איך ניתן להבין את הקונפליקט בצפון חצי האי קוריאה דרך הפסיכולוגיה של המנהיגות?ֿ

הטור פורסם היום ב״חדשות ניוז 1״:

אי-אפשר להבין את אישיותו של קים מבלי להתייחס לדינמיקה בין שני המנהיגים, שני גברים נרקיסיסטים שמתקשים להתמודד עם הפגיעות שכופה אליהם שגרת תפקידם. נשיאים מתחלפים, רודנים מתים, אך תבנית היחסים הדיאדית בין ארה״ב לצפון קוריאה נותרת קבועה, גם לפני וגם אחרי המלחמה הקרה, דינמיקה מווסתת היטב בין ׳תינוק מגודל׳ לבין ׳מבוגר אחראי׳.

מוזמנים לקרוא!

 

לקריאת הטור בבלוג של איתן טמיר

3 תובנות על הדרמה הפסיכולוגית בעסקת שוחד

אני מאמין שכולנו מקווים שהחדשות בימים אלו תתבדינה. מחריד מדי לאמת את המידע על מתן וקבלת שלמונים ברכישת הצוללות מגרמניה. לקראתנו עוד פרה קדושה שעומדת בתור לשחיטה וזה מפחיד. אז בואו נתגונן קצת עם אינטלקטואליזציה ונדבר על מחקרים פסיכולוגיים על נטיותיהם של בני האדם לתת ולקבל שוחד.    
מה מלמד אותנו המחקר הפסיכולוגי על מתן וקבלת שוחד?

 

סינדרום ירושלים

מה אנחנו יודעים תסמונת ירושלים

ומה נותר בגדר תעלומה?

10 תובנות על פסיכוזה בעיר הקודש

 

ירושלים עיר מדהימה. בין ההיסטוריה הדחוסה, הפוליטיקה והרוחניות שלה, ירושלים מעלה תחושה עמוקה של קדושה ועל כן מהווה מוקד משיכה עצום, בייחוד עבור אנשים המחזיקים באמונה דתית - יהודים, מוסלמים ונוצרים.

כאשר תיירים רואים בעיני רוחם את ירושלים, הם אינם פוגשים בדרך כלל את בירתנו המודרנית כפי שהיא כיום. כנראה שלא אחת הם מעלים בדמיונם את העיר התנ"כית, הקדושה והדתית, על שלל הפוטנציאל הרוחני שלה.

גם כישראלים ואפילו כירושלמים, אפשר להתחבר לרעיון שבירושלים יש עוצמות רוחניות בלתי רגילות. מוכר לא? מחו"ל זה נראה כנראה חזק יותר:

 

 1. יש דבר כזה סינדרום ירושלים, ויש אפילו מחקרים

החל מתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, החלו פסיכיאטרים ופסיכולוגים להבחין במספרים גוברים והולכים של תיירים מהעולם, שבעת ביקורם בירושלים סבלו מהתפרצות של אפיזודה פסיכוטית.

לאור השכיחות הגבוהה של התופעה, הוחלט להפנות את כל המקרים למרכז רפואי אחד: כפר שאול בו נפגשו המתמודדים עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים. למעשה, במהלך 13 שנים (1980-1993),  הופנו לכפר שאול 1,200 מתמודדים שסבלו מסינדרום ירושלים, 470 מהם ממש אושפזו.

בממוצע, עד היום מופנים לשם מדי שנה כמאה מטופלים, כ-40 מהם זקוקים לאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים. בהתבסס על הניסיון הקליני זוהו 3 קבוצות עיקריות של מטופלים עם סינדרום ירושלים:

  • מבקרים עם אפיזודות פסיכוטיות קודמות

  • אנשים עם הפרעות נפשיות שאובחנו בעבר והביקור הצית אצלם פסיכוזה

  • תיירים ללא שום רקע של בעיות נפשיות

תיכף נגיד משהו על כל אחד מהשלושה.

Recommended Pyschologysts in Jerusalem

 

 

2. גם אנשים "נורמלים" יכולים להשתגע בירושלים

המקרים הללו הם אולי המרתקים ביותר, שכן הם מתייחסים לאנשים ללא היסטוריה של הפרעות נפשיות, הנקלעים לאפיזודה פסיכוטית בירושלים, מחלימים בספונטניות, ונדמה שהם נהנים מחזרה תקינה לשגרת חיים בריאה לאחר עזיבתם את ישראל. לפיכך זו קבוצה עם סוג "טהור" של סינדרום ירושלים. מבחינה סטטיסטית קבוצה זו פחות שכיחה בין המקרים של הסינדרום: משנת 1980 עד 993 אובחנו רק 43 מקרים בקטגוריה זו.

לקבוצת המתמודדים הזו 3 קריטריונים עיקריים לאבחון:

קריטריון א' – לאדם אין היסטוריה של מחלות או הפרעות נפשיות, הוא אינו סובל מבעיות משמעותיות בתפקוד או בעבודה ואינו משתמש בסמים. כלומר, אדם שיכול להיות מוגדר כאדם "בריא".  

קריטריון ב' – הגיע לירושלים כתייר שבא לטייל, ללא משימה או מטרה מתוכננת מיוחדת. בדרך כלל מדובר באדם שמגיע עם משפחה, חברים, או בטיול מאורגן עם קבוצת תיירים.

קריטריון ג' – עם ההגעה לירושלים פורצת תגובה פסיכוטית חריפה, המתפתחת בעקביות על פני רצף של 7 שלבים:    

  1. חרדה, עצבנות ומתח, בתוספת תגובות אחרות שלא דווחו.

  2. רצון מוצהר להתרחק מהמשפחה והחברים ולהסתובב בדד בעיר. אגב, מדריכי תיירים בירושלים מודעים היטב לסינדרום ולסימניו. לרוב הם יפנו את המתמודד בשלב זה לכפר שאול לצורך הסתכלות במטרה למנוע הסלמה והחמרה.

  3. תסמינים של OCD - ניקיון אובססיבי, צורך להיטהר, רחיצה ונטילת ציפורניים כפייתיות

  4. הכנה של טוגה (שמלה ארוכה) לבנה, בדרך כלל בעזרת הסדינים של המלון.

  5. צורך לצרוח, או לפחות לשיר בקול רם, מזמורים או פסוקים מהתנ"ך. גילויים מסוג זה יכולים אף הם לשמש נורות אזהרה למדריכי התיירים ואנשי המלון.

 

 

 

  1. תהלוכה או מצעד לאחד המקומות הקדושים בירושלים.
  2. מסירת "דרשה" במקום קדוש - הדרשה בדרך כלל מאד מבולבלת ומבוססת על טיעונים לא הכי רציונליים. אבל המסר חיובי: הוא פונה לאנושות ומבקש לאמץ אורח חיים בריא, מוסרי ופשוט יותר.

3. ההחלמה - הזמן עושה את שלו ומהר

מטופלים נעדרי רקע נפשי קודם לא חווים בדרך כלל הזיות שמיעה או ראיה, הם יודעים תמיד ובדיוק מהי זהותם האמיתית ואינם סבורים שהם 'אדם אחר'. הם כן מבקשים, בכל אופן, שלא יפריעו להם בהוצאה לפועל של משימתם. בדרך כלל הם שבים למוטב בחלוף חמישה ימים עד שבוע. במילים אחרות, הם חווים אפיזודה חולפת, ומחלימים באופן מלא. למרות שהם בהחלט צריכים התערבות פסיכולוגית וגם מקבלים אותה בדרך כלל, ההחלמה מתרחשת לרוב באופן טבעי ואינה מיוחסת ישירות להשפעת הטיפול.

 

 

 jerusalem psychologists

 

 

4. רחוק מהעין, רחוק מהלב

הניסיון מלמד, כי שיפור כרוך לרוב בהרחקת המטופל באופן פיזי מירושלים. כאמור, לא מצוינת התערבות רפואית משמעותית בטיפול בסובלים מהתסמונת, ותרופות הרגעה או מלטונין מספקות. אסטרטגיית הטיפול העיקרית, היא בדרך כלל הנגשה של חזרה לקבוצה בטוחה, או חידוש קשרי משפחה, או במקרה הצורך, הפניה לכומר (נגיע למאפיינים הדתיים של המתמודדים). פסיכותרפיה הכוללת התערבות במשבר מהווה גם היא חלק חשוב בהחלמה.

לאחר ההחלמה, המטופלים זוכרים בדרך כלל כל פרט מהתנהגותם. זה לא סיפור פשוט ובאופן בלתי נמנע הם מתביישים במה שקרה, או מרגישים טיפשים וילדותיים. לעיתים קרובות הם יתארו את התנהגותם כמזכירה נרקומנים או ליצנים. צריך שם מי שיתקף את רגשות הבושה, את הקושי  ואת ההתקדמות הרצויה להשבת החיים למסלולם.

5. הרגשה ש"משהו נפתח בתוכי"

המחלימים מסינדרום ירושלים אינם ששים לתאר את החוויה הפנימית שעברה עליהם, ולכן קיים קושי להמשיג הבנה עמוקה יותר שלה. אלו שכן משתפים מתארים תחושה, ש"משהו נפתח בתוכם", ושתנועות הגוף שלהם מניעות אותם כלפי חוץ… לאחר התחושה הזו מתעוררת בהם הבנה שהם חייבים לפעול ולהעביר מסר אלינו מסר חשוב מאין כמוהו.

לא מדהים שיש פה דפוס אחיד? בוא נתהה על מקור האחידות...

 

6. הכל מתחיל במהפכה של לותר. וכמובן אבא…

רוב מכריע של המתמודדים עם סינדרום ירושלים הם נוצרים פרוטסטנטים. כל הפרוטסטנטים המתמודדים הגיעו ממשפחות "אולטרה דתיות" פונדמנטליסטיות, בהן מאמין אב המשפחה שהתנ"ך הוא מקור אולטימטיבי לפתרון בעיות (גם כאלו שאינן פתירות). יתכן שנבנה כאן ייצוג אידיאלי של ירושלים כעיר הקודש, עירו של ישו, העיר של תחיית המתים: ניתן לשער שבבואם לירושלים, המתמודדים עם התסמונת אינם מצליחים ליישב כהלכה את הפער הפנימי בין הדימוי הלא מודע של ירושלים לבין המציאות בחוץ. אפשר להציג את המצב הפסיכוטי, ובפרט את הצורך להטיף לאחרים ולהעביר מסר אוניברסלי לאנושות, כניסיון לגשר על הפער בין שני הייצוגים הללו של ירושלים.

בניסיון להשיג תוצאות מחקריות אמפיריות, איתרו חוקרי התופעה מחלימים מסינדרום ירושלים. הם ביקשו מהם למלא שאלונים ולקיים ראיונות טלפוניים מובנים, אך התוצאות היו מאכזבות - המטופלים רק הודו על הטיפול שקיבלו בעבר ולא היו מעוניינים לדבר על חווית סינדרום ירושלים.

הרבה סימני שאלה. נפענח.

 

7. יש עוד מקומות בעולם שיכולים להוריד אותך מהפסים

אז האם הסינדרום שלנו ייחודי לירושלים, או שיש איזורים אחרים בגלובוס שעלולים לערער את מצפן בוחן המציאות שלנו?

יש ויש.

קיים לא מעט תיעוד על גילויים היסטריים או פסיכוטיים הקשורים למקומות ייחודיים בעלי ערך רוחני: העיר מכה בסעודיה למשל, או מקדשים דתיים בהודו. גם אתרים הקדושים לנצרות עשויים בהחלט להידמות לתיאור זה.

וזה לא נעצר בהקשר הדתי.

קחו למשל את "תסמונת סטנדל": אנשים הלוקים בתסמונת זו, Stendhal syndrome, מציגים מופע נפשי דומה ביותר לסינדרום ירושלים. במצב הזה חווים המתמודדים התקף פסיכוטי חריף שפורץ בקרב חובבי האומנות שמבקרים בפירנצה (התסמונת נקראת על שם סופר צרפתי, שדווח על תחושות "דה ז'ה וו" וחוסר שקט, לאחר התבוננות מעמיקה בחפצי אומנות בעיר).

לפי מגריני, שזיהתה את הסינדרום לראשונה, התגובה הפסיכוטית מקושרת בדרך כלל עם הפרעה נפשית סמויה או מזדחלת שבאה לידי ביטוי בתגובה לציורים של קרבות, או יצירות מופת אחרות, ומגיעה לשיא כוחה בהתפרצות של הסטנדל.

אז לפעמים אנחנו צריכים כנראה יותר סובלימציה כדי להישאר בקו השפיות…

ועדיין, שיעור המתמודדים מצביע על תסמונת ירושלים כתופעה ייחודית שראויה להערכה יסודית.  

 

 

 FREUD

 

 

8. פרויד גם לקה בסינדרום. רק שזה קרה באקרופוליס ביוון

מספר הסברים הוצעו כדי להסביר את ההתקף הפסיכוטי בקרב מטיילים. חלק מההסברים האלה מציעים, כי שינוי השגרה הכרוך בנסיעה, משפיע על המצב הנפשי במידה ניכרת.

פלין וסין הציעו מספר גורמים לסינדרום ירושלים:

  • סביבה לא מוכרת

  • קרבה לאנשים זרים

  • היעדר פעילות

  • תחושת בדידות

  • התנגשות בין תרבותית

גורמים אלו מועצמים אף יותר בהקשר של המשמעות של ירושלים לדתות השונות וכך עלולים להוות טריגר להתקף פסיכוטי.

לפי כהן והתאוריה שכתב על חמשת מצבי נסיעה, המצב ה"קיומי", המצב החמישי מדבר על נסיעה למרכז רוחני ומהווה מטמורפוזה מודרנית של עליה לרגל.

גם פרויד דיווח על חווית דיסוציאציה כשביקר בעיר אקרופוליס ביוון. אין לפטור את האפשרות שיש משותף, בהקשר של הסינדרום, בין מקומות מסוימים וירושלים.יש הרבה דוגמאות של "נוודי תעופה", או תסמונת  תעופה, מצב נדיר בו תיירים הולכים לאיבוד בשדה תעופה וחווים אפיזודה פסיכוטית.   

תודו.

יש משהו קצת הזוי בשדות תעופה. יש הטוענים שבאופן סימבולי הם מייצגים חוויות "טרום קיומיות". ועם זאת, שלא כמו בחוויית סינדרום ירושלים,  אנשים שחווים "תסמונת תעופה דיסוציאטיבית" מתעופפים שם לגמרי - הם שוכחים זמנית את זהותם ואינם מודעים מהיכן הם באים ולאן הם הולכים. כמו אצל הירושלמים, ההחלמה מתסמונת זו היא בדרך כלל ספונטנית (ללא טיפול) ודורשת סיוע מינימלי, כמו שינה טובה וכמה שעות מנוחה.

 

9. היצירתיים באמת נופלים בין הכיסאות

ישנם אנשים שלקו בסינדרום לאחר שאובחנו בעבר עם הפרעות נפשיות, כמו הפרעת אישיות סכיזוטיפלית, עם אובססיה או קיבעון, אך אין להם אבחון ברור של הפרעה  נפשית מובחנת. מחשבותיהם ורעיונותיהם המוזרים, נופלים במרחק קצר מדלוזיות. בסוג זה נכללים למעשה, הרבה מהסובלים מסינדרום ירושלים. ניתן לראותם בקבוצות, במקומות ציבוריים (במיוחד במקומות קדושים), הם מופיעים מדי פעם בתקשורת, אך בדרך כלל הם נמנעים מפנייה לעזרה פסיכיאטרית מקצועית.    

ניתן לחלק אותם לשניים:

  1. שייכים לקבוצה: קבוצות נוצריות הממוקמות בירושלים והסביבה, המלוכדות סביב הרעיון של תחיית המתים או תחיית ישו. חברי הקבוצה לובשים בגדים מוזרים וייחודים, שלטענתם דומים לסגנון הלבוש בימי ישו. ישנן גם קבוצות יהודיות בסגנון זה: למשל, קבוצה המנסה ליצור פרה אדומה בדיוק כמו בתנ"ך. אנשים אלו בדרך כלל לא מאושפזים, כיוון שאינם מסוכנים לציבור, או עוברים על החוק. רק 3 אנשים מקבוצה זו הופנו לאשפוז, בצו בית משפט, בעקבות עימות אלים עם שכנים, שלושתם אובחנו כסובלים מהפרעת אישיות.

  2. בודדים:  תייר גרמני שלא אובחן בעבר, ולא מוכר כסובל מבעיה נפשית, פיתח אובססיה למצוא את "הדת האמיתית". הוא השקיע שנים בלמידת דתות: זרמים שונים של נצרות, דתות סיניות, יפניות וכו', אך לא הצליח לבחור באף אחת מהן כדת האמת. ואז עזב את עבודתו, נסע לירושלים והחל ללמוד יהדות באוניברסיטה ובישיבה. אך גם ביהדות לא מצא את נחמתו - היא לא הייתה הדת האמיתית מבחינתו. בסוף התהליך הוא הגיע למסקנה שהנצרות העתיקה היא האמת ואין בלתה. מכאן נפתחה הדרך להטפת האמת לתושבי ירושלים. באחד מהנאומים הגיע לכנסיה והחל לצעוק שם על הכמרים, שהם פגאניים ושהם הורסים ומחללים את הדת... הצעקות התפתחו לאירוע אלים ומיודעינו החל אף להרוס ציורים ופסלים. בצו בית המשפט הוא הופנה לכפר שאול. באופן מפתיע, הפסיכיאטרים שטיפלו בו לא הצליחו להצביע על הפרעה נפשית, גם לא כשהמקרה חזר על עצמו לאחר 3 שנים.

 

     

10. תיירים שלקו בסינדרום ירושלים וסבלו מפסיכוזה בעבר

מדובר באנשים שאובחנו כסובלים מפסיכוזה עוד לפני הגעתם ארצה. המוטיבציה להגיע לישראל הייתה קשורה באופן ישיר למצבם המנטלי ולהשפעת רעיונות דתיים, לעיתים קרובות הם מגיעים לכפר שאול בעקבות דלוזיות (מחשבות שאינן נופלות בקנה אחד עם המציאות), המפצירות בהם לבוא לירושלים ולעשות שם "משהו".

ניתן לחלק אותם לארבעה סוגי משנה:

  1. הזדהות פסיכוטית עם דמויות תנ"כיות: אנשים בסוג זה מזדהים בצורה חזקה עם דמויות מהתנ"ך או מהברית החדשה (תלוי אם הם יהודים או נוצרים), או מאמינים שהם בעצמם הדמויות הללו. גברים יזדהו בדרך כלל עם דמויות גבריות ונשים עם נשיות. במאמר על סינדרום ירושלים, מתועד תייר אמריקאי שסבל מסכיזופרניה פרנואידית, שכחלק מהשיקום שלו החל לעבוד על דימוי גוף, תזונה בריאה והתעמלות. ככל שעבר הזמן החל לזהות עצמו עם דמות תנ"כית רלוונטית? מי?  שמשון הגיבור כמובן. בסופו של דבר התעורר בו דחף טורדני לעלות לירושלים במטרה להזיז את אחת האבנים שלא הייתה ממוקמת לדעתו בזווית הנכונה. כמובן שתוך ניסיונו האמיץ להזיז את האבן (סלע, ליתר דיוק)הוזעקה משטרה והוא אושפז בכפר שאול. בניגוד לפרקטיקה המקובלת, פסיכיאטרים שם ניסו להתווכח עם הדלוזיות שלו ולהוכיח לו שהוא לא שמשון, והוא הגיב לכך בזעם בלתי מרוסן, עד כדי ניפוץ חפצים ובריחה מבית החולים רק לאחר קבלת טיפול תרופתי אנטי - פסיכוטי, הוא נרגע והיה מסוגל לטוס הביתה בליווי אביו.  

  2. הזדהות פסיכוטית עם רעיון : מטופלים מסוג זה מזדהים עם רעיון: פוליטי או דתי ומגיעים לירושלים על מנת לפעול לפי רעיון זה.  המאמר מביא תיאור מקרה של פרוטסטנטי מאמריקה, שהזדהה עמוקות עם הרעיון של הרס מקומות הקדושים למוסלמים על מנת להחליף אותם במקומות קדושים ליהודים. השלב השני של תכניתו היה, לא פחות ולא יותר, להצית את מלחמת גוג ומגוג. הוא הצליח לעורר מהומה לא קטנה באחד האתרים המקודשים לאיסלאם. כאשר אושפז, אובחן פסיכיאטרית כבלתי אחראי למעשיו.

  3. "רעיונות קסומים" בקשר לחיבור שבין בריאות למקום קדוש : אנשים מסוג זה מייחסים כוחות מבריאים לירושלים, מעניין לציין שהסופר הרוסי המפורסם גוגול, לאחר שהפסיכוזה סיימה את קריירת הכתיבה שלו, הוא חווה התגלות, שבה נאמר לו שמוטב יעשה אם יבקר בירושלים, ויישא שם תפילה במקומות המקודשים, על מנת שיוכל להבריא, ולחזור לכתוב שוב. הוא אכן הגיע לירושלים, אבל הרעיב את עצמו למוות , שנים אחר כך.

  4. בעיות משפחתיות שהגיעו לשיאן בירושלים : סוג משנה זה, מתייחס לאנשים שהמצב הנפשי שלהם מתבטא בהקשר של בעיות במשפחה. סוג זה הוא בעייתי, כיוון שתחת השפעתה של פסיכוזה, בלתי אפשרי בדרך כלל, לגלות את המשמעות העיקרית של ירושלים עבור המטופל ואת המוטיבציה שלו לעלות לירושלים ,ועדיין אנו רואים שבכל אופן הם ממשיכים לעלות שוב ושוב לירושלים, בזמן שהם מפתחים פסיכוזה מורכבת. המאמר מביא מקרה של אדם אפרו-אמריקאי הסובל מהפרעה ביפולרית, שהגיע ארבע פעמים לירושלים ובכל פעם חווה התקף מאני פסיכוטי שגרם לאשפוזו, האיש טען שהגיע לירושלים על מנת להרוג את האיש שאנס את בתו (מסתבר שהכוונה לבעלה) . משפחתו הייתה מודיעה מראש לרשויות על הגעתו וכתוצאה מכך הוא אושפז. לאחר שטופל היה מסוגל  להראות רמת תובנה מסוימת, לזהות שחווה מניה ולהודות שהוא בעצם מכבד את חתנו. מטפליו תארו זאת כקונפליקט אדיפלי שנחווה בזמן האפיזודות המניות, אך הקשר לירושלים וההיטלטלות אליה בכדי לפתור בעיה דמיונית, נותר לא ברור.

מה למדנו?

קודם כל, סינדרום ירושלים הוא תופעה פסיכיאטרית ייחודית, האופיינית למי שמבקר פה. שנית, חשוב להכיר יותר בפסיכופתולוגיה שבבסיסה קרבה למקומות קדושים, כי זיהוי והתערבות מוקדמים עשויים לעצור ולווסת את החומרה של אפיזודה פסיכוטית. ולבסוף, ידע מקיף על הרקע הדתי-תרבותי ועל אמונותיהם של מתמודדים הוא חלק חיוני מהתערבות במשבר.

 

תודה על הקריאה !

 

 

 

סיכמו: יעל טל, מור צח ואופיר ברגמן

       

 

 

מקורות:

 

 
Bar-El, I., Witztum, E., Kalian, M., et al (1991a) Psychiatric hospitalization of tourists in Jerusalem. Comprehensive Psychiatry, 32, 238 -244
 
Freud, S. (1936) A disturbance of memory on the Acropolis. Reprinted (1953-1974) in the Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (trans. and ed. J. Strachey), vol. 22, p
 
 
 
239. London: Hogarth Press Bar-El, Kalian, M. & Eisenberg, B. (1991b) Tourists and psychiatric hospitalization with reference to ethical aspects concerning management and treatment. Psychiatry, 10, 487 -492

אלא לראותם בלבד

 

"הנרות הללו שאנו מדליקים...אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"

Hanukkah

יש משהו מעניין בדרך שבה החיים מובילים אותנו למקצוע ולעיסוק של חיינו. חלקינו בחרנו להיות מטפלים מתוך מודעות ועבודת התפתחות אישית, וחלקינו אולי בחרנו במקצוע בעקבות כמיהה נסתרת או גלויה למצוא תשובה לקיומינו.

אני לא חושבת שאי פעם בחרתי באופן מודע ובוגר להיות מטפלת.

איכשהו מצאתי את עצמי במסלול הזה מתוך בחירה של ילדה צעירה בחו"ל שרק חיפשה דרך להבין את הדבר החסר הגיון כל כך שנקרא חיים. אפשר לומר שהמקצוע בחר בי ומצידי אני די מהר צללתי לתוכו. אהבתי את עבודת הבילוש, את המתח, האימה והרטט של הלא נודע. נמשכתי אל האופל שמגיע עם הסיפורי חיים של האנשים, הסתקרנתי מהצבעים השונים שנשפכו בתוכי כשהם מותירים אותי כבתערובת של צבע אחר ולא מוכר כל פעם מחדש.

חדורת מטרה הייתי צוללת, מתפלשת בבוץ ונמשכת אל מעמקי הביצה. לא ידעתי אחרת. כל סיפור וכל מפגש התערבב בתוכי. הייתי נכנסת אל חדר הטיפולים ויוצאת עם גוף כואב או חסר תחושה, עם נפש מדממת או כשהיא בשלבי איחוי. הייתי יוצאת עם עור סדוק או פצוע. בעיקר כי לא ידעתי אחרת. הרגשתי את הקריאה עם כל מטופל להכנס פנימה לתוכי. בתחילה חשבתי שזה חלק מהתפקיד, מהמקצועיות של 'לשאת את האחר בתוכי'. לאט, ואולי לאט מידי, התחלתי להבין שאני זקוקה לזה כמו מכור להירואין. אני זקוקה לכל הכאב הזה כדי להתפלש בתוכו כל פעם עוד קצת עד שאצליח לגעת בלב ליבו של ההוויה. עד שאצליח סוף סוף להבין את הפשר לכל הקיומיות הזאת. לצערי אף פעם לא הצלחתי להגיע לשם.

ואז הגיעה נקודת השבירה. כנראה שיש גבול למה שלב, עיניים וקרביים יכולים לשאת. פתאום גיליתי שהעבודה הזו גם מכלה אותי. לצד זאת שלעיתים היא מטעינה אותי ברגשות עילאיים של סיפוק, ושל רגעי חסד בהצלת האחר, ולצד הלב שמתרחב לו במפגש כנה ואנושי שמחייה, לצד כל אלה אני מתכלה. אני מתפוררת. אני מרגישה איך הנרות דועכים בתוכי.

האש שבערה בי מתוך שליחות  והובילה אותי להרפתקאותיה של הנפש, מתעמעמת. בימים אלו אני מרגישה במעין 'חשב מסלול מחדש'. לא בטוחה פתאום כי הבחירה שלי נכונה ומדויקת עבורי. העשייה הטיפולית שהרגישה לי כמו בבית פתאום מרגישה לי חורקת ולא ממש ברורה, ויותר מכל היא מרגישה לי כמו מסע הצלה (של מי אבל? שלי? של המטופלים? ואולי של החיים בכלל...?)  

והנה שוב חנוכה.

ותוך כדי מבט מרצד בחנוכיה של הבית ממול, אני מבינה פתאום שאולי בעצם לא הבנתי כלום. ש'הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד'.

שאולי דווקא העשייה המאירה והמחייה (אולי) אינה בהתפלשות ובצלילה פנימה אל קו האש כדי למצוא ניצולים, אלא דווקא בעדינות שצומחת מתוך התבוננות שאינה מנסה להחיות או להמית, לא מנסה להציל או לקיים. עדות אנושית לסבל הקיומי של זה שמולי, ההסכמה להינגע ולהיפגש אך מבלי להשתמש בהם לצורך ההתפלשות העצמית שלי בדמי.

אלא לראותם בלבד, בעין חדה ובלב חומל.

 

 

 

יעל שחר, חנוכה 2016

 

 

הבלוג של יעל שחר

אחרי כל הגינויים שעולים בי בעקבות הבחירה של טראמפ לנשיא של המדינה החזקה בעולם, אחרי ההטרדות המיניות, הפליטים ההיספאניים ועוד כהנה וכהנה פליטות פה, ואל מול האפשרות הקסומה לנשיאה ראשונה (על אף שהריח הרע שנודף ממנה מגיע כל הדרך בואכה נמל יפו), משהו בי נרגע בפנים מהבחירה באיש הזה. אני מתבייש להגיד את זה, אני עצוב על עצמי, אבל אני גם רוצה להיות כנה, ולנסות להבין מה מרגיע אותי שם, ואולי זה גם ייתן כמה תשובות לשאלה מה הוציא לרחוב מיליוני "גברים לבנים זועמים" להצביע טראמפ, כפי שכינתה אותם המדיה האמריקאית, והם אלו אגב, שכפי הנראה הכריעו את מערכת הבחירות הנוכחית. (רגע, הרי גם אני גבר לבן זועם (לפעמים)).

 

אורי פריד מרחף מעבר לכל הביקורות הרגשיות והשכלתניות על הבחירות באמריקה:

משהו פנימי בו דווקא נרגע עם הבחירה של דונלד טראמפ לנשיא המעצמה הגדולה בעולם. 
ואז הוא גילה שבעצם...
White Men Can't Trump

טור מעולה לשבת --- לא לפספס:
http://guttegutte.blogspot.co.il/2016/11/white-men-cant-trump.html

הגדרות
כתבה: מיה זלצר, לקראת סיום תואר שני בנוירופסיכולוגיה שיקומית

מקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר בפסיכותרפיה 2016:

 פרס בסך 500 ₪ לרכישת ספרות מקצועית בהוצאת KARNAK

contest3

מחוץ לדלת נשמעים צעדים קטנים ומהירים. הדלת נפתחת בסערה ואיש קטן עם משקפיים עומד בפתחה ומתבונן בי ארוכות כמנסה להיזכר מי אני. כעבור מספר רגעים הוא מתעשת, סוגר את הדלת בזהירות ומתיישב מולי.
במשך כל הזמן הזה אני עוקבת אחר תנועותיו הזריזות והוא אחר המילים הצפופות בדפים שהוא אוחז בהם. לפתע, קולו הנמוך והרגוע פונה אליי: " אני מקשיב, סוזי".
סוזי. כמה זמן שלא קראו לי ככה. אני תוהה למה האיש הזר הזה פונה אליי בשם החיבה הזה ומה הוא מצפה שאספר לו. אני מנסה להיזכר מה אני עושה פה ומבטי סוקר את החדר. מדפים עמוסים בספרי פסיכיאטריה, ספת עור זולה, שולחן קטן ועליו כוס קפה מהבוקר מלאה למחצה, שטיח חום מאובק, ווילונות מוסטים והאור החיוור הזה שבוקע מנורת הנאון וגורם לי לכאב ראש נוראי. זוהי שעת צהריים, ולרגעים האור הזה גורם לי לחשוב שמדובר בשעת לילה מאוחרת.
אמא שלי שוב שלחה אותי לאחד מהפסיכיאטרים האלה שהיא מצאה ב"דפי זהב". זה כבר כמה זמן שאני רואה אותה ישובה מול הכרך הענקי הזה ששוקל יותר ממנה וגוזרת בקפידה גזירים צהובים. נראה שהיא הפכה את הנושא לתחביב יקר שלה, אז מי אני שאקלקל לה ואומר לה שאני לא באמת זקוקה לפסיכיאטר ?
האיש הזה, שאין ספק שהוא שונה מכל הפסיכיאטרים הקודמים שיצא לי לשבת מולם, מביט בי בדריכות. אני תוהה מה כתוב בדפים שהוא מחזיק מולו ומה הוא מצפה לשמוע ממני. אני נאנחת אנחה קלושה ופולטת: "קשה לי עם האור הזה, דוקטור". הוא מהנהן בראשו בהבנה ומיד אומר שהחדר משקיף אל סביבה רעשנית במיוחד ולכן אם יפתח את החלון, לא נשמע אחד את השני. אני רוצה להגיד לו שאני תמיד שומעת, אבל אני שותקת.
"אני לא בטוחה למה שלחו אותי אליך", אני פותחת בהססנות. הוא מביט עוד מבט אחרון בדפים שמולו ומזיז אותם הצידה, כמעט בבוז. "המילים שם ודאי מתיימרות להגדיר אותי בכל מיני הגדרות. מעולם לא הצלחתי להציב את עצמי תחת איזו משבצת או הגדרה, ואולי זו הבעיה המרכזית שלי. ובכל זאת, נדמה לי שאני כאן בגלל שיש לי שמיעת כלב וכולם חושבים שאני מדמיינת דברים".
הוא מאוד מרוכז בי. מימיי מישהו לא היה כל כך מרוכז בי.
"מה את שומעת, למשל?"
אני רוצה לספר לו שאני שומעת מה אנשים אחרים מרגישים וחושבים, אבל אני יודעת שהוא לא יבין. "כשאנשים הולכים מולי ברחוב, למשל, אני שומעת אותם מדברים אליי"
"והם אכן מדברים אלייך?" הוא שואל בסקרנות.
"האמיצים שביניהם מדברים. או שאולי הם לא ראויים להיקרא 'אמיצים'. בכל מקרה, הם כולם היו רוצים לפנות אליי, ורק מעטים מהם אכן עושים זאת" אני אומרת ומשתתקת לפתע. אני רואה את המבע המבולבל שלו. הוא שב נוטל את הדפים והופך אותם במרץ. נראה שהוא מאוכזב מעט כי לא מצא את מה שחיפש. אני תוהה מה נכתב עליי בדפים הללו. בכל פגישותיי עם אנשי הנפש תמיד דבקתי בגרסה המושלמת לסכיזופרן האופייני כי לא אהבתי לענות על השאלות שהם היו שואלים. כך, לא הותרתי להם מקום לשאלות וכל שעליהם היה לעשות זה לתייק אותי תחת ערך הסכיזופרניה. ובכל זאת, מה יש להם לכתוב עליי כל כך הרבה?
זו למעשה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שהוא לא אמא שלי או הכלב שלי באגס מה אני מרגישה באמת. פשוט כי רק עליהם יכולתי לסמוך, וגם כי מאסתי בשאלות החוזרות של הפסיכיאטרים.
התחלתי לחשוד לרגע שזו לא אני שם בדפים הללו, ומצאתי עצמי רוכנת קדימה על הכיסא ומנסה להציץ. הוא הרצין מבטו כמי שתפס אותי בשעת מעשה והסיט את הדפים. "אז את למעשה מתארת שאת שומעת כמה קולות: את קולות האנשים שמדברים אלייך במחשבות ואת קולות האנשים שמדברים אלייך במציאות"
"אתה יכול גם להוסיף לזה את הקולות של המחשבות של האנשים בזמן שהם מדברים איתי במציאות" הוספתי וחייכתי למראו המבולבל וחסר האונים. הוא שוב לקח את הדפים והפעם הוריד את משקפיו והרחיק את הדפים ממנו. הוא נראה אבוד למדי וקריאות העזרה שלו במחשבותיי הלכו וגברו.
"אתה צריך עזרה, דוקטור?" שאלתי אותו והגשתי את ידי כדי לקבל את הדפים. הוא לא נראה מבוגר למדי, ככל הנראה בסוף שנות השלושים בחייו, אך נראה כי הוא סובל מליקוי ראייה חמור.
הוא הגיש לי את הדפים בהכרת תודה וקראתי בקול. בשלב מסוים הוא קטע אותי ואמר שזה מספיק. אחר כך הוסיף בלחש: "אבל את לא כל הדברים שהם רשמו שם, נכון? סתם אמרת?"
"עדיף ככה מלהתחיל להסביר להם דברים שלעולם לא יבינו" לחשתי חזרה.
הוא שוב הנהן בראשו בהבנה. "מישהו פעם הבין אותך, סוזי?" הוא שאל ברכות.
קפאתי לרגע. אולי היה זה האור המכאיב של נורת הנאון, אולי היו אלה כל המחשבות של האיש הזה שלא אזר די אומץ להגיד אותן ובלבלו אותי, ואולי הייתה זו השאלה שלו שלא ציפיתי שמישהו יטרח לשאול.
"למען האמת, לא. איש מעולם לא הבין אותי. התחלתי לשמוע כך עוד כשהייתי ילדה. אז הקלו ראש בעניין ופירשו את זה כדמיון מפותח מדי. כשהתבגרתי כבר החלו לחשוד שאני חולה. היום אין להם ספק בכך, ולעתים נדמה לי שהם גם הצליחו לשכנע אותי במידה מסוימת".
האיש הקטן השהה מבטו עוד מספר שניות ונטל ממני את הדפים ברוך. הוא כתב כמה מילים בעמוד התחתון וחתם.
"אני חושש שזמננו תם. את מוזמנת לבוא שוב, למרות שאני לא חושב שיהיה צורך" הוא חייך אליי. "תשמרי על עצמך, סוזי".
מופתעת נטלתי ממנו את הדפים וצעדתי לעבר הדלת. " תודה לך, דוקטור.."
הוא אמר לי את שמו, אך לא שמעתי אותו מפני שמחשבה של אדם אחר שעבר במסדרון בלבלה אותי.
"אז תודה לך" מלמלתי במבוכה ונמלטתי משם במהירות.
בעודי מחכה למעלית דפדפתי אל העמוד האחרון.
בתחתית העמוד נכתב:
"רגישות יתר.


על החתום, ד"ר פרויד"

 

הסיפור הזוכה במקום הראשון 

הסיפור הזוכה במקום השני

הסיפורים שהשתתפו בתחרות 

 

פגישה
כתבה: רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

 

מקום שני בתחרות הסיפור הקצר בפסיכותרפיה 2016:

פרס בסך 1000 ₪ לרכישת ספרות מקצועית בהוצאת KARNAK

contest2

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

היום היא מגיעה בלי שיניים.

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט לה בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב. שורף בפה, יבש בפה.. קשה לה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר הסוף.. הניגון הפולני המבויש מתגבר עם כל תלונה.
כואבת איתה, אני מבקשת לעטוף אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני נותנת מענה לא מותאם לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה, מרמה ומנצלת? משאירה אותך לבד?
מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי בטרם אני מספיקה לבלוע ולעכל.. מבליח בי פלשבק אל רגע בו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו, הקאתי מיד.. פיה של אווה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, ואני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר..
אך מייד מכה בחזי ה אשמה שברחתי. אני מנסה להעיף הצידה את הפנטזיה שהפרה את החיבור הבולעני בינינו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר ומאיים, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.
״אווה״, אני מקיצה באחת משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על נושאים שאת בוחרת..״
״לא, תשאלי את משהו..״
״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ, ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה המחניקה. אבל.. האם יתכן, שמזמינה, דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״
״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת
״מה שאני רוצה?״
״כן..!״
״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..
מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״
״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״
״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״
״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ משלשלאותיו אל החופש.
״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה.. העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״
היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.
״מרגש..״
״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.
״מה היה שמו?״
״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר....״

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דווקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע, וזה בזכותך!״


אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:
״גם את משכת אותי הצידה..״
אני מצטרפת: ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.
בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:
״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״
השבתי: ״את יפהפיה..״

 

הסיפור הזוכה במקום הראשון

הסיפור הזוכה במקום השלישי

הסיפורים שהשתתפו בתחרות

Google 

חמישים דקות משל עצמן

כתבה: אביבית פיבך, פסיכולוגית קלינית

מקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר בפסיכותרפיה 2016: 

פרס בסך 2000 ₪ לרכישת ספרות מקצועית בהוצאת KARNAK

 

contest1
כן, לבסוף היא מצאה את המקום שיקבל אותה לפי תנאיה: "אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי לדבר, למלמל בקול, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב לי, אספר פרטים על חיי. אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה".
את התנאים הללו היא ניסחה וגלגלה במחשבתה שוב ושוב, בודקת שלא הותירה אף פרצה. חודשים ארוכים של מחשבה ותכנון במהלכם הפכה וחזרה בה והפכה שוב. משנה מילה או שתיים, מניעה את שפתיה כאומרת את המילים עד שמצאה את הנוסחה שתעבוד עבורה. כן, היא ניסתה ללכת לפי הכללים בפעם הקודמת. למעשה, "הולכת על הפסים" יכול לתאר את חייה בדיוק רב. אם ישנו פס ששורטט ע"י מי מהאבות החכמים הקדומים או סתם ע"י אבות שקדמו לה במקרה כיוון ששנת לידתם קדמה לשלה, היא כבר הלכה והתיישרה על פיו. היא חייבת לגלות, עד כמה הפסים היו לחריצים שהתוו את חייה וכל סטייה כמוה כרכבת שיורדת מהפסים. היא מאסה בכל הפרומיתאוסים שהחזיקו בלהט את אבוקת האמת הבלעדית רק כדיי להיווכח מחדש שמאחורי "האמת לאמיתה" מסתתרים מאמינים זמניים ואמת יחסית. היא חייבת לגלות האם נותרה שם בתוכה, חלקה לא נגועה, שטרם נכתבה ונכתמה. שנים של שיחות נפש עם חברות, תהיות על מהות החיים בגיל ההתבגרות הנצחי, חיפוש אחר הגבול הנכון בינה לבין הסביבה, לילות של ספקות אינסופיים, חתונה, לידות, לימודים ועבודות. הליכה קדימה שהתבררה כהליכה במקום עד שהמקום הפך לבור בו שקעו רגליה והיא דחוקה בין הדפנות הגובהים ועולים סביבה. היא חייבת לעשות משהו אחר, לנסות להיחלץ או לפחות לבדוק האם ניתן לה להיחלץ מעצמה. והיא כבר ידעה שלא מנזר על הר גבוה או תורה ממוחזרת הם דרכה. בכל יום שלישי, בשעה 18:00 יש לה 50 דקות משלה. אלו הן הדקות בהן אף אחד לא מחייב, צריך או מבקש ממנה משהו, בקול או ללא קול. 50 דקות בהן היא לא צריכה להתאים עצמה, להוקיר תודה או להחזיר חוב. 50 דקות בהם היא לא צריכה להסביר להצדיק ולנמק. זמן בו אין חוקים של סדר וארגון, אין שיקוליי כדאיות ויעילות. ואין מי שישפוט, יפרש או ידגים מניסיונו האישי. 50 דקות מבלי לשמוע דעה, נרטיב אלטרנטיבי, עיוותי תפיסה, חיבור אל העבר, פירוש של חוויות, סיבתיות או יציקת משמעות לתוך שברי חוויות וסיפורים. 50 דקות בהם היא אינה השתקפות בעיניי הצופה אך גם לא לבד, לא, היא לא יכולה לעשות זאת לבדה. ברור היה לה שהמטפלת חייבת להיות אשה, למה? כעת זה לא משנה, היא לא רוצה לחפש תשובה לשאלה, רק ללכת אחריי המעט שכן ברור לה.
כשנכנסה לחדר, מיד ידעה שבחרה נכון. היא ידעה שזוהרה תסכים והידיעה הזו נסכה בה ביטחון כשהיא פרסה בפניה את התנאים שגיבשה. והנה כעת מגיע תורה. הפעם, היא לא תשפיל את עיניה, תחמוק ממבט שמנסה להיכנס לתוך תוכה מבלי שהרשות ניתנה. הפעם, לא תלחש את עצמה בהמתנה לאישור. היא תעז לצלול ללא מוכר, לשממה, לערפל, למה שעוד לא נחשב ולא הורגש וטרם הוגדר. כל כך הרבה הכנות והקדמות והנה הגיע הרגע, על הרגע שאחרי היא לא חשבה.
בהתחלה חשבה שזה יהיה לה קשה, שהיא לא תמצא את המילים לתאר את המורכבות בתוכה. מאז ומתמיד חשה שברגע שהמילים עוזבות ומתחברות למשפטים, הן כבר מתפרקות ממה שרצתה להביע. כמו שלא ניתן לטעום את טעמם של הבועות בשתייה המוגזת בפניי עצמם. אבל כאן, זוהרה לא תתקן אותה, לא תשאיל לה מילים משל עצמה, לא תחדיר משמעות יתרה על מילותיה שלה. הפעם היא תכננה שלא לתכנן אם תתכנן או שלא תתכנן על מה תדבר. וברגע שהתיישבה קלחו המילים, המחשבות, החלומות, הבדיות. והיא הרשתה לעצמה לעשות ניסויים, פעם היא הייתה היא כפי שחשבה שהיא, פעם הנשים שהיא חלמה שתהיה (בתקופות שונות בחייה "מי שהיא תהיה כשתגדל" השתנתה), פעם היא דמיינה, פעם הגזימה, פעם צמצמה והקטינה. פעם כיפה אדומה או הנסיכה שטרם התגלתה ופעם הזאב או המכשפה. היא ניסתה לאחר בכוונה, לצאת לפניי תום הזמן רק כי היא בחרה. אך אט אט החלה זוהרה לדבר אתה, לא לא בפגישות אלא מחוצה להן, בחלומות בהקיץ. היו פעמים שהיא רק ליטפה את נשמתה ברוך ובחמלה. לעתים היא גערה בה, מה את שוב מסתתרת מאחוריי דימויים שלא לך. לעתים, היא רק הנהנה בראשה כאומרת, אני מבינה שאת עוד צריכה זמן כדיי להעז לנגוע בכאב. היו פעמים שהיא ממש שמעה את קולה והתעוררה בבהלה. למעשה, היא לא בטוחה האם היא זוכרת את צליל קולה, הריי היא שמעה אותה מדברת רק לרגעים מעטים באותה הפגישה הראשונית ובסיום כל פגישה בברכת ה"להתראות".
וככל שארכו החודשים המשפטים הפכו לשיחות. היא כבר לא הקיצה בבהלה לשמע קולה של זוהרה. הן ניהלו שיחות ארוכות וזוהרה שאלה אלו מחשבות עברו בראשך ודחקה בה- גם אם הן לא הגיוניות ואולי אפילו טיפשיות בעיניך, שתפי אותי. זוהרה אמרה לה, אני מתעניינת ברווח שבין המילים, בנשימה עמוקה שננשמה לפתע, כמו גם בקצב מהיר של נשימות. באנחות, בדימויים שעולים לפתע, בהמשכם של משפטים שהופסקו בפתאומיות, במלמול הלא ברור, במשפטי השלילה. זוהרה סיפרה לה שהטעויות והפרצות בין המילים הן הן הפתחים מהם מציצה הנפש. זוהרה רצתה לדעת למה בחרה במילה מסוימת ולא אחרת ומה היא שמטה מהסיפור במכוון או שלא במכוון. כל מה שלא חשוב, מה שמעכב את התקשורת הנורמלית, באלו זוהרה התעניינה. לעתים שאלותיה היו מסקרנות, מגרות לכיוונים לא ידועים ובטרם הסתיימה השאלה היא כבר מיהרה להרהר בשביל החדש שהלך והתרקם תוך כדי טיפוף פסיעות מחשבתה לאורכו. לעתים השאלות היו מעצבנות, מנקרות במוחה בפתיינות נחשית עיקשת. אך אט אט השאלות החלו סוגרות עליה. מה זוהרה מחפשת, הריי מאחורי כל שאלה מסתתרת בוודאי כוונה, האם היא אמורה להרגיש אחרת, האם באמת היא מסתירה מעצמה חלקים שהיא לא רוצה להכיר כשייכים לה, מה היא יודעת עוד בטרם אני יודעת. והיא כעסה, הריי ביקשה לעצמה שקט והנה שוב היא מבקרת וחוקרת, מוכיחה ומערערת אותה. ואז מזכירה לעצמה שזה רק בראש שלה וזוהרה לא אמרה דבר. אבל אז מיד עונה לה- כן, אבל ההבעה על פניה, החלפת התנוחה בדיוק ברגע ההוא, החיכוך בגרונה, כל אלו אומרים משהו, לא? וקול אחר אומר הריי את מדמיינת, אי אפשר לדעת מה היא חושבת. וקול מהוסס אחר שואל האם היא סובלת אותי או כמה אכפת לה ממני, אולי נוח לה לא לדבר ולקבל את דמיי השתיקה. ובא לה לצרוח דיי, אני רוצה שקט. לרגעים, היא התחננה בתוכה שזוהרה תפר את שתיקה שהתחייבה אליה, ותציל אותה מכל ההדים הלוחשים ורוחשים בראשה. היא הריי אמורה לדעת טוב יותר, היא ודאי מבינה שזה הסכם של ילדה מפוחדת וילדה לא משאירים לבדה עם השדים בחושך גם אם היא מצהירה שהיא כבר גדולה ויכולה. וזוהרה ישבה שם, בתנוחתה הרגילה, ערנית ובמבט שלו אך מכוון אליה ואיכשהו היא חזרה אליה גם בשבוע שאחריי. יום אחד הפליאה בה ההכרה, שהיתה שם תמיד, אך היא לא הבחינה בה, שיש לה המון זוהרות בראש והיא כבר מידיי מתבלבלת בינהן. ומי זו שיושבת מולה ? "את יודעת, אני מבולבלת", היא התנשפה ואמרה: "ומה את חושבת?, לא, בעצם אני רוצה לשאול משהו אחר - מי את?" ושתיהן ידעו הנה משהו חדש נולד ומתגלה...


 


חלק שני: חמישים דקות משל עצמה (נוסף בנפרד)

"אני רוצה את 50 הדקות האלו לעצמי, זה התנאי של הטיפול".
היא לא הייתה רגילה לקבל תנאים, למעשה, לרוב היא זו שקבעה את התנאים. כמובן שגם לקחה על עצמה כללים חשובים: שמירה על סודיות, כוונה להיטיב עם המטופל ומיקוד במטופל. בכל זאת, התנאי הזה נשמע לה משהו שהיא יכולה לעמוד בו. מעבר לכך, היא הסתקרנה, לא לעתים קרובות היא מצאה עצמה מופתעת. שנים של סודות, בושות וחרדות לא נראה היה שיש מה עוד לחדש לאחר כל מה שהכתלים הללו שמעו ושמרו.
"אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי למלמל בקול, לספר, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב לי, אספר פרטים על חיי. אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה". משעשע, היא חשבה, הנה אשה שכל כך ברור לה מה שהיא רוצה. כמו כולם, היא רוצה את החופש לדבר על מה שהיא רוצה בקצב שלה, ממילא הייתי מציעה לה בדיוק את אותם דברים. אז למה הייתה נחוצה ההקדמה הזו, מה היא כ"כ מסתירה? ממה היא כל כך חוששת? האם היא "אישיות מפורסמת", "בת של" או מישהי עם היסטוריה עבריינית. היא כבר עמדה בהרבה סודות ובטח תוכל לעמוד גם באלו שמיה מציבה בפניה. לרגע חלפה מחשבה בראשה, האם זהו שמה או שגם את הפרט הזה היא מסתירה. ניסיונה לימד אותה, ברוב הפעמים המטופל נכנס עם אמיתות ברורות ותוך כדיי הטיפול התמונה משתנה מתרחבת, מתמקדת, מתעשרת ובכל מקרה הברור מוטל בספק.

בכל יום שלישי, בשעה 18:00 היא הופיעה, דופקת קלות ונכנסת. מתיישבת על הספה הסגולה, לצידה התיק. תחילה עוצמת את עיניה, מעפעפת קלות, כמו טקס מעבר בין יקומים שונים ומתחילה לדבר. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל היום", היא אומרת, משתהה מעט כאילו כאן בדיוק הייתי אני אמורה להרים את הכפפה ולכוון באמירה קצרה או בחיוך מעודד, אך מיה כמו מיה מיד ממשיכה. "חשבתי לספר לך על מה שחלמתי הלילה אבל בעצם אני רוצה לספר על מחשבה משוגעת שעברה לי בראש כשהתעוררתי". שוב היא מפתה ונסוגה, מספרת חצאי דברים, רומזת על זה שיש עוד אבל לא, היא לא תנהג כמצופה. לעתים היא חשבה אולי מיה ממציאה את החלומות האלו שהיו נוטפים כל כך הרבה צבע ודרמה כמו בסרטי פנטזיה או כמו בסרט אימה מרתק. היא כבר למדה ממטופליה, לא החלומות הם המעוררים אימה, וכי מי אחראי על הלא מודע שמשפריץ גצים למודע?! אך המחשבות בעירות, הלכאורה נשלטות, עבורם ישנה כתובת למשלוח כתב אשמה.

היא שמה לב שבכל פגישה היא יושבת מרותקת ומתוחה מהצפוי להישמע בחדר. נסחפת לתוך עולמה של מיה, מרחפת לצידה בקצב ובאופן בו היא צריכה אותה. משאילה את עצמה לשעה למה שמיה מבקשת ממנה. והיה בזה ניסיון מעניין, לתת למחשבתה להשתחרר מהצורך להחזיר משהו למיה, להציע מחשבה שמסדרת ונותנת פשר לבלבול או לסתירות הפנימיות. כבר נלאתה מאלו שביקשו ממנה פתרון קסם שיחלץ אותם מסבלם הקיומי. כאילו שהיא מחזיקה את כל הידע ואם האדם יהיה נאמן דיו, כלומר יגיע בעקביות לפגישות למשך שנה אחת לפחות, היא תתן לו את ההבנה כתשורה שתחלץ אותו באחת ממצוקתו. אך אט אט החלו להתרבות תחושות אחרות. אולי גם לי עוברת מחשבה משוגעת, אולי כל התנאים הללו הם מבחן עבורי. מיה בודקת כמה אני יכולה לעמוד בה ואולי בעצם היא בוחנת כמה רחוק אני אתן לה להמשיך כך, מתי אעצור אותה ואגיד עד כאן, זה לא טיפולי. ואולי זו המשאלה שלי לחזור ליחסים המוכרים והבטוחים. הריי היא נוהגת בדיוק כמו שאמרה בפגישה הראשונה, הכל גלוי ומוסכם. ואם יש לי קושי להתמודד עם התנאים, הריי שאני כבר מפרה את הכלל בו אני מאמינה - לפגוש את המטופל במקום בו הוא נמצא. כמרים עושים זאת מאות בשנים- מקשיבים לווידואים ומבטיחים סליחה. היא החלה אוספת, כמו ציידת מילים, פליטות פה, כפלי משמעות, שלילות הפוכות. צדה חריגות בטקסט, מצבי רוח לא אופייניים, סתירות במידע. מסתערת על פרטים ורמזים כאילו הם ייעלמו אם רק תתן למחשבתה לבהות לרגע. מנסה לבנות את המפה של מיה בתוכה. וכשנדמה היה לה שהנה עולה בידה לגבש דמות, מיה מפתיעה ומגלה פרט שמערער את הבנותיה. היא אף פעם לא ידעה האם יהיה המשך לנאמר בפגישה או המשך בכלל. כאילו כל פגישה עומדת בפניי עצמה, זרים נפגשים, נוגעים במעמקים, ונפרדים שוב כזרים. לעתים היא מצאה עצמה כועסת ומתוסכלת, וכמו תמיד כשהיא חשה את התסכול שבחוסר הידיעה, אבחנות במילים מורכבות עלו בראשה מנסות לעשות סדר או לתת מובן לבלתי מובן. האם מיה כ"כ נרקיסיסטית, רוצה לשמוע את עצמה ואת עצמה בלבד. לא מוכנה לקבל ממישהו אחר, כי אז אולי הוא יכול לתת לה ומשמעות הדבר שהיא אינה יכולה למלא את כל צרכיה בעצמה. אבל הריי היא מאמינה שעיקר משימתה היא להיטיב עם המטופל וכך מיה מרגישה שטוב לה אז מדוע היא כועסת, אולי היא עצמה הנרקיסיסטית שזועמת על שנבצר ממנה להביע את דעותיה החכמות, לקבל פידבק על חדות מחשבתה ורגישותה ועד כמה היא חשובה ומשמעותית עבור מיה. אולי מיה עברה טראומה שהותירה אותה חסרת אמון בבני אדם, אבל כל עוד היא מגיעה אליה לטיפול עוד ישנה תקווה. אז מדוע לא דיי לה בידיעה שמיה מגיעה בכל שבוע והיא מלאה ועשירה בדבריה. ובכל זאת, בכל שבוע חשה כאילו היא הופכת לריפוד הדהוי שעל הכורסה ורק הכורח לנשום מבחין אותה. וגם את נשימתה היא ניטרה, נמנעת מלהיאנח וליצור לחץ אויר שיניע את המולקולות בקצב שונה מזה הרגיל. היא נזהרה מלהנהן, להמהם, למתוח את שפתיה לחיוך, או מלהבריק את עיניה. מחשבות על אכזריות ואיון עברו בראשה, האם ככה מיה מרגישה מחוץ לחדר. אם עיניים עצומות יכולות להעלים את ההר? היה לה קל יותר לחשוב על מיה כאדם חרדתי מעין חשופית אנושית, שכל תגובה מהזולת מכווצת את הגרעין האמיתי שלה, גרעין שלא מעז להגיח מבעד לשריון הנורמליות.
לעתים היה נדמה לה שמיה משחקת משחק. משחק בו היא הבמאית, השחקנית, והמלחינה, ואילו היא מלוהקת לתפקיד הקהל הדומם שחשוב רק מעצם היותו נוכח. מיה צריכה אותה צופה בה משחקת בחופש מוחלט. האם איי פעם היא תזמין אותי להצטרף למשחק, חשבה, או שמא זהו המשחק הכי חופשי שניתן, משחק שמתאפשר רק כאן. וברגע שאצטרף, זה כבר לא יהיה המשחק שלה. ואם לא הייתי פה, האם המשחק היה זהה? ואם הייתה יושבת מולה מטפלת אחרת, האם עדיין זה היה אותו המשחק? היא לעולם לא תדע. כן, זוהי הסיבה שהבן שלה כ"כ אוהב את משחקי המחשב, יש עוד ועוד חיים בהם ניתן לחיות את כל האפשרויות, את כל הבחירות מבלי להתאבל על אף אחת.
ואיך היא הגיעה אליי, האם קדמו לה מטפלים שמיה בחנה כשהציבה את התנאים שלה. האם קודמיה סרבו לה והיא בחטא היוהרה והסקרנות הסכימה.

היא חיכתה ליום שבו מיה תשאל אותה, כמעט בלחישה: ומה את חושבת? בהתחלה היא תהיה המומה, לא קולטת שהשאלה הופנתה אליה ולא נאמרה רטורית. ומה היא תאמר, אולי עדיף, שתשאל, כמו בבדיחה הנדושה, ומה את חושבת שאני חושבת. או האם חשוב לך מה אני חושבת? או מדוע עכשיו את רוצה לשמוע את תגובתי? אבל אז הריי מיה יכולה להיבהל מתגובתה ולהתכווץ לתוך הקונכייה בחזרה. ואז מה תאמר, הריי אינסוף מחשבות חלפו בראשה בכל השעות ששתקה אותם. כיצד תברור את המחשבה הכי...אבל אז אולי אין "מחשבה הכי", היא פשוט תענה את הדבר הראשון שיעלה, את הדבר הרלוונטי לרגע ההוא. אבל אם היא תאכזב, תלחץ מידיי, תחמיץ את ההזדמנות והחמיצות תסגור את ליבה של מיה שוב. ואם היא תשתהה מידיי, אולי מיה תמשיך לדבר כדיי לחפות על אכזבתה והדלת תיסגר על אצבעותיה המושטות לנגיעה ולא עוד. ואולי השקט שישרור בעת שתחשוב ותנסח את דבריה בקפידה, יחצוץ ביניהן והשתיקה תרחיק אותן כך שכבר לא יהיה ניתן לצמצם את המרחק שנפער במאמץ גופני טבעי. ואולי כל זה חסר חשיבות, הריי מיה ודאי יודעת מה אני חושבת, אחרת היא לא הייתה חוזרת הנה שבוע אחר שבוע. יודעת שלא כמו בידע אובייקטיבי שניתן לאחיזה כמו יד בסלע, יודעת שלא כמו בהזיה חמקמקה. יודעת כמו לדעת שיש רוך ויכולת לאהבה במגע של יד זרה. יודעת כמה אני מוקירה את הצורך להיות ולו במקום אחד, עבור מישהו אחד, גלויה, עירומה מסמלים, ממחויבויות, מהצורך להחזיר ומהפחד שיחזירו לי. ובו זמנית האימה שהצורך הזה יתממש. ואחריי כל המחשבות שנחשבו וכל האפשרויות שנשקלו צצה ועלתה בה רק מחשבה אחת - היא עצמה, מתי היו לה 50 דקות משל עצמה ?

הסיפור הזוכה במקום השני

הסיפור הזוכה במקום השלישי 

הסיפורים שהשתתפו בתחרות 

 

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית

"הוא דווקא גבר רומנטי"

ori frid

"תגיד, אלה שלך?" ניגש אלי בסופר בחור שאני לא מכיר עם ערימת מצרכים בידיים. "נראה לי ששמת את זה בטעות בעגלה שלי" הוא ממשיך. אני נבוך, "הייתי בטלפון, חלוקת קשב, תודה. סליחה. נקודה."
הוא מצחקק ובעודו מתרחק מפטיר, "מזל גדול ששמתי לב, שלא תישן הלילה בחדר מדרגות". לוקח לי רגע להבין ואז אני מחייך לבדיחה, בפנים נהיה לי קוואץ' קטן.

אני מסתובב בסופר בשעות הערב המאוחרות עם רשימת קניות, חבורה של גברים בחולצות מכופתרות, או בגדי עבודה מגוונים, דוחפים עגלה ועל פניהם נסוך מבט מחפש, בואכה אבוד.

סליחה, איפה זה אבקת אפייה? איזה פירורי לחם הם "זהובים"? תגידי באיזה מרכך כביסה לבן אנחנו משתמשים בבית, יש פה מלא לבן. איך נראים אגוזי מקדמיה, לוז זה מקדמיה בעברית? צימוקים בהירים או כהים, משנה לך איזו חברה? ועוד כהנה וכהנה. חוויה גברית מוכרת. אחווה מודרנית.

אלא, שאצלנו בבית אני אחראי על רשימת הקניות, אני זה שיודע מה חסר בארונות, בד"כ אני מביא מהסופר פינוקים יקרים/מוגזמים ובהיפוך תפקידים מגדרי אני גם זה שחוטף את האש על הבזבוז, על זה שאפשר להאכיל גדוד של גולני, על דור שלישי וגו'.

בסיטואציה שתארתי למעלה, הבנתי שבתוך הקלחת המגדרית איבדתי גם את החוויה של הגבר חסר האונים בסופר, באיזה אופן איבדתי שם את השייכות החברתית שלי- להיות איבר בקבוצת הגברים חסרי האונים שחולקים חוויה משותפת של אי ידיעה לגיטימית. אין עוד הרבה מרחבים ציבוריים שבהם מותר לגבר להרגיש חסר אונים לחלוטין, ועוד לקבל על כך גושפנקא חברתית. דווקא הגבר הרומנטי בהקשר הזה, הוא קצת פחות גבר.

נדמה לי שמחול הזוגיות שמתרחש בסופרים ברחבי הארץ והעולם הוא מעין מרחב בלעדי של תיקוף לחווית חוסר אונים גברית. אגב בקרב חברים קיימת סקאלה שבה גבריות נמדדת ביחס הפוך לרמת ההתמצאות שלך ברחבי הסופר, כלומר ככל שאתה פחות מתמצא בעניינים נשיים (כביסה/גיהוץ/ בישול/קניות/בגדים) כך אתה יותר "גבר".

קאט בסיפור. זורק אותי לפעם הראשונה שבה נכנסתי לסופר גדול בארה"ב. באותה תקופה ממש גרתי שם והייתי צריך למלא את הבית במצרכים בסיסיים, לא מלפפון, עגבנייה ושתי לחמניות של טיול תרמילאים. אני צריך להודות בבושה מסויימת שאני מחבב גדול של סופרים. אני נוהג לעבור עם העגלה בכל שורה, מתרשם מהצבעים, סוגי האריזות, שמות, פונטים. סופרים לוקחים אותי לעולם של דמיון וחלומות על מה אפשר להכין, מי מסתדר עם מי בתוך המחבת, מרקמים, ריחות ועונג.
בכל אופן, בפעם הראשונה שנכנסתי לסופר ההוא חוויתי דיסאוריינטציה עצומה, הרגשתי שאני אבוד לגמרי במרחב, לא ידעתי למצוא כמעט אף מוצר שחיפשתי וביליתי שם כמעט שלוש שעות בצייד. כנראה הסידור האסוציאטיבי של מוצרים ביבשת החדשה שונה לגמרי מזה פה אצלינו. נוסף על צורות אריזה שונות, צבעים אופיינים למוצרים מסויימים וכן הלאה, גם "תורת הקבוצות" האמריקאית אודות צרכי אפיה, קופסאות שימורים, אוכל מוכן וכו' שונה לחלוטין. היגיון הקיבוץ שלהם אחר.

היה בהבנה עד כמה שיטוט במרחב מוכר הוא אסוציטאיבי ומורכב מתבניות משהו מאד מעניין. הרגשתי אבוד לגמרי במרחב לכאורה נגיש ומוכר. האתגור של חווית ההתמצאות במרחב הוא דבר לא שגרתי, למותר לציין שחזרתי אז הביתה מותש, כמו אחרי ריצה ארוכה. הזיכרון משם נשאר איתי כזיכרון לא משויים, תחושתי יותר מאשר ורבאלי, ילד קטן אל מול העולם הגדול. לקח לי זמן עד שהתוכנה בראש התארגנה מחדש, וכשחזרתי לארץ חטפתי שוק דומה בזעיר אנפין, כנראה משהו משפת האם המרחבית לא נעלם גם במפגש עם לא מודע חלופי.

עד כאן הזיכרון האסוציאטיבי משם, מנסה להבין מה עורר אותו.
חוזר לעגלת הקניות בסופר.

בתוך עולם גברי שבו חוסר אונים (מה, אתה לא יודע להחליף גלגל?) ותלות הם בלתי נסבלים, לא רק ע"י ההגמוניה הגברית אלא גם על ידי החברה הנשית (נשים רבות שפגשתי, פמיניסטיות ככל שיהיו מודות שחוות Turn Off מגבר שלא יודע לקדוח בקיר), הסופר הוא כמו אקס טריטוריה, יבשת אחרת, עולם מקביל. בסופר (כמייצג) קיים מרחב מתקף לתלות גברית. אם קיימת הנחה מסורתית א-פריורית מובלעת שאשה צריכה להיות תלויה ברמה מסויימת בגבר, ואנחנו הגברים נהנים מעמדת המציל האומניפוטנט, אזי ישנו גם מרחב גברי של מנוחה בתלות נשית. כך למשל סביב אוכל ("אני הולך לאמא שלי לצהריים"), כביסה ("תוכלי להוריד לי את הכתם הזה?"), או קניות בסופר ("איפה לעזאזל הם מחביאים את הגפרורים?")

הקינה שלי היתה סביב האובדן של מרחב התלות הלז. מן הגבר המודרני המטרו-סקסואל נדרשת שליטה וכח גם באזורים שבהם יכול היה בעבר להתרפק בעמדה אינפנטילית. אגב, נדמה לי שזה הרקע הנפשי/חברתי לסערה בכוס תה שעורר הטור של רענן שקד לפני כמה חודשים. הדרישה מהגבר לוותר על אזורי הנוחות הילדיים שלו, ולקחת חלק שווה בחיים הרגשיים של בני הבית.

היות שבגיל די צעיר יצאתי לעצמאות נפשית (מכמה סיבות שונות) ולא הרבה שנים אחר כך גם לעצמאות כלכלית, ונוסף לזה חייתי לא מעט שנים כרווק, למדתי ופיתחתי לעצמי המון יכולות "נשיות" (במרכאות). קשור גם לעובדה שאמי רצתה בת זקונים ובהרבה אופנים גידלה אותי ככזה, אבל זה לפוסט אחר. בכל אופן, ההתפתחות המולטי מגדרית הזו יתרה במובנים מסויימים את התפקידים המגדריים המסורתיים של ה"עזר כנגדי", ואזי בתוך מערכת זוגית נדרשת ממני לא פעם, עבודה לא פשוטה של נסיגה או מו"מ על אזורי קינון מגדריים (המטבח, עיצוב הסלון וכו').

נדמה לי שתופעת הרווקות המאוחרת בשילוב עם רמת עצמאות גבוהה (לגור לבד, רחוק מההורים) מפתחת מצד אחד יכולות מגוונות, אבל מצד שני עלולה להקשות באזורי מגדר על כינון של זוגיות. מאהלר קופצת לי לראש סביב השאיפות המערביות, ספרציה/אינדיבידואציה כשמישהו שם בדרך שכח את שלב ה-Rapprochement. בשילוב עם תפישה גברית חברתית, תלות נתפשת לא פעם כשלב התפתחותי נחות. חופשי זה לגמרי לבד.

דווקא במונחי ה"הכרה" או "הכרה הדדית" הפרדוקסליים של ג'סיקה בנג'מין יש משום אפשרות להארת הקונפליקט. הצורך בנפרדות מן האחר לצד הצורך בהכרה ממנו, לצד ההכרה בצרכים שלאחר יש ממני. התנועה בין ארבע המטריצות מכוננת קשר;

1. אני- אובייקט / אחר- אובייקט.
2. אני –סובייקט / אחר- אובייקט.
3. אני- אובייקט / אחר- סובייקט.
4. אני- סובייקט / אחר- סובייקט.

דומה במובן מסויים גם לרעיון הקבלי אודות נסירה (אחור באחור/ פנים בפנים וגו').

דרך הפריזמה של המודל של בנג'מין מעניין בעיני לבחון את החלוקות הדיכוטומיות והחד משמעיות לאזורי רגרסיה "נשיים" לצד אזורי רגרסיה "גבריים" לגיטימיים. איזו רגרסיה מותרת לאישה, ואיזו לגבר?
אני מרגיש שיותר משרגרסיות כאלו מאפשרות תחושת התרגעות אצל האחר הן מייצרות דרישה קונקרטית להיענות לצו חברתי פלסטי. ולצד זה, באזורי הדמדומים המגדריים, עד כמה שהם מייצרים עניין ומשחקיות, מרגיש לי לעיתים מאד לבד.

קראו פוסטים נוספים בבלוג של אורי פריד

 

 

לפני הרבה שנים הגעתי לבית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל כדי להקים שם מרכז ידע. בשבוע האוריינטציה הצטרפתי לקבוצת פסיכולוגים תעסוקתיים-אירגוניים שעברו השתלמות. שם נחשפתי לראשונה לתיאוריות של קבוצות. כשאמרתי משהו והכתירו אותי כקול קבוצתי נפגעתי עד עמקי נשמתי. זה היה הקול שלי, חשבתי לעצמי, ולא קול של שום קבוצה.

ולמה נזכרתי בכך השבוע? שהרי יובלות עברו מאז ואני כבר מנחת קבוצות בעצמי? נזכרתי בזה השבוע כי נכחתי באירוע קבוצתי משמח וקצת יוצא דופן. קרוב משפחתי, טייס, טס את טיסתו האחרונה באל על. כשנחת מארצות הברית חיכינו לו חבריו ובני משפחתו בנתב"ג על המסלול, ואז שתי מיכליות התיזו זרנוקי מים על המטוס, שיצרו גשר מים מעליו. ר. תחב את ראשו מבעד לחלון המפלצת המעופפת (ככה זה נראה מקרוב) ונופף לנו בידו נרגש ומאושר. גם אנחנו התרגשנו ודמענו בהכירנו את אהבתו לטייס ואת משמעות הפרידה עבורו. אחרי כן עלינו למטוס, פתחנו בקבוק שמפניה, טעמנו מהכיבוד שהבאנו וחגגנו.

 

Carl Gustav Jung

 

אז איך זה קשור לקבוצות? אז ככה – שלושים האנשים שחיכו על המסלול הכירו זה את זה ברמות משתנות - חלק מהאנשים באופן אינטימי, חלק באופן שטחי וחלק לא הכירו כלל. התאספנו בכניסה לנתב"ג, עלינו יחד על אוטובוס עד למקום הנחיתה ועלינו יחד למטוס – עניין של שעה בסך הכל. הייתה לנו מטרה משותפת – לשמח ולכבד את הטייס הפורש. והנה במהלך שעה חזיתי כיצד אנשים בודדים הופכים לקבוצה אם יש להם מטרה משותפת. אחד המוזמנים, טייס בעצמו, לקח על עצמו להסביר לנו את המתרחש ואת נוהלי הבטיחות. הוא הפך בלי בחירות ובלי דיונים למנהיג הקבוצה. אורחת נוספת ריכזה אצלה את הכיבוד, הפעילה את המוזמנים כמלצרים וארגנה שקיות אשפה. עוד אורחת ריכזה את הילדים והסבירה להם את המתרחש והפעילה אותם. היו אורחים שתיעדו והפיצו צילומים והייתה אפילו אחת שכמה ימים אחר כך כתבה על זה פוסט ☺.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג כמעט לא התייחס לקבוצות או לטיפול קבוצתי, אבל הבסיס לתורתו הוא שאנחנו, בני האדם קבוצה עם מאפיינים מובחנים מבחינה נפשית. הלא מודע הקולקטיבי מאפשר לנו כנראה, באמצעות הארכיטיפים המולדים המשותפים, להתקבץ, להבין זה את זה באופן עמוק ולארגן את הפעילות הקבוצתית שלנו כמעט באופן ספונטני באמצעות הדפוסים הטבועים בנו. יונג אומר על טיפול כך: "כאן (בטיפול) עלינו ללכת אחר הטבע כמדריך ומה שעושה אז המטפל הוא פחות שאלה של טיפול ויותר פיתוח האפשרויות היצירתיות החבויות במטופל עצמו." כנראה שאותו הדבר ניתן לומר על קבוצות ועל טיפול קבוצתי – אם קמה קבוצה, יעלו ויבואו מאפייני הקבוצה הטבעיים והפוטנציאל היצירתי והריפוי המצוי בקבוצה יצמח גם הוא באופן טבעי ויחד עם המטפל המתאים יבואו לידי מימוש.

לאתר של דפנה:

http://daphnashalem.wixsite.com/psychotherapy

 לקריאת פוסטים נוספים של בבלוג של דפנה שלם:

http://what-jung-whould-have-said.blogspot.co.il/

המלצה על פסיכולוג בתל אביב


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





חדשות ועדכונים

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il