומים, והאינטראקציות מצטמצמות למינימום ההכרחי. בקבוצה ששרויה באגרגציה, שורר מצב רוח של זרות, ניכור וחשדנות. כל אחד דואג רק לעצמו ונמנע מלקחת אחריות או להיות מחויב כלפי אחרים. דימוי מתאים לאגרגציה הוא ערימה של חצץ או קערה של תפוחי אדמה - יש מגע פיזי, אבל אין קשר אמיתי.

• האופן השני הוא מסיפיקציה (Massification) - תנועה לכיוון ההפוך, של היטמעות והתמזגות, עד כדי טשטוש מוחלט של הגבולות והמובחנות הבין אישית. במצב של מסיפיקציה, חברי הקבוצה כאילו "מותכים" לתוך מסה אחידה והומוגנית. הם מאבדים את תחושת הנפרדות והייחודיות, ומפתחים תלות רגרסיבית זה בזה ובמנהיג. האווירה היא של לחץ קונפורמיסטי לאחידות ברגשות, בדעות ובהתנהגויות. כל סטייה מהשורה נתפסת כבגידה. אפשר לדמות מסיפיקציה לעיסת בצק או סלט קצוץ טוב, שבהם כבר לא ניתן לזהות את הרכיבים המקוריים.

חשוב להדגיש כי שני המצבים הללו, על אף ההבדלים ביניהם, משקפים למעשה הגנתיות קבוצתית. הם יכולים לבטא קריסה של המארג הבינאישי התקין, בו אמור להתקיים איזון עדין בין שייכות לבין אוטונומיה, בין האני לבין האנחנו. זהו מצב של "חוסר לכידות" - הקבוצה מתפקדת כ"לא-קבוצה", בין אם במובן של התפרקות לאטומים או במובן של המסה לכדי עיסה אמורפית. היא מאבדת את היכולת לפעול בצורה יעילה, לחשוב בבהירות, ללמוד מניסיון וליצור.

הופר ראה את שורשי ההתנהגויות האלה בחרדות איון קמאיות, המתעוררות על ידי טראומות וחוויות איום נפשי ופיזי. זהו מצב הנשלט בידי הפחד מפני התפרקות והיבלעות, מפעיל אסטרטגיות הגנה קיצוניות ולא אדפטיביות. במובן זה, אפשר לראות את האגרגציה והמסיפיקציה כשני אופנים מנוגדים להתמודדות עם אותן חרדות בסיסיות - חרדת הישרדות והחרדה מפני בדידות וחוסר משמעות.

*****

לדינמיקה שמתאר הופר ניתן למצוא ביטויים מובהקים בחברה הישראלית של אחרי 7 באוקטובר. הטראומה בעקבות הטבח בנובה ובעוטף העצימה את תחושת האיום הקיומי והעמיקה חרדות בסיסיות. בשלבים הראשונים של המלחמה ניכרה תגובה של אגרגציה - נטייה להתכנסות פנימה, התנתקות מהקולקטיב, הגברה של חשדנות וחוסר אמון. אנשים נסוגו למרחבים המוכרים כדי לוודא שהם בטוחים (כי גם אשליית הביטחון הזו נעלמה), נצמדו לחדשות וצמצמו אינטראקציות לא הכרחיות.

לצד זאת, תחת סערת האימה המשותפת נוצר גם לחץ הפוך למסיפיקציה - וקטור שמוביל לאיחוד והתלכדות אל מול ׳אויב משותף׳. בשיאו של העימות התגייסות המונית ליוזמות התנדבותיות שיקפה תחושה של "כולנו בזה ביחד". השיח הציבורי נשלט על ידי קריאות לאחדות, "כל ישראל ערבים זה לזה". אך עם חלוף ההלם הראשוני, האחדות הזו התגלתה כשטחית, זמנית ולא התבססה על חיבור אמיתי ומהותי שיאחה את הקרעים. 

המלחמה משקפת ומחזקת את המתח הנוצר בקונפליקט בין המחנות, קונפליקט שתכליתו הגנתית, בין פירוק ללכידות חברתית. על רקע הטראומות המצטברות של העבר, המלחמה מעצימה דפוסים של התכנסות מפוצלת לצד לחץ להתמזגות מטשטשת גבולות. 

כל אחד משני המצבים (אגרגציה ומסיפיקציה) יכול להתקיים בו זמנית בחלקים שונים של המערכת החברתית, ובמקרה שלנו להתקיים בנפרד בכל אחת מהקבוצות שנוצרו לפני המלחמה. 

בהקשר של החברה הישראלית, הפילוג האידיאולוגי החריף שהתקיים עוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל למעשה יצר מצב שבו תהליכי ההתפרקות כבר התרחשו בנפרד בתוך כל אחד מהמחנות המנוגדים. במקום שהתהליך שהופר מתאר יתרחש במרחב משותף, הוא מתקיים בתוך כל "בועה" בנפרד.

כשפרצה המלחמה, כל קבוצה כבר הייתה מפוצלת ומבודדת בזהותה ובנרטיב שלה. האיום המשותף אמנם יצר לחץ להתלכד באופן זמני אל מול האויב החיצוני, אבל הוא לא באמת איחה את השברים הפנימיים. ההנחה הזו מתחזקת לאור החוויה הלכידה של לוחמים ברצועה, שאינם מבחינים עוד בהבדלים בין-קבוצות בשורת המסתערים. האינטגרציה שחוו הלוחמים בעזה היא בדיוק התהליך הפסיכולוגי הקולקטיבי שהיינו מצפים לו בחברה הישראלית כולה, שהרי במצבים לאומיים הישרדותיים נוצרת אחדות ושותפות גורל. 

תהליכי האגרגציה והמסיפיקציה התרחשו בשני מרחבים מקבילים ונפרדים, במקום בזירה לאומית מלוכדת.

הטראומה של המלחמה העצימה את הפיצול הקיים, ולמרות המאמצים המעודדים ליצירת קונצנזוס, נשמעים כל העת קולות המגייסים את הנסיבות כדי לחזק את העמדות והזהות הנבדלת של קבוצת הפנים שלו.  

המלחמה הדגישה וחידדה את הפערים והשסעים שהתקיימו בחברה הישראלית עוד טרם פרוץ הלחימה. על אף היותה אירוע טראומטי ומכונן, שלכאורה אמור היה לשמש מנוף לאחדות ולכידות לאומית, בפועל היא דווקא העצימה את הדפוסים של פיצול והתבדלות. נוצר מצב פרדוקסלי שבו הקולקטיב חווה חוויה משותפת ודרמטית, אך עיבד אותה בערוצים מקבילים ונפרדים, באופן שמחריף את חוסר הלכידות החברתית, במקום להחליש אותה.

הפילוג בא לידי ביטוי בשורה של תופעות ואירועים. המחלוקות הפוליטיות סביב הקמת ממשלת חירום, הביקורת ההדדית בין מחנות וההאשמות על התנהלות לקויה של צה״ל מחד ושל מקבלי החלטות מנגד. המתח סביב סוגיות כמו גיוס חרדים הצביע על המתחים בין קהילות ומגזרים, על רקע דתי ולאומי. כך המלחמה הפכה לזירה נוספת של מאבק זהויות ואידיאולוגיות. 

בתוך ההקשר המפולג הזה, כל קבוצה פיתחה נרטיב משלה לגבי משמעות המלחמה והלקחים ממנה. במקום שהמאורע המשותף ישמש בסיס לשיח מחבר ומלכד, הוא דווקא נוצל לעיתים כדי לאשש עמדות מוקדמות ולבצר את הזהות הנפרדת. נוצרו מציאויות מקבילות ומנוגדות, מעין "אמיתות" חלקיות שמיעטו לתקשר זו עם זו. כל צד התמקד רק בפרטים ובמסרים שתאמו את השקפתו, תוך התעלמות ממה שסתר אותה. כך הוחמצה ההזדמנות ללמוד מהאירוע, להפיק תובנות בונות ולקחת אחריות משותפת.

ברמה האישית, ההתמודדות עם הטראומה דרך הפריזמה הצרה של השיוך הקבוצתי הקשתה על עיבוד אותנטי של החוויה. הנרטיבים הקולקטיביים סיפקו מחסה נוח מפני התבוננות פנימה והכלת המורכבות. הפיכת המציאות למאבק בין "אנחנו" ל"הם" אפשרה לפרט להימנע מבחינה כנה של הרגשות והמחשבות האישיים. זה יצר ריחוק רגשי וחוסר חיבור, שעלולים לפגוע בהחלמה הנפשית לאורך זמן.

הפוליטיזציה של הטראומה אף היא סממן מדאיג. מנהיגים וגורמים בעלי אינטרסים נצלו את הכאב והפחד הלגיטימיים של הציבור כדי לצבור כוח ולקדם אג'נדות. הסבל המשותף הפך למטבע עובר לסוחר במאבקי השליטה, במקום נקודת התחלה לריפוי ובנייה מחודשת. ברמה הסמלית, השבר שנוצר בנרטיב הלאומי זלג גם לתחושת המשמעות והשייכות של הפרט. העדר סיפור מכונן ומגשר פגע באמון בחברה ובערכיה, והעצים חוויות של בדידות, ניכור וחוסר אונים אישי.

האתגר הגדול ביום שאחרי, הוא להבין את המלכוד הפרדוקסלי אליו נקלענו - קבוצות המעבדות באופן נפרד אירוע טראומטי משותף, ובכך רק מקבעות את חוסר הלכידות. הכרה בעומק המשבר היא תנאי הכרחי ליצירת תהליכי איחוי מרפאים. נדרש מאמץ מכוון ליצירת מרחבים בטוחים לשיח כנה, להקשבה אמפתית לחוויות מגוונות, לבירור הדדי של פחדים וכאבים, ולחיפוש אחר מכנים משותפים. זו הזדמנות לצמיחה דרך משבר, דרך עבודה עמוקה על הסיפור הקולקטיבי שלנו, ועל האופן בו הוא יכול לחזק, במקום להחליש, את הקשר בינינו.

כתיבה:

איתן טמיר, MA,

ראש המכון 

מקור:

Hopper, E. (2009). The theory of the basic assumption of incohesion: Aggregation/massification or (ba) I:A/M. British Journal of Psychotherapy, 25(2), 214-229.