התמודדות פסיכולוגית של הילדים ששבו הביתה משבי החמאס

עד לפני זמן מה, למעשה כל זמן שהוא בעשורים האחרונים, לא היינו מאמינים שילדים ובני הנוער ישראליים יחוו טראומות בלתי נתפסות בשבי החמאס בעזה.

ממש ככה, ילדות וילדים נרצחו, נפצעו ונחטפו, פה אצלנו, בקיבוצים של העוטף.

בואו נלך רגע להתרחשויוית דומות, לאירועים טראומטיים אצל ילדים, שנגרמו ע"י קונפליקטים אלימים אצל מבוגרים. 

תמיד יש פוטנציאל מרגיע בפרספקטיבה גלובלית והיסטורית, אולי זה יעבוד גם הפעם:

הדוגמה הנוראה מכולן וגם הכי קרובה אלינו היא ילדי השואה, שנרדפו ונשלחו למחנות ריכוז והשמדה. הילדים האלה מצויים אצלנו בתודעה כדמויות טראגיות עם בגדים ישנים, בסרטי שחור לבן. הילדים היהודים באירופה חוו את הבלתי נתפס - אובדן, אימה, טרור, רעב ואלימות קשה.

יש את הילדים הצפון ויאטנמים וגם את הילדים במדינות אפריקה, שבעשרות מלחמות אזרחים נלקחו מבתיהם והפכו לחיילים קטינים. חווית האלימות שעברו, הרצח והקרבות, זה משהו שאף ילד לא אמור לחוות.

סיפור אחר שמחריד כל לב אנושי הוא באירוע בבסלאן ב-2004, בו טרוריסטים חטפו ילדים בבית ספר. הטרגדיה הסתיימה במותם של מאות ילדים ומבוגרים. ולבסוף, מוכרחים להודות, יש גם את הילדים בעזה, שכל המאמצים שלנו למנוע פגיעה בלא מעורבים לא חסכה את מעורבותם. 

כל אחד מהאירועים הללו מתאר ילדים במצבים נפשיים פגיעים של חשיפה לטראומות נפשיות עמוקות. מה שעבר עליהם, הפחדים והאובדן, יצבעו את חייהם לצמיתות. 

גם בישראל עברנו עשרות אירועים בהם חיילים ואזרחים נחטפו, מה שהוביל להשקעת הרבה משאבים בתכנון של דרכי מניעה והתערבות במשברים, בעיקר במצבים בהם נשבים בני ערובה אזרחים על ידי ארגוני טרור איסלאמיים. 

אבל מקרה של חטיפת ילדים על רקע טרור, בהיקף ובעוצמה של 7 באוקטובר 2023, לא קרה אף פעם בשום מקום.

הסבל הפסיכולוגי שעברו הילדים הישראלים בשבי חמאס עמוק ומורכב.

כל ילד חווה את המצב אחרת, אבל ניתן לדמיין כמה מהתחושות והחוויות שהם מתארים עם שובם.  

דמיינו ילד שנאלץ לשתוק ולא לדבר במשך כמה ימים. התחושה של אי-יכולת לבטא את עצמך, השתקת כל רצון לצעוק או לדבר, זה מצב שיוצר כל כך הרבה בדידות וחוסר אונים.

או ילד שחי בתנאי רעב, שמקבל משוביו רק חצי פיתה ביום. התחושה של רעב כרוני, של גוף שמתמודד עם העדר תזונה נאותה, הפחד שייגמר, החלוקה השקטה למנות זעירות שנועדו להיאכל בשעתן. 

ומה עם ילד שלא יודע מה עלה בגורל הוריו ואחיו? החרדה, האשמה והדאגה למשפחה, הניתוק ותחושת הבדידות הצורבת בכל רמ"ח אבריו.

ודמיינו ילד שנאמר לו שבארצו, בישראל, אף אחד לא מעונין להחזיר אותו. תחושת הנטישה, חוסר האונים, התסכול שנשכחת וננטשת, יכולה לערער גם את הנפש העמידה ביותר. 

כל אחד מהילדים חווה סבל שונה, אבל כולם חלקו טראומה משותפת של שבי והתמודדות עם הסבל שהביא עמו. 

מלבד אתגר החזרה לחיים הרגילים, הילדים המשוחררים נאלצים להתמודד גם עם השלכות השריטה הטראומטית העמוקה שפצעה אותם.

חשוב לציין גם את הידע המקצועי המוגבל שיש לנו לגבי דרכי טיפול יעילות לילדים שעברו טראומת שבי.

יש אמנם מידע קליני בנושאים קרובים, אבל מעולם לא נכתב textbook שעוסק בהתערבויות בפוסט-טראומה של ילדים שהיו בני ערובה. 

מומחי בריאות הנפש נאלצים להתחדש תוך כדי תנועה. 

הדאגה לשלומם ולבריאותם של הילדים, ההזדהות עם חוסר האונים של מה שעובר על הוריהם, המשאלה לשחרורם במבצע הירואי והטיפול הנפשי והפיזי שנדרשים אחרי השחרור- כל אלה מעסיקים את כולנו, בערות ובשינה.

העיסוק הזה כפייתי, אין באמת דרך להימנע ממנו, מה שעושה אותו לנשק אולטימטיבי בלחימה פסיכולוגית רדיקלית.

ההתמודדות הפסיכולוגית הילדים השבויים לא הסתיימה, היא רק עוברת פאזה -

עכשיו הם משתלבים מחדש בחיים, מתאחדים עם בני המשפחה והחיים שהכירו.

במרכז הרפואי שניידר, הוקם צוות רפואי מיוחד שתפקידו למלא משימה לא פשוטה:

לטפל בילדים ובנשים ששבו אחרי למעלה מ-50 ימים משבי החמאס בעזה.

במהלך השבועות של הפסקת האש, המרכז הרפואי קיבל 19 ילדים ו-6 נשים שנחטפו והוחזרו ארצה ע"י הצלב האדום.

בתוך חדרים נקיים ומאובזרים שהוכנו מראש בשניידר, נפתחו אט אט הסיפורים שהילדים אגרו בליבם במהלך ימי השבי הארוכים. עיניים תמימות, שהתרגלו לבהות בקירות אפלים וקרים, מתמקדות עכשיו במבטים חמימים ומזמינים של הצוות. עם כל יום שעבר, הם מרגישים בטוחים יותר לשתף, לפתוח את ליבם ולחלוק את חוויותיהם.

הסיפורים של הילדים חשפו את עולמם הפנימי - את הפחדים, החלומות והזיכרונות שקשה לשכוח.

אחת הילדות סיפרה כיצד היא חלמה כל לילה על הבית שלה, על חדרה, על המשפחה שמחכה לה בבית. "אבל כשהתעוררתי, הייתי שוב שם, במקום הזה," היא אמרה ובעיניה ניצתה תקווה עמוקה.

הסיפורים האלה המחישו גם את העוצמה והאומץ של הילדים. למרות הקשיים, הם שמרו על תחושת תקווה לעתיד טוב יותר. בעזרת המשפחות, הצוות הרפואי והתמיכה הרגשית שקיבלו, הם נכנסו לפרק חדש בחייהם, פרק של חירות, תקווה וחלום לעתיד טוב יותר.

בעבודתם היומיומית עם הילדים ששבו משבי, פסיכולוגים ועובדי רווחה נתקלים באתגרים מורכבים למדי. לצד התיאורים הבלתי מצונזרים של הילדים, הם מתמודדים בעצמם עם עול הכאב והעומס הנפשי. תופעה זו נקראת טראומה משנית - כאשר אנשי מקצוע מחוברים כל כך לכאב של מטופלים שעברו טראומטיזציה, הם חווים את האירוע כמעט כאילו היו שם בעצמם. 

הם יוצאים להפסקה קצרה מחדר הטיפולים כדי לנשום, לאסוף כוחות ולהתחדש לפני שהם חוזרים לעבודתם המאתגרת. חשוב שהם ידעו לזהות את הרגעים האלה שבהם הם צריכים לנוח, לשתף ולהיות פתוחים עם עצמם ועם הצוות שמסביבם.

העבודה הזו היא הרבה מעבר לעבודה. הצוות רואה את הילדים מתחזקים, חוזרים שוב לחייך, ובה בעת מעכלים את הזיכרונות הכואבים ומאחסנים אותם בצורה מאורגנת יותר לנרטיב שילווה אותם לאורך חייהם.

בסופו של יום, הצוות הזה עושה עבודה מדהימה. את הטיפול שהם מעניקים בגוף ובנפש קשה למדוד במילים.

חשוב לזכור שכמו הילדים וההורים, גם המטפלים זקוקים לתמיכה, להכרה ולהדרכה - כי כל מי שמטפל בטראומה של ילדים טובל בכאב האנושי העמוק ביותר. 

איך מטפלים בילדים שחזרו מהשבי?

תהליך השיקום הפסיכולוגי של הילדים מהטראומה שעברו בשבי היה מורכב ודרש זמן וסבלנות. המטרה העיקרית הייתה לבנות מחדש את תחושת הביטחון והשלווה של הילדים, ולאפשר להם להתמודד עם הטראומה בדרך בריאה ובטוחה.

בשלב הראשון, הצוות הרפואי, הסיעודי והפסיכולוגי עובד קשה כדי ליצור סביבה מזמינה וחמה.

די מאתגר לייצר חוויה אישית לילדים במסגרת של בית חולים, אבל הרעיון הוא לבסס מתקן טיפולי המושקע שיש בו כל מה שצריך כדי להשיב תחושה של מציאות נורמלית. הלו"ז של הילדים מווסת על ידי שגרת יום קבועה, פעילויות משחק וזמן איכות עם בני המשפחה. הדגש ניתן לחיזוק ביטחון, הפחתת דריכות, ויצירת קשרים חיוביים עם אנשים בסביבה.

לאחר מכן, הפסיכולוגים עובדים עם הילדים בטיפולים פרטניים וקבוצתיים, זאת במטרה לעזור להם להבין ולעבד את החוויות שעברו.

התהליך כולל שימוש בווריאציות טיפוליות של תרפיה באמנות ובמשחק לילדים, שמאפשרות לילדים לבטא רגשות קשים בסביבה בטוחה.

בנוסף, טיפול קוגניטיבי התנהגותי המיועד לילדים מסייע באמצעות הבניה קוגניטיבית מחודשת ועיבוד קוגניטיבי של הטראומה. 

לאורך התהליך נעשה שימוש גם בטכניקות של הרפיה, יוגה, נשימות עמוקות, מדיטציה ומיינדפולנס. אלה נועדו לעזור לילדים לעבד רגשות קשים, ובפרט אובדן וחרדה, ולהפחית את דריכות היתר שאפיינה את תקופת השבי והמתח לקראת השחרור.  

הצוות מתמקד גם בהדרכה להורים ובתמיכה במשפחות הילדים. למשל, ההורים קיבלו עצות והמלצות לגבי דרכים לזהות ולהתמודד עם סימנים של חרדה או דיכאון אצל הילדים, לצד הדגשת החשיבות של תקשורת פתוחה ואמפתית.

האם חשוב שהילדים יפתחו את הלב לגבי הטראומה?

ברור כיום שלא נכון ללחוץ על שורדי טראומה - ילדים כמבוגרים - ולעודד אותם מה עבר עליהם או איך הרגישו בשבי.

הדבר החשוב ביותר זה לתת לילדים מרחב וזמן. הם צריכים להרגיש בטוחים ונתמכים. אם יש להם משהו לשתף, הם יעשו את זה בעיתוי ובדרך שמתאימה להם.

ברוב המקרים חשוב לסמוך על מנגנוני ההגנה האינדיבידואליים של כל שורד. זה יתמודד דרך דיסוציאציה חלקית שמאפשרת תפקוד, בעוד שאחר חוזר וגולל את סיפור האירוע שוב ושוב בפני מי שמטים אוזן קשבת. 

לחץ לא יעזור, ועלול אפילו לגרום נזק.

אחד האתגרים במקרה שלנו הוא התמודדות עם חקירות ילדים ובני נוער ששוחררו משבי חמאס, ובהחלט עולה חשש ששאלות לא במקום עלולות להציף טראומה.

החוקרים עברו אמנם הכשרה קצרה אבל נראה שהחקירות ארוכות ומתישות.

חלק מהילדים חזרו במצב קשה מדי והיכולת לענות לחוקרים הייתה עבורם פשוט בלתי אפשרית.

איך הילדים יתמודדו עם טראומת השבי בהמשך החיים?

כשמדברים על השיקום הפסיכולוגי של ילדים אחרי טראומה בשבי, אנחנו נמצאים כאמור בתחום לא ממש מוכר.

אבל דווקא בתוך האופק העמום, קיימת גם תקווה להתפתחות.

ילדים יכולים למצוא אור בקצה המנהרה באמצעות תופעה פסיכולוגית בשם צמיחה פוסט-טראומטית.

התופעה מתרחשת כאשר בעקבות חוויה קשה, השורדים לא רק חוזרים למצבם הקודם, אלא אף מתחזקים ממנה.

ילדים שורדי שבי יכולים לגלות בעצמם חוסן נפשי, יכולת להתמודד עם אתגרים ואף להרגיש יותר אמפתיה לאחרים.

הם יכולים ללמוד להעריך את החיים, להתפתח בעצמם כמטפלים בעלי סגולות ייחודיות בהבנת מצוקה אנושית ולתרום למען טובת הסביבה שלהם.

יש גם אתגרים.

ילדים שחוו טראומה עלולים לפתח הפרעות חרדה ודיכאון, לחוות קשיים בבניית ושמירה על מערכות יחסים בריאות, ולהתמודד עם בעיות שינה.

גם בבית הספר ובשוק העבודה הם עלולים לחוות קשיים.

לכן, חשוב לתת לילדים הגיבורים שלנו תמיכה מתמשכת, הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה החברתית.

זה כולל טיפול פסיכולוגי, תמיכה בבית הספר ובקהילה, ליווי רב-שנתי של משרד הביטחון והתייחסות מותאמת אישית לכל ילד.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר