התמחות בפסיכולוגיה קלינית 

במכון טמיר  תל אביב

 משחף

צוות מכון טמיר בתל אביב, פברואר 2019 

מכון טמיר בתל אביב החל לבחון ולהכשיר מתמחים בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה תעסוקתית, במהלך שנת 2018.

 

דרושים/ות מתמחים/ות להתמחות בפסיכולוגיה קלינית מרפאתית

 

 

 

במידה ואתם שוקלים להתחיל טיפול, מוזמנים ליצור עמנו קשר לשיחת הכוונה טלפונית אישית.  

בשיחה זו תוכלו לקבל המלצה על פסיכולוג/ית קליני/ת בתל אביב, שמותאמת במדויק לצרכיכם.

 

דרישות התפקיד

  • התמחות מרפאתית בהיקף של חצי משרה
  • רישום בפנקס הפסיכולוגים
  • שעות טיפול פרטניות (מבוגרים/מתבגרים/ילדים) 
  • הדרכות אישיות וקבוצתיות והשתתפות בישיבות צוות - ימי הצוות מתקיימים בכל יום ג'
  • השתתפות בפרויקט חברתי לאורך ההתמחות (בשכר מלא, פרטים נוספים בראיון הקבוצתי)

 

קבוצות מקצועיות למתמחים

  • קבוצת הדרכה על טיפול פסיכולוגי פסיכודינמי, הדרכה קבוצתית למתמחים בפסיכותרפיה, שתתקיים בתדירות של פעם בשבועיים. בקבוצה יוצגו חומרים טיפוליים ע"י המשתתפים ונדון בסוגיות טיפוליות רלוונטיות הקשורות בטכניקה הטיפולית, בהעברה, בהעברה נגדית ועוד. בהדרכת גב' אפרת גינס פיינמסר

 

  • קבוצת הדרכה על פסיכודיאגנוסטיקה, תתקיים בתדירות של פעם בשבועיים. בסמינר יידונו מקרים אבחונים וילמדו טכניקות לניתוח, הערכה ואינטגרציה של ממצאים אבחוניים אישיותיים וקוגנטיבים. בהדרכת מר אבי שרוף

 

  • סמינר לטיפול בילדים,  מאז ועד היום: ממלאני קליין, אנה פרויד, ויניקוט ועד פרו ואלוורז. הסמינר יתקיים בתדירות של אחת לשבועיים, בהנחיית גב' טלי בורלא גלילי

 

  • קבוצת הדרכה על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, סמינר CBT, יתקיים בתדירות של פעם בשבועיים. מטרת הסמינר להקנות ידע ומיומנות טיפולית בפרקטיקות של האסכולות המובילות בפסיכותרפיה התנהגותית-קוגניטיבית. בהנחיית מר עמרי לויתן

 

  • סמינר מתקדם בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי אינטגרטיבי, הסמינר יתקיים בתדירות של פעם בשבועיים. מטרת הסמינר לעבוד עם היבטים מורכבים בטיפול פסיכולוגי המשלבים מיומנויות פסיכודינמיות עם פרקטיקה קוגניטיבית והתנהגותית, תוך התמקדות במקרים קליניים. בהנחיית ד״ר עמית כהן

 

  • קבוצת קריאה על תיאוריות פסיכודינמיות, תתקיים בתדירות של פעם בשבועיים, בקבוצה נקרא טקסטים קאנוניים ועכשויים של תיאורטיקנים בולטים בפסיכואנליזה, תוך ניסיון לחבר בין הקליניקה לתיאוריה. בהנחיית גב' לאה מרקו

  

  • ישיבת צוות מתקיימת בתדירות של פעם בשבועיים בהשתתפות כלל אנשי הצוות הטיפולי במכון, בהנחיית גב' אפרת גינס פינמסר, כוללת הצגת מקרים, דיון על סוגיות קליניות ותאורטיות.

 

  • ישיבת אינטייקים מתקיימת בתדירות של פעם בשבועיים, בהשתתפות כלל המתמחים, בישיבה זו יוצגו מקרי אינטייק, ידונו שאלות אבחנתיות, והמלצות להמשך טיפול. בהנחיה מתחלפת של המדריכים.

 

 

 

סמינרים קליניים נבחרים 2018-20

  • סכמה תרפיה
  • טיפול דינמי קצר מועד בגישת EDT
  • טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT)
  • טיפול לקניאני

 

 

ה'פרסונה' שמתאימה למכון 

לאורך השנים השתתפו בצוות המטפלים במכון טמיר תל אביב מתמחות ומתמחים קליניים רבים, כולם בהדרכה לקראת הבחינה. 

החל מיולי 2018 קיבלנו הכרה ממועצת הפסיכולוגים כמוסד להכשרת מתמחים בפסיכולוגיה קלינית ובחודשים אלו אנו מראיינים ומגבשים נבחרת מתמחים ומתמחות. 

מכון טמיר מקיים גם ועדות לבחינות סיום עבור מתמחים בפסיכולוגיה קלינית.

 

דרך ניסוי ותעייה זכינו ללמוד על ׳דמות המתמחה׳ שמתאימה למכון טמיר ושמכון טמיר מתאים עבורה: 

שוחרי ידע, סקרנים, ישרים, אנשים שחיים פסיכולוגיה ושקפיאה על השמרים טורדת את מנוחתם, סקולרים שיושבים על המדוכה ועובדים קשה כדי להשתפר.

מטפלים שמטופליהם חשובים להם, בעלי אוריינטציה חברתית עמוקה וגישה טיפולית רגישה תרבותית, בעלי ראיה אינטגרטיבית, עם ניצוץ יזמי וקורטוב זעיר של מרדנות מקדמת מטרה. 

 

אידאולוגית, אנחנו גובים את התשלום הנמוך ביותר ממטופלים, בעוד המתמחים מתוגמלים בשכר הגבוה ביותר (שניהם ביחס לנורמות במכונים פרטיים בתל אביב).

אנחנו משקיעים ומצפים לעמדה הדדית.

 

חברי הצוות המוביל במכון טמיר רואים בהתמחויות הקליניות והתעסוקתיות בתל אביב יעד אסטרטגי מרכזי - אנו משקיעים באתגר זה את מירב המאמצים, המשאבים והכוחות האנושיים ומתכננים להקים במהלך 2021 סניפים והתמחויות קליניות גם בחיפה, ירושלים, ראשון לציון ואשדוד .

 

במקביל להתמחות הקלינית, קלטנו השנה גם עו״סים קליניים ופסיכולוגים מומחים, פרקטיקנים מהתכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת תל אביב. 

 

בימים אלו פעילים במכון 6 מתמחים ומתמחות

וייקלטו 5 נוספים, בתהליך הדרגתי,

במהלך הרבעון השלישי של 2019. 

מוזמנות.ים לשתף ולעדכן עמיתים! 

 


יש לשלוח קו״ח והמלצות למייל זה:

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 

 

 

 

אפרת גינס-פימנסר,

פסיכולוגית קלינית מדריכה

בפסיכותרפיה ובהערכת אישיות

ואחראית על ההתמחות הקלינית 

מנהלת מקצועית ואחראית על ההתמחות הקלינית במכון טמיר

 

 

 

 

צוות ההדרכה מכון טמיר 2018-2020

אבי שרוף , פסיכולוג קליני בכיר, מדריך בפסיכותרפיה ובהערכת האישיות

ד״ר עמית כהן, פסיכולוג קליני מדריך

ד"ר עמוס שרון, פסיכולוג קליני מדריך

טלי בורלא-גלילי , פסיכולוגית קלינית מומחית, אחראית על טיפול בילדים ובני נוער

עמרי לויתן, פסיכולוג קליני מומחה

לאה מרקו, פסיכולוגית קלינית מומחית

מיה וינטר-פריד, פסיכולוגית תעסוקתית מדריכה, אחראית על ההתמחות התעסוקתית

רותי פלס , עו"ס קלינית מדריכה

ד"ר יאנה בייטלמן, פסיכיאטרית מומחית למבוגרים 

לירון שניר, עו״ס קלינית מדריכה

ריטה רוזמרין, עו״ס קלינית, מדריכה

 

 

מתמחים בפסיכולוגיה קלינית במכון טמיר 2018-2020

אלון נירגד גיא

עדי נבו

רון ארגמן

שיראל בוטבול

יעל ימיני

סינטיה בייר נבון

 

- מחזור נוסף של מיון וראיונות יתקיים במאי 2019 - 

 

 

פרקטיקום קליני

אלינור לוי, פסיכולוגית MA, פרקטיקום בפסיכולוגיה קלינית

דורית צינמון עו״ס קלינית, פרקטיקום במסגרת התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת תל אביב

ענבר קונטס , עו״ס קלינית, פרקטיקום במסגרת התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת תל אביב

 

פרשנות של דויד פרץ לשירה של רחל שפירא, ״שיר תשרי״

 

 

עריכה: איתן טמיר

 

  

 

ועד המתמחים בפסיכולוגיה קלינית - קהילת פייסבוק <  

מניין באות המילים? הרצאה לצוות מאת דנה לובינסקי, פסיכולוגית קלינית מומחית <

 

%MCEPASTEBIN%

 

 "היסחפות המטפל"

בטיפול פסיכולוגי מבוסס ראיות

 

מהי היסחפות המטפל?

"היסחפות המטפל" הוא מונח המתאר סיטואציה שכיחה בטיפולים פסיכולוגיים מבוססי- מחקר, בו מטפל מתקשה להיצמד לעקרונות ולטכניקות הייחודיים של שיטת הטיפול שנבחרה עבור המטופל, או בהתרחקות (מודעת או לא מודעת) מהמטרות הקליניות שהוגדרו בין הצדדים בעת ניסוח החוזה הטיפולי ותכנית הטיפול. 

התופעה בעייתית בעיקר בשיטות ממשפחת הפסיכותרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית, אשר יעילותן נחקרה היטב בהקשר של הפרעות נפשיות ספציפית ושקווי המתאר שלהן מפורטות בצורה תיאורית ומדויקת עבור המטפל שהוכשר בהן. למעשה, כוחן הרב של שיטות טיפול מבוססות מחקר מגיע מתוך הנחת עבודה שהמטפל נצמד ככל הניתן לדרכים הפסיכולוגיות שנבחנו בתנאי מעבדה. לכן הן מציעות הצלחה בהסתברות גבוהה, ממש כמןו במודל הרפואי לטיפול במחלות גופניות (התופעה פחות מפריעה בשיטות טיפול דינמיות קלאסיות, בהן הצמדות המטפל לפרוטוקול טיפולי אינה הכרחית, ולעיתים פרוטוקול מאחד אף אינו קיים). 

הסחפות המטפל נובעת ממגוון סיבות: יתכן שהמטפל שילב טכניקות שונות שאינן תואמות לפרוטוקול הטיפולי, או שפעל אינטואינטיבית על דעת עצמו, מבלי שיישען על תימוכין מחקריים. לכן, בעת חיפוש מטפל, חשוב מאד לבדוק את גישתו הטיפולית לאור הבעיות והמטרות הרלוונטיות אליהן חותר המטופל ואת מידת הנכונות של המטפל להשתמש באופן שיטתי ובלעדי בטכניקות ובכלים שנבחנו, ורק בהן. 

לכולנו יש אישיות ייחודית המשתקפת בפרקטיקה הקלינית. נוסף על כך, לחוויות עבר יש אפקט על העבודה הטיפולית. הבעיה היא שלא תמיד אנחננו יודעים כיצד אותו אפקט פועל ומפעיל, כך שלעיתים המטפל יראה את העבר כמשפיע, יותר או פחות, בהשוואה לחשיבות ההיסטוריה במדריך הטיפולי (הספר) ו/או לחשיבות שהמטופל מייחס לה. מה שהמטפל מאמין בו, חושב ומרגיש משתלב בתוך העבודה הטיפולית ובנוסף קיימת דינמיקה ייחודית בין כל מטפל ומטופל. שני הגורמים הללו גורמים לאינטראקציה טיפולית ספציפית לכל טיפול. לכן, הדרכה קלינית קריטית כאן, במטרה לוודא שהמטפל, המטופל ושיטת הטיפול אכן נמצאים באותו דף

 

 

Therapist drift

 

סימני היסחפות המטפל

קיימים מספר סימנים שניתן לשים לב אליהם:

ראשית, בתחילת כל טיפול יש לקבוע את התוצאה הרצויה ועל מה שמים את מירב ה"פוקוס", כך ששניהם יהיו ברורים לשני הצדדים. במידה וזזים מהמוקד הטיפולי המקורי, יש לזהות, להתייחס, להבין מה הסיבות ולהתאמץ לחזור לתלם. אין זה אומר שאסור לדבר על נושאים נוספים, אך הם צריכים להיות רלוונטיים למטרת הטיפול.

סימן נוסף הינו כאשר המטפל נסוג ונמנע ממגע עם תכנים קשים שמתגלים בטיפול. העבודה הטיפולית צריכה לחקור דפוסים עמוקים, משמעויות ודרכי התמודדות. טיפול אינו תהליך נוח. לכן, בטיפול עצמו יש לבסס מיומנויות התמודדות כך שהטיפול יהא איתן ותוצאותיו עמידות לאורך זמן. 

סימן שלישי של היסחפות מתרחש כאשר המטפל מנסה לפתור עבור המטופל את בעיותיו. בטיפול פסיכולוגי, אין זה תפקידו של המטפל להביא פתרונות ישירים למטופל.  האחרון אמור להבין אותם או לבנותם בכוחות עצמו על פי עולמו שלו, המטרות הראשוניות שהוגדרו בתחילת התהליך והתוכניות לשינוי.

 

הימנעות מהיסחפות

על מנת למזער את הסיכויים להיסחפות בטיפול, קיימות מספר שאלות בסיסיות שעל המטופל לשאול את המטפל לפני שמתחילים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי:

  1. באילו גישות אתה מוכשר לטפל ומה יתרונותיהן?
  2. האם אתה מאמין באינטגרציה בין גישות טיפול שונות? 
  3. עבור אילו בעיות וקשיים מותאמות אותן גישות?
  4. מהן הראיות הקליניות של השיטה?
  5. לאילו ארגונים מקצועיים אתה משתייך?
  6. כיצד אתה נוהג להתעדכן במידע מחקרי חדש?
  7. מה למדת לאחרונה על הסימפטומים שלי?
  8. האם אתה נוהג ללכת להדרכה קלינית?
  9. איך אתה יודע שהטיפול שלנו עובד?

חלק מהשאלות הללו נשמעות אמנם מאד ישירות, אולם מטפל טוב יוכל להרגיש מספיק בטוח בכדי להתדיין עמך בפתיחות לגביהן.

לומר שלום למטפל

טיפול אינו תמיד עובד, ולהיפרד מהמטפל זה תהליך לא פשוט. אנחנו פונים לטיפול ומדברים על הכל, על תכנים שאין אנו מספרים לאף אחד אחר, וזה יוצר מערכת יחסים קרובה, אישית ואינטימית. אך יש לזכור כי לא משנה כמה אתה מרגיש קרוב למטפל שלך, זוהי מערכת יחסים מקצועית. במידה והיא אינה עובדת כראוי, יתכן שהגיעה השעה לסיים את הטיפול. 

לפני כן, שתף את המטפל שלך. זה עשוי לעזור להשיב את הטיפול לדרך המלך.

על המטפל להיות נכון לשינויים. ואם החלטת להיפרד, זה בסדר להיות אסרטיבי - הבהר באופן רגוע שהטיפול כבר אינו יעיל עבורך ושהחלטת לסיימו.

 

 

 

 

כתיבה: אופיר ברגמן ואיתן טמיר

מקורות:

Waller (2009). Evidence-based treatment and therapist drift. Behaviour Research and Therapy 47(2):119-27 · November 2008

Waller & Tyrner (2016). Therapist drift redux: Why well-meaning clinicians fail to deliver evidence-based therapy, and how to get back on track. Behaviour Research and Therapy
Volume 77, February 2016, Pages 129-137

Wisniewski, L et al (2018) Therapists' self-reported drift from dialectical behavior therapy techniques for eating disorders. Eating Behaviors, Volume 28, January 2018, Pages 20-24

מחקרים על אבהות

לרגל יום האב הבינלאומי, שחל היום, 17.6.18,

בחרנו 8 מחקרים שמזכירים לכולנו

כמה קריטי תפקידו של אבא:

 

  • נשים שגדלו עם אבא תומך וחם מראות תגובות מסתגלות ובריאות יותר בהתמודדות עם לחצי היום יום, גם כאלה שאינם קשורים כלל למשפחתן. לפי מחקר חדש, רמות הקורטיזול (הורמון הלחץ בגוף) שלהן הרבה יותר נמוכות באירועים סטרסוגניים, זאת בהשוואה לנשים שגדלו במערכת יחסים כאוטית עם האב.

 

FATHERS PSYCHOLOGY RESEARCH PAPERS

 

  • מחקר מלמד כי היכולות האקדמיות של ילדים ניתנות לניבוי מוקדם לאור יכולותיו של אבא. בנוסף, אבות משקיענים ואיכפתיים משפיעים לטובה על השורה התחתונה -  תוצאות הציונים של ילדיהם בבית הספר, בחטיבה, בתיכון ובבגרות הצעירה הרבה יותר גבוהים. מחקרים רבים מעידים על כך שסיגנון אבהות מטפח ופעיל קשור לתפקוד אינטלקטואלי משופר, לצד יכולות מילוליות והשגיות אקדמית אצל בני נוער.



  • בשנות הגיל הרך, אבות מבלים שיעור גבוה יותר של זמן מתוך שעות הפנאי  'אחד על אחד' עם ילדיהם. בהשוואה לאמהות, הם מתמקדים בעיקר באינטראקציות משחקיות, מחקר מלמד כי הילדים לומדים באינטראקציות משחקיות אלו עם אבא, כיצד לווסת התנהגויות ורגשות.

 

  • "פעולות מכוונת-תינוקות" -  מחקר מאשתקד מלמד כי אבות, ממש כמו אמהות, מתווכים לתינוק התנהגויות חדשות באמצעות פעולות המכוונות לתינוק (אינטראקטיביות, התפעלות, חזרה מתלהבת על מילים, "קול תינוקי" שמדייק לצרכי התינוק, ועוד).   לפי המחקר, אבות קרובים יותר פיזית לתינוק, ואילו אמהות מביעות את עצמן רגשית טיפה יותר, אבל בגדול, הדימיון הרבה יותר ברור מהשוני!



  • על פי ג'ון בולבי (1988), כפי שתפקיד האם ידוע כמשמעותי בילדות המוקדמת והתפתחות הילד בעתיד כך גם תפקיד האב יכול לשמש באופן דומה, אם כי זה אינו נפוץ ברוב התרבויות. בולבי ממשיך וטוען שבמרבית המשפחות תפקיד האב הוא שונה: סביר שהאב ישמש עבור הילד דמות משחקית ואקטיבית באופן פיזי יותר מהאם ואף עשוי להיות הדמות המועדפת על הילד מבחינת משחק.



  • גרוסמן (2002) מצא כי סגנון המשחק של האב (רגיש, מאתגר או אינטראקטיבי) קשור למודל ההתקשרות שלו עצמו עם הוריו ונמצא כנבא טוב להתקשרותו של ילדו לטווח הארוך.  



  • לפי פילד (1979) אבות עוסקים יותר במשחק ופחות בהחזקת הפעוטות שלהם. עם זאת, נמצא כי אבות המתפקדים כמטפלים עיקריים מביעים הרבה יותר חיוכים, הבעות פנים מצחיקות וחיקוי קולי בהשוואה לאבות שהם  מטפלים שניוניים. כל זאת בהשוואה להתנהגות האם.

 

  • בראון ושות' (2012) מצאו כי מעורבות ורגישות של אבא מנבאים התקשרות בטוחה עם בנו בן ה- 3. עוד נמצא כי כאשר רגישותו של האב הייתה נמוכה, מעורבותו שימשה מנבא מדויק יותר להתקשרות בטוחה.





מקורות:

 

Pears, K.C., Kim, H.K., Capaldi, D., Kerr, D.C., & Fisher, P.A. (2012). Father-Child Transmission of School Adjustment: A Prospective Intergenerational Study. Developmental Psychology. PMID: 22612433

Brown, G. L., Mangelsdorf, S. C., & Neff, C. (2012). Father Involvement, Paternal Sensitivity, and Father-Child Attachment Security in the First Three Years. Journal of Family Psychology : JFP : Journal of the Division of Family Psychology of the American Psychological Association (Division 43), 26(3), 421–430. http://doi.org/10.1037/a0027836

Byrd-Craven, J., Auer, B.J., Granger, D.A., & Massey, A.R. (2012). The father-daughter dance: The relationship between father-daughter relationship quality and daughters' stress response. Journal of Family Psychology, 26 (1), 87-94. PMID: 22182338

Bowlby, J. (1958). The nature of the childs tie to his mother. International Journal of Psychoanalysis, 39, 350-371.

Field, T. (1978). Interaction behaviors of primary versus secondary caretaker fathers. Developmental Psychology, 14(2), 183-184. DOI: 10.1037/0012-1649.14.2.183

Grossmann, K. , Grossmann, K. E., Fremmer‐Bombik, E. , Kindler, H. , Scheuerer‐Englisch, H. and Zimmermann, A. P. (2002), The Uniqueness of the Child–Father Attachment Relationship: Fathers’ Sensitive and Challenging Play as a Pivotal Variable in a 16‐year Longitudinal Study. Social Development, 11: 301-337. doi:10.1111/1467-9507.00202

Pears, K.C., Kim, H.K., Capaldi, D., Kerr, D.C., & Fisher, P.A. (2012). Father-Child Transmission of School Adjustment: A Prospective Intergenerational Study. Developmental Psychology. PMID: 22612433

Rutherford, M.D., & Przednowek, M. (2012). Fathers show modifications of infant-directed action similar to that of mothers. Journal of Experimental Child Psychology, 111 (3), 367-378. PMID: 22137205

Schaffer, H. R., & Emerson, P. E. (1964). The development of social attachments in infancy. Monographs of the Society for Research in Child Development, 1-77.

www.civitas.org.uk/hwu/fathers.php

http://www.dailybreeze.com/ci_18292962?IADID=Search

http://nccic.acf.hhs.gov/poptopics/fatherinvolvement.html

https://www.childwelfare.gov/pubPDFs/fatherhood.pdf

 

סיכמו: איתן טמיר, איריס צח ואסתר מכלוף

 

השפעות נפשיות במסע למאדים 

MARS Trip psycological impacts

 

בכל מה שקשור לאתגרים האנושיים הכרוכים בהגעתנו למאדים, מרביתינו עסוקים בשאלות פיזיקליות שקשורות לחלליות, קרינה והיתכנות החיים על הכוכב האדום. 

אבל כדי שיגיעו לשם בני אדם, גברים ונשים שעברו הכשרה כאסטרונאוטים, חשוב לוודא שיגיעו לשם שפויים... 

קראו על ההשלכות הפסיכולוגיות (הקשות) שעתידים לעבור בני תמותה במסע של 250 מיליון קילומטר - לכל כיוון: 

 

חפשו בגוגל -

מכון טמיר מאדים 

 

מהי פציעה מוסרית?

איתן טמיר

 

פציעה מוסרית (Moral Injury) היא מצב נפשי שמופיע לאחר חשיפה לאירוע/י חיים המאתגרים באופן קיצוני את הכוחות והמשאבים הנפשיים של האדם.  בכך היא דומה לטראומה נפשית, אך מה שמייחד פציעה מוסרית הוא ביצוע של מעשה פוגעני חריג, שכולל התנהגות לא מוסרית, כזה שיש בכוחו לנפץ את מערכת הערכים והמוסר של האדם שביצע אותה ישירות, או שהיה נוכח בעת שאחרים בסביבתו הקרובה ביצעו אותה. התנהגויות אלימות שמעוררות את הפציעה, מתקיימות בדרך כלל במסגרת צבאית שמתאפיינת בתחושה של דה-אינדיבידואציה - הפחתה בתחושת האינדיבידואליות לטובת היטמעות בתוך רגרסיה קבוצתית סוחפת. במלים אחרות, תופעת העדר.

אך התופעה חורגת מגבולות הפגיעה באחרים באיזורי עימות ביטחוני. פגיעה מוסרית מוראלית מופיעה בצורה עצמתית גם אצל פוגעים מינית, אצל מקרבנים ומתעללים במערכות יחסים קשות ואצל כל אדם שמעד בעומדו מול דילמה מורכבת בין סיפוק רווחתו האישית לבין ציות והיענות לנורמות החברתיות והאישיות המוטמעות בסופר-אגו. כפי שנראה, אותו סופר-אגו עלול להפוך (בצדק או שלא בצדק) למנגנון מעניש, מייסר ורודני בחייו הנפשיים של האדם הפוגע. 

 

 

לקריאת המאמר: 

 

https://www.tipulpsychology.co.il/idf/moral-injury.html

 

 

 

על עצמאות, חופש וחיוך בזירת הטיפולים

אפרת גינס פיינמסר היא פסיכולוגית קלינית מומחית בתל אביב

 

אני קוראת כעת בהנאה גדולה את הספר "איך לשרוד כפסיכותרפיסטית" מאת נינה קולטארט.

קולטארט היא פסיכואנליטיקאית מהזרם העצמאי, שאליו משתייכים בין היתר דונלד ויניקוט, מייקל באלינט, מייקל אייגן, פטריק קייסמנט, נוויל סימינגטון, ג'ון בולבי ועוד. קבוצה שצמחה והתפתחה מתוך המחלוקת שבין תומכיה של מלאני קליין לתומכי אנה פרויד והגיעה לשיאה בדיוני המחלוקת, שהתרחשו בלונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה (1941-1945) ונחשבת לתקופה אפילה בתולדותיה של הפסיכואנליזה, שכן המחלוקת חרגה מאוד מגבולות הגיזרה האינטלקטואליים/תאורטיים והפכה להיות אישית מאוד ורוויה בגילויי צרות עין ותוקפנות קשים.

מתוך המריבה היוקדת ובנסיון של כל אחת מהגברות (מלאני קליין ואנה פרויד) להוכיח שהיא היא הבת האמיתית של פרויד, או לפחות ממשיכת דרכו. בכל מקרה הקרע בחברה האנליטית והדרישה הסמויה ולעיתים הגלויה לבחור צד הולידה את הזרם העצמאי שאיתו מזוהה נינה קולטארט. בקצרה אפשר לומר שתיאורטיקנים מזרם זה משלבים בין רעיונות המדגישים דרמה של עולם פנימי, הכוללת פיצולים, השלכות והפנמות של אובייקטים, לבין התעקשותעל חשיבותו הקריטית של העולם החיצוני בקביעת הבריאות הנפשית והסבל.  מבחינה זו הזרם העצמאי הוא סוג של "מרחב פוטנציאלי/מעברי", בין הדוגמטיות הרעיונית של אנה פרויד לזו של מלאני קליין (פכלר ע. , 2018).

התרשמתי עמוקות מהאופן שבו נינה קולטארט, בדומה לשאר חברי הזרם העצמאי, מתייחסת לאספקט של הטכניקה הטיפולית באופן המדגיש גמישות, אותנטיות, והתאמה לצרכי המטופל. קולטארט מתארת בספרה בכנות לא אופיינית בחירות לא אורתודוקסיות (לשלוח גלויות למטופלת המצוייה במשבר אובדני), מתייחסת לעצמה בהומור ומעודדת מטפלות ומטפלים אחרים לעשות זאת. אסיים בציטוט ששבה את ליבי :

"ועדיין בנושא הנימוסים ברצוני לשאול:מה קרה לחיוך? נדמה לי שבמעין הסכמה אילמת התפתח מיתוס חזק מאוד שלפיו חיוך למטופל עלול להסב נזק מסתורי לא רק לו אלא לפגישה הטיפולית כולה. אני משערת שמקור המיתוס בתחושת העצמי הרעועה שיש למטפלת על עצמה. נדמה לי שיש משהו מגוחך ודי עצוב באפשרות שחיוך רגיל, שעשוי לתרום רבות לתחושת הנינוחות החשובה עד מאוד של המטופל, נתפס כפגיעה בכובד הראש המתחייב של המעמד" (עמ' 143)

 

 

אפרת גינס-פיינמסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, מכון טמיר תל אביב

לקריאה נוספת:

"איך לשרוד כפסיכותרפיסטית", נינה קולטארט, הוצאת כרמל, 2018

"התינוק ומי האמבט", נינה קולטארט, הוצאת כרמל, 2012

"באסוציאציה חופשית, מפגשים בפסיכואנליזה", בעריכת אנתוני מולינו, הוצאת כרמל, 2011, בו מופיע ראיון עם נינה קולטארט.

 

כתבתה של שני נחשוני מתאגיד "כאן", לקראת תחילת שידור "הפסיכולוגית":

 

 

 

פרק 1

אתמול ראיתי את הפרק הראשון בסדרה הקומית "הפסיכולוגית", שיצאה לדרך בתאגיד השידור "כאן".  קרן מור, בתפקיד פסיכולוגית קלינית, מתיישבת מול מסך המחשב עם מותג חדש שהשיקה - טיפול פסיכולוגי בסקייפ, שנמשך בדיוק 3 דקות לכל פגישה, היא מזכירה קצת מוכרת בפיצוציה עם ספל טיפים עליו רשום בכתב יד: "בשבילך זה דמי כיס, בשבילי זה המקצוע".  

 

 

 

הנה הפרק שהועלה בערוץ "כאן" ב-You Tube: 

 

 

 

 

"היו לך שלושה מטופלים, זה לא היה כלכלי…", רוטן טל פרידמן, בתפקיד אפי הבעל, על גחמותיה של אשתו ועל הקליניקה שנסגרה. רגע אחר כך מגיח אבנר, המטופל הראשון, שעולה לטיפול אונליין בסקייפ. תותי חרדתית, מורעבת, מפלרטטת, מניפולטיבית, מתנשאת, בודקת, היסטרית. קרן מור במיטבה.

מכאן הפרק מתגלגל, קופצני, מחויך ועושה לפרגן. שווה לצפות ומסקרן לראות כיצד תתפתח העלילה בהמשך הדרך.

 

 

יותר מהכל, הצפיה עוררה בי אסוציאציות למקצוע שלנו וחיברה אותי לסיפורה של הפסיכולוגיה הטיפולית בעידן הדיגיטלי. כמו בכל מקצוע חופשי, נפרשות הזדמנויות יצירתיות ולצידן צפות חרדות קיומיות.

 

עכשיו נועם עולה לשיחה. מטופל משעמם ותלותי שלתסכולה מתעקש להמשיך בטיפול. מצד שני, היא נדלקת ברגע שהוא מעלה אפשרות שגם בת הזוג שלו תפנה לטיפול והיא תרוויח עוד לקוחה.

"יש פה עניין של קניין רוחני, שהוא שלי, זה לא אתי!"

נועם משתף אותה במקרה של גילוי עריות ורגע אחרי שהיא מנתקת לו את השיחה, תותי מתקשרת בשיא ההתלהבות לאפי: "יש לי גילוי עריות! זה גם סקס וגם אילנות יוחסין!" (שני התחומים שמהם אפשר להרוויח כסף באינטרנט, לפי אפי).

 

תותי רוצה לשגשג.

היא בנתה מודל עסקי של 100 ש"ח לפגישה טיפולית של 3 דקות בדיוק (שאם נחשוב על הפוטנציאל שלו, הוא יכול דווקא להצליח לא רע).

 

כל-כך מורכב לשלב את שלל הצרכים הללו יחד:

לטפל במסירות בנפשו של אדם אחר, להביא מקצוענות מדויקות, לשמור על אתיקה, לא לוותר על המשאלה לצמוח כלכלית, להרגיש טוב שמגיע לך להרוויח - גם להרוויח וגם להישאר אישי, ניתן ואוהב. פסיכולוגים ופסיכולוגיות יודעים איזו דרך ארוכה נדרש המטפל לעבור עד שמתיישבים להם כל הצרכים הללו בזהות מקצועית אינטגרטיבית, כמה פעמים מתנערת קופסאת הקוביות עד שהיא מסתדרת לה מעצמה, מפויסת, קשובה. 

העולם כולו נמצא בעיצומו של תהליך טכנולוגי מואץ שמאתגר כל משלח יד אנושי. למרות שרבים משוכנעים שאין דרך להחליף את הקשר האנושי הקרוב בפסיכותרפיה ובתהליכי ייעוץ, גם פסיכולוגים מצויים בתוך קלחת השינוי. למשל, במחקר קליני מבוקר שהתקיים באוניברסיטת סטנפורד ופורסם אשתקד ב-JAMA Psychiatry תואר צ'אט-בוט ראשון בסוגו, שעובד דרך מערכת מסנג'ר בפייסבוק ושיעילותו הוכחה בהפחתת תסמינים של דיכאון קליני, במידה דומה לטיפול פנים אל פנים.

APA, ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי, דיווח לאחרונה על למעלה מ-10,000 אפליקציות פעילות שנועדו להגיש עזרה נפשית מקוונת ואלה נתונים שמתייחסים רק ליזמים שפנו לארגון.

תותי שלנו, במחאתה, מנסה למצוא לעצמה מקום בתוך עולם קליני משתנה. היא מנסה לדחוס תהליכי שינוי ב-3 דקות של שיחת וידאו, גימיק שיווקי שהוא גם ביטוי ציני כלפי המשאלה של מטופלים להגיע בתהליך אינסטנט לתוצאות מהירות מאי-פעם. פסיכולוגים לא יודעים (וכנראה גם לא יידעו) לחולל שינוי בשלוש דקות, אבל רוח התקופה מחייבת פיתוח של דרכים חדשות ויצירתיות, כי כמו בכל תחום אחר, מה שנלמד בתחילת מסלול ההכשרה הארוך של הפסיכולוג, נחשב מיושן לקראת סיומו.

 

אנסה לעקוב אחר הסדרה ולכתוב. 

 

פשוט נגמר לנו הזמן…:-)

 

איתן טמיר

 

פרק 2

פסיכולוגים ופסיכולוגיות, באשר אתם, קומו והשמיעו קולכם!  

פרק 2 של "הפסיכולוגית" מחייב אותנו לקום ולמחות, לפנות לסעד בית המשפט ולדרוש צו מניעה בהול נגד תאגיד "כאן" ושידור פרק 3.  אסור, אסור לנו לתת לביזיון הזה להמשיך !

ד"ר תותי ליבליך מערבלת לנו גבולות מטושטשים, בדידות נוראית בתוך אינטימיות אינסטרומנטלית, פרשנות אנליטית שנשלפת שבריר שניה לפני התהום, גזענות, התנשאות, תשוקה לכסף ולסקס שמלווה בהתכחשות נרקיססיטית טראגית של האובדן הגופני שכופה עליה הגיל ("לא נראה לי שאני בגיל של אמא שלך, אולי בגיל של אחות של אמא שלך...") ריקנות ומורעבות קיומית ורשעות אנושית ששמורות לצדדים האפלים והפרוורטיים של נפשות אבודות, אלה שרחוקות שנות אור מלחיות לפי הסטנדרטים להם הן מטיפות. 

הנה פרק 2 שהועלה בערוץ ה-Youtube של "כאן". בשתי מילים - מזעזע וקסום: 

 

חמודי, נועם, אבנר, לאן זה הולך קרן?

עכשיו ברצינות, אני מודע לכך שאני (לשמחתי ולצערי) לא איש מקצוע סטנדרטי בתחום, אבל לדעתי יוצרי הסדרה לא קולטים עדיין שהם נכנסים ללב לבו של המשולש הקונפליקטואלי בו לכודה כיום הפסיכולוגיה (בישראל וגם בעולם).  פסיכולוגיה מכילה, מתחרה, אגרסיבית, קשובה באמפטיזם, נאבקת, מתקרבנת ומחפשת מוצא:

צלע אחת היא הטיפוליות - אם תשאלו היום פסיכולוגית קלינית מומחית מהו בעיניה המענה הטיפולי המתאים ביותר לבעיה נפשית ספציפית תשמעו עצה הפוכה לחלוטין מעצתה של פסיכולוגית קלינית אחרת.  ובמקרה העצוב יותר תשמעו אמירה טנטטיבית כמו "גם וגם..." - "גם קוגניטיבי, גם דינמי, אה... אינטגרטיבי". ככה, בין טיפול מבוסס ראיות לבין ההתמסרות-התמכרות שלנו לעמדת הכוח של מושג "הלא מודע" שסבא פרויד העניק לנו וד"ר תותי שלנו מנצלת אותו עד הסוף בכל רגע כמוצא מכל חרדה מזדמנת. כן, כשאבנר אומר שהוא אוהב אותה, תותי רצה לפרשנות על ההעברה. מציאות? קשקוש. 

צלע שניה היא הכסף - כמו כל מקצוע חופשי אחר, הפסיכולוגיה מתמסחרת. רק שאצלנו זה צורםםםםם.  תותי והמיזם האינטרנטי החמדני שלה היו נתפסים עד לפני 5-6 שנים כחזון נפרץ ומביך במקומותינו. היום? תבדקו במודעות הממומנות של גוגל אדוורדס -  התחרותיות על מילת המפתח "פסיכולוגים" תיכף עוקפת את הצעת המחיר על המילה "פרגולה", ואוטוטו אנחנו מטפסים לליגת העל ששמורה ל"צימרים בצפון". תותי בונה על זה שיש לה בטיפול זוג מאורס שגילה תוך כדי היחסים שהם אחים!  זה יקדם לה את העסק. ואז, לכל הרוחות, הם הורסים לה את האייטם עם בדיקה גנטית שמפריכה את הגימיק. 

צלע שלישית היא הדיגיטל - כמו כולם, אין לנו מושג איך לאכול את זה, ואז, כשאנחנו כבר קולטים לרגע מה קורה זה נהיה לא רלוונטי. ועוד לא דיברנו על המטפלים האלטרנטיביים למיניהם שמאיימים על המותג הקליני של תותי (כל רפלקסולוג פסיכולוג), לא דיברנו גם על המאמנים (קאוצ'רים עלק), על מחבקי העצים ה"רוחנים", על הפסיכיאטרים שזוממים יחד חברות התרופות לארוז את הסמים המסוכנים של אתמול לתרופות הפסיכיאטריות של מחר. כל אלה ודאי מופיעים כ"איומים" בניתוח ה-SWOT היסודי שהכינו אפי ותותי לקראת הפריצה שלה לשוק. 

לסיכום, סדרה מצוינת. מצפה להמשך!

והכל בחיוך ברוח הסדרה, אה? 

איתן

 

 

פרק 3

דב'לה גליקמן הנהדר עושה לתותי בדיקת נאותות: הוא מתחזה למטופל ובוחן את המקצועיות של תותי לפני ולפנים. ד"ר ז'וליאן קליינמן, פסיכיאטר נודע, נשכר על ידי המשקיעים במיזם של תותי, כדי לתת חוות דעת מקצועית.  דרך הקשרים של רותם סלע במשרד, היא מקבלת הזדמנות לשיחה נוספת עם הפסכיאטר הנודע, שכבר ראה את כל האנליזות האפשריות, אבל נפשו הרכה עדיין פגיעה כתמיד. לתותי חשוב להכניס אותו עמוק לעמדה רגרסיבית והיא עושה איתו תרגיל אסוציאציות אכזרי למדי, ומגייסת את בכלי האחרון שנשאר ברשותה, הלא מודע, מהמקום הכי נמוך שאפשר. שם נזכר דב'לה שלנו שנפגע מינית בגיל 3 על ידי עפרה המטפלת שלו (לא ככה, עובר מצחיק), שתותי לוקחת את מקומה בהווה ומחייבת את קליינמן לדווח על יעילות הטיפול לאחים לחמן. קרן הנהדרת מסיימת את השיחה ועוברת לצפייה בסרטים מצוירים מורבידיים, תוך שהיא מתחזרת על פופקורן.

 

פרק 3:

 

דבל'ה חוזר שוב, הפעם כמטופל תלותי שנכנס כדבריו להסתגרות נרקיסיסטית. אבל אחרי שתותי גמרה להשתמש בו, היא כבר לא מוכנה לקבל אותו לטיפול. אלה תכסיסים פסיכולוגיים שעושים רק בטלוויזיה. לבסוף היא גם פולשת לרשימת המטופלים שלו, 200 במספר, והיא מתעניינת לעומק בדמויות הידוענים בה.

לקראת הסיום קיבלנו סצינה עם שרון, מטופלת שפונה אקראית ומסתבר שהיא מכירה את אפי (בעלה של תותי) מחדר הכושר. בין השתיים מתפתח קרב אגו מילולי מבעית ומעניין אם נפגוש שוב את הדמות. תותי משפדת את שרון ממש בתחילת השיחה, באמצעות פרשנות חושפת שחותרת למגע עם הכאב. פה אפשר לראות, לראשונה, עין אבחונית מצוינת, שכמובן מעלה את הסיכון לסיום הקשר. 



 
















 

 

 

איך עובד טיפול בפוסט טראומה עם חיילים?

ראיון עם ורד אמיצי, MA,

מומחית בטיפול CBT בטראומה

מראיינת: מור צח

 

ורד אמיצי

 

 

היי ורד, ספרי לנו על עצמך

אני עו"סית קלינית ומומחית בטיפול CBT בטראומה במכון טמיר תל אביב ובקליניקה פרטית. עברתי הכשרה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי  במרכז הישראלי לפסיכו-טראומה של בית החולים הרצוג אצל גפנית אגסי. את התואר הראשון עשיתי באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. אני גם מטפלת בצה"ל במילואים על תקן קב"נית. אני עובדת בעיקר עם נפגעי חרדה וטראומה. אפשר לראות כל דבר בחיים שלנו כמשבר או כשינוי או כאבן דרך שמעצבת אותנו, ואלו המקומות שגם הפתולוגיות מתפתחות מעליהן וגם חוסן, כלומר, גם כוחות מתפתחים מעליה. כשאני מטפלת באדם, אלה המקומות שאני מנסה לגלות, מה הן אבני דרך הללו, שמספרות המון על האדם וגם מאוד עוזרים ככלי עבודה כי אני עושה חשיפה לאותן אבני דרך, לומדת מהן, שואבת מהן כוחות כדי לשקף את זה למטופל וכן הלאה.

 

טיפול בפוסט טראומה PTSD אצל חיילים

 

בתור מטפלת CBT האם את רואה הבדלים בין טראומה שחיילים חווים לבין טראומה שאוכלוסיות אחרות חוות?

תראי, הרבה מטופלים בקליניקה הפרטית שלי ופה במכון נפגעו בצבא, גם אם בהתחלה הם לא באים עם אמירה מפורשת שזה מה שקרה להם וגרם להם לפנות לטיפול, הרבה פעמים אנחנו מגלים דברים שקרו בשירות הסדיר או במילואים, באיזושהי זירה של מלחמה, באיזושהי זירה שקשורה לצבא, כי בארץ אי אפשר להתחמק מזה. כלומר, גם אלה שבאים אליי ולצורך העניין לא שירתו בצבא, אי אפשר להתחמק מהאסוציאציות האלה, מהמקומות האלה, מהטריגרים האלה. הם קיימים בכל מקום. אז איכשהו הרבה מאוד מהמטופלים שלי הם כן חיילים או יוצאי צבא שנפגעו במסגרת של מלחמות ומבצעים של צה"ל והם באים עם סימפטומים של חרדות, עם סימפטומים שהם יותר גופניים הרבה פעמים, לפעמים סימפטומים התנהגותיים כמו התפרצויות זעם, קשיים במערכות יחסים כמו קושי ביצירת אמון, כשבעבודה מעמיקה יותר אנחנו מגלים שהטראומה היא זו שהפעילה את כל זה. ממש אפשר לראות את הלפני ואחרי: מי הייתי לפני שהתגייסתי ומי אני אחרי שיצאתי מהצבא וזה שני אנשים שונים.

 

PTSD Post Traumatic Stress Disorder

 

מבחינת האם יש הבדל בין הטראומות השונות- אני חושבת שיש הבדל בתפיסות השונות. טראומה היא טראומה, זה לא משנה איפה חווית אותה, זה לא משנה מה היה האירוע עצמו, טראומה היא טראומה. אבל הרבה פעמים את תראי חיילים שלא מזהים את מה שהם עברו כטראומה, שלא מקשרים בין הסימפטומים שלהם לבין מה שהם חוו בצבא ויש להם פחות מוכנות לעבוד על הדברים שהם עברו בצבא כי הם אומרים "שרדנו את זה, עברנו את זה, אני כבר לא בצבא, אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי" וזה עניין של תפיסה וזה עניין מאוד תרבותי, מה שהתרבות בארץ מכתיבה לאנשים זה שחייל חייב להיות מאוד חזק וגיבור גדול ויש איזו התעלמות מהקושי של החייל, מהסבל שהוא חווה ויש אפילו דה-לגיטימציה של הסבל הזה. הרבה פעמים את רואה אנשים שיצאו מיחידות לוחמות נבחרות שאומרים: "הגוף שלי  לגמרי שלם, לא איבדתי יד, לא איבדתי רגל, על מה לעזאזל אני מתלונן? אני סובל? תראי את החברים שלי, זה בבית לוינשטיין, זה בקבר וכו'", הם לא נותנים עבור עצמם לגיטימציה לסבל שהם חווים. הם חווים סבל בדיוק באותה מידה כמו סבל פיזי. הם לא ישנים בלילה, הם מרחיקים מעליהם את כל החברים ואת כל האנשים שתמכו בהם כי הם מפחדים להזיק להם, הרבה פעמים הם מתמכרים לאלכוהול  וסמים קשים, הם מלאי התפרצויות זעם, מלאי התנהגויות אימפולסיביות. אני מדברת על הקצה כמובן, על אנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית.

 

אז אילו תסמינים נוכל לראות במי שעבר טראומה פחות קשה?

אני חושבת שלצערי באמת יש היום חוסר מודעות לשפה של הגוף המדבר את הטראומה. אני אתן לך דוגמה, חייל שמגיע עם מיסופוניה, חייל שמגיע עם בעיות במערכת העיכול, חייל שמגיע עם הזעת יתר, כל מני דברים שהם לכאורה משהו מאוד מבודד, משהו פיסי ומן הסתם הנטייה הראשונה תהיה לומר להם "לך לגסטרולוג, לך לרופא אף אוזן גרון, לך לאורטופד וכו'" והרופאים האלה לא יודעים מה עומד מאחורי זה אז אותו חייל בא ועובר מלא בדיקות ובעצם אומרים לו " זה שום דבר, זה הכל בראש שלך" וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם גם צוחקים עליו, אומרים שהוא היפוכונדר, שהוא פסיכי, שהוא חלש. ואני מדברת איתך על רופאים שאמורה להיות להם מודעות בעניין. שלא נדבר על החברים, המפקדים בצבא וכן הלאה. כמה שבארץ כן קיימת איזושהי מודעות לטראומה ופוסט טראומה, בשטח, בפועל, לא נותנים לזה מספיק מקום.

 

אני מקבלת הרבה פניות של הורים מודאגים למכון, מה תאמרי לאמא שמתקשרת ומספרת למשל שהבן שלה מראה כל מני סימפטומים כמו הזעת יתר ושהיא חוששת שהבן שלה סובל מטראומה?

אני אשאל את האמא דבר כזה: מי סובל כאן? את או הוא? האם הוא אומר שהוא סובל?, כי כאן חשוב להבהיר, אני חושבת שאני, כאשת מקצוע וכאדם בעל אמונות פרטיות משלי, הייתי שמחה אם כל החיילים שסובלים (לא רק מטראומה, לא צריך לחכות לפוסט טראומה של הקצה) יפנו לטיפול. עוברים איזשהו משבר, צריך לעבד אותו, צריך להקל אותו. אני הייתי מאוד שמחה אם כל החיילים האלה שחוו את המבצעים והלחימות היו עוברים לפחות איזשהו עיבוד ראשוני כדי לבדוק מה קורה איתם ואז אם רואים שיש איזושהי בעיה יותר גדולה אז גם יפנו אותם לטיפול. אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לקבל טיפול.

 

 

למען אותה אמא דאגנית - אם מישהו חווה טראומה הוא יודע את זה? הוא יודע שהוא צריך לפנות לטיפול?

הם יודעים שהם סובלים. להגיד לך שהם יודעים שהם צריכים טיפול? לא. הם לא בהכרח יודעים לקשר את מה שהם חווים לטראומה. כל קשר בין הסבל שלהם לבין משהו שהוא פסיכולוגי, שהוא בנפש, נראה להם חלש. נראה להם לא תקין ושלא בסדר שהם בכלל חושבים את זה. לפעמים הם מפחדים לפגוש את הפסיכולוג כי הם מפחדים שזה יהיה החותמת הסופית שתגיד שהם משוגעים, אז הם נמנעים מללכת לטיפול. כאמא? את יכולה לשאול אותו: אתה סובל? קשה לך? תיפגש עם מישהו, תברר מה יש לך, תברר אם אפשר לטפל בזה. שב, תדבר על זה. אם למשל הוא סובל מהזעת יתר כמו שציינת בשאלתך הקודמת, הרבה פעמים הזעת יתר היא סימפטום של לחץ, הלחץ הזה נובע ממשהו, זה לא משנה אם זה מהצבא או מטראומות אחרות, זה פשוט לחץ שהוא חווה בחיי היומיום שלו. הזעת יתר יכולה להיות אורגנית ואז היא בד"כ מופיעה בשלב הרבה יותר מוקדם בחיים, יש לנו מספיק אירועים מלחיצים בשלבים מוקדמים יותר: מבחנים, בגרויות וכו', אבל גם כשהיא אורגנית היא מאוד מקושרת ללחץ. לחץ מגביר אותה וכאן אני אומרת: טיפול  יכול לעזור, גם אם לא לפתור במאה אחוז. זה יכול לשנות את איכות החיים.

 

איזה טיפול הכי מתאים לדעתך לטיפול בטראומה ואיך הוא עובד?

הפרוטוקול היעיל ביותר לטיפול בטראומה הומצא על ידי עדנה פואה ונקרא טיפול בחשיפה ממושכת. זה פרוטוקול שהיא בנתה על סמך טיפולים בנפגעות תקיפה מינית ונעשתה לאחר מכן הכללה של הטיפול להלם קרב, שאלו שתי הסוגיות המוכרות ביותר בעולם המערבי. קודם כל אני אציין שחשיפה ממושכת היא כלי בתוך הטיפול CBT ממוקד הטראומה, שזה הטיפול שבו אני עוסקת וכל הכשרת ה-CBT שעברתי היא ספציפית ממוקדת בטיפול בטראומה: טראומה פשוטה, טראומה מורכבת, תחלואות נלוות וכדומה.

מה שעושים עם הטראומה: קודם כל מכירים, כמובן. זה שלב שאי אפשר לדלג עליו, לבנות איזושהי היכרות ראשונית, להכיר את הכוחות של האדם, להכיר את החולשות שלו, להבין מה עוזר לו, מה מפריע לו, להכיר אותו - מי הוא? מה מערכת התמיכה שלו?, להכיר את הסביבה שלו, את המערכת היומית שלו.

הטיפול עצמו בעצם נוגע בכמה חזיתות: עושים חשיפה, כשמה כן היא, היא חשיפה, אבל בד"כ בדמיון, במצבים של טראומה צבאית אנחנו לא נחזור לשטח כדי לעשות חשיפה חיה. אנחנו נעשה חשיפה בדמיון שזה אומר לדמיין את הסיטואציה ולהוסיף עליה את כל החושים. להחיות את התמונה ולחיות אותה מחדש, אבל הפעם לחיות אותה עם המטפל. לחיות אותה במינונים מוקצבים, לחיות אותה עם מישהו שעומד על ידך ואומר "רגע, עלינו קצת יותר מדיי, בואי נוריד קצת", מישהו שמנטר אותך, מישהו ששומר עלייך בתוך המקום המאוד קשה הזה. עושים את החשיפה בצורה מאוד הדרגתית, כל פעם עוד קצת, כל פעם קצת יותר עמוק, בעצם מתחילת האירוע ועד סופו - שוב ושוב, עד שהעוצמות שעולות בתוך החוויה הזאת יורדות ובעצם האירוע הזה נשאר כסיפור, כחלק מההיסטוריה, ולא כמשהו שחי היום. כשאנחנו עושים דבר כזה אנחנו רואים כבר במקביל שהרבה מהסימפטומים יורדים: סימפטומים גופניים של כאבים, של הזעת יתר, של בעיות במערכת העיכול, בעיות של אכילה וכו', הרבה מהדברים האלה יורדים תוך כדי העבודה החשיפתית. מרכיב נוסף שאנחנו עובדים עליו הוא החלק הקוגניטיבי. זה אומר שאנחנו עושים עבודה על התפיסה של מה היה אז ומה יש לי היום, עד כמה אני היום בסכנת חיים ועד כמה היום אני מוגן ועד כמה אני יכול לבטוח באדם שמולי ואיך אני תופס את עצמי: מי הייתי אז? האם הייתי האדם החלש שמתמודד עם אירוע שכולם עוברים אותו או שהייתי גיבור ששרד משהו ענק? להכיר את עצמנו מחדש, לתת לעצמנו את הקרדיט איפה שמגיע לנו ולתת לעצמנו את הלגיטימציה להיות חופשיים. חלק מהעבודה הקוגניטיבית תהיה גם להשלים עם החוויה שהייתה. השלב הבא זה כמובן עם ראיה לעתיד: כלים להתמודד עם משברים שיכולים לבוא.

פן נוסף של הטיפול זה עבודה גופנית, שזה ממש לעבוד עם הגוף על כל הסימפטומים שהוא מבטא, כי בעצם הגוף זה תמרור האזהרה הראשון שדולק, הוא זה שמביא את אותם אנשים לטיפול. לדוגמה: בעיות בויסות חושי, שאגב לצערי פחות מכירים את התופעה אבל היא די רווחת. מדובר בתחושה הזאת של רגישות החושים: רגישות לצלילים, רגישות לאורות מסוימים, רגישות לריחות מסוימים. מיסופוניה והיפראקוזיס הם שני סוגים של בעיות כאלו שמתבססים על רגישות יתר לצלילים מאוד מסוימים. הרעיון הוא שזה הכל משפחה של הפרעות שהמקור שלהן זה שיש משהו שנתפס באחד החושים והוא לא אמור אבל הוא צורם, הוא צורם עד כדי כאב. צורם עד כדי כך שאי אפשר לסבול את זה. עם הדברים האלה, מעבר לחשיפה עצמה, אפשר לעשות גם עבודה שהיא יותר גופנית. כאן אני משתמשת בכלים של קשיבות ושל חוויה סומאטית (SE), כשבעצם שתי הגישות האלה מדברות על השילוב שבין הגוף והנפש והעבודה עם התחושה עצמה: עם ההסתקרנות לגבי התחושה, עם ההישארות עם התחושה. וזה על אותו עקרון כמו חשיפה: כשאנחנו נשארים עם התחושה אנחנו מסתגלים אליה והיא פחות מפריעה לנו. כשאנחנו נשארים עם התחושה ואנחנו עושים מעבר בין התחושה הכל כך חזקה וכל כך מאיימת לבין תחושה מאוד טובה שכבר קיימת בגוף, התחושות מאזנות אחת את השנייה.

רב-תרבותיות במפגש הטיפולי

ראיון עם ד"ר רוני סרור

פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה

 

שלום רוני, ספר לי קצת על עצמך ובמה אתה עוסק

אני פסיכולוג קליני בחיפה, וגם פסיכולוג חינוכי, עובד במקצוע כ-18 שנים.

כיום עובד במשרד הבריאות בחיפה ובנוסף מטפל בקליניקה פרטית. מעבר לכך אני מלמד בבית הספר לפסיכותרפיה בחיפה. התחלתי בטיפול בילדים ומבוגרים, ולאחר מכן עשיתי התמחות חינוכית בנוסף.

 

מה משך אותך לתחום החינוכי?

העבודה עם הילדים.

אני חושב שפסיכולוג קליני שעובד עם ילדים מאוד נתרם מהעולם החינוכי: איך בתי ספר עובדים, חינוך מיוחד, להכיר את עולמם של המורים.

אהבתי לעזור גם במובן הקהילתי, לא רק במובן הקליני 'אחד על אחד'. זו עבודה עם מספרים יותר גדולים, השפעה יותר גדולה. ברגע שעושים הדרכה למורה או למנהל, אתה עוזר למספר רב יותר של ילדים מאשר בקליניקה פרטית.

עד היום, כשאני עובד בקליניקה הפרטית שלי, אני  מחובר לבתי הספר. אני מתקשר, מדבר עם מחנכות, יוצר שיתוף פעולה עם המערכת הבית ספרית.

אני חושב שזה חלק מאוד מהותי מעולמו של הילד. כמו שאנחנו עושים הדרכת הורים, אבל הילד בחלק מהמקרים מבלה בבית הספר יותר שעות מאשר הוא מבלה עם הוריו, אז לא הגיוני שלא נדבר עם בית הספר.

 

מדוע אתה חושב שלא הרבה מטפלים משלבים בתוך הטיפול עם הילד את המערכת והסביבה?

אני חושב שיש מטפלים שרואים את הקשר עם המורה למשל, כבריחה של המטפל מהתמודדות ממשהו שקורה בתוך החדר. לדעתי, המטפל צריך לשאול את עצמו לגבי כל מטופל, מה יהיה נכון במקרה שלו.

האם נכון להעמיק בעבודה פרטנית, או שנכון יהיה להרחיב את ההתבוננות.

העיקר הוא להיות גמישים, ולבחון את הסיטואציה כל פעם מחדש, ולא ללכת אחר כללים קבועים מראש. אני לא אומר שזה פשוט, זה מצריך ביטחון ותעוזה לעשות משהו 'אחר'.

 

כעת, אשמח שתספר לי יותר על המפגש הבין תרבותי שאתה חווה בעבודה הטיפולית שלך

אני פסיכולוג ערבי.

שמתי לב שבכל מקום שעבדתי בו יש רשימות המתנה של מטופלים דוברי ערבית. ברגע שמגיע לצוות מטפל ערבי, נותנים לו את כל המטופלים הערבים. תמיד סירבתי לקחת את זה, ואמרתי שאמלא שלושת רבעי ממכסת הטיפולים שלי עם מטופלים ערבים, והשאר עם יהודים, או מכל אוכלוסיה אחרת. הסיבה היא שאני לא למדתי להיות 'פסיכולוג של ערבים', אני למדתי להיות פסיכולוג של כולם.

כך בעצם, נוצרו עבורי מפגשים רבים עם מטופלים יהודים, מה שלא קורה אצל רבים מהפסיכולוגים הערביםאו היהודים. מכיוון שהתעקשתי על זה, חוויתי מפגשים מאוד מעניינים עם כל מיני מטופלים בחברה הישראלית על שלל גווניה, וזה פיתח אצלי חוש יותר רגיש לתרבויות. זה חיזק את היכולת שלי כמטפל, לזהות מה שייך לאישיותו האינדיבידואלית של המטופל, ומה שייך לתרבות שלו.

בעצם למדתי כיצד להפריד בין תרבות לבין אישיות. אני עוסק רבות בנושא הזה, ולצערי אני מוצא מעט מאוד שותפים לחשיבה הזו.

 

אתה יודע להסביר מה גרם לך לקבל את ההחלטה הזו שאתה לא נוהג כמו השאר ולא מקבל אליך את כל הפניות הערביות? שזה צעד די חריג.

בהתחלה זה לא הגיע מעיסוק בעניין התרבותי, פשוט משהו בזה לא נראה לי, שאלתי את עצמי למה לקבל רק מטופלים מהחברה הערבית? בתחילת דרכי, עבדתי בתור מתמחה בירושלים, ברחוב בר אילן שזה לב ליבה של שכונה חרדית, וכמעט לא הגיעו מטופלים ערבים. כל המטופלים היו יהודים – ילידי הארץ, עולים חדשים, חרדים, מתנחלים.

 

איך היו המפגשים עם האוכלוסיות האלו?

היו כל מיני סוגים של מפגשים. כתבתי על כך מאמר המתאר את המפגשים הללו, מהתחלה, משלב ההיכרות. הרי השם שלי לא מסגיר שאני ערבי לכן פעמים רבות היו מגלים בשלב יותר מאוחר, בגלל המבטא למשל.

 

ומה קרה כשגילו?

היו מספר פעמים שהמטופלים אמרו שהם לא מעוניינים להמשיך.

במקרים אחרים, תוך כדי הטיפול הנושא התרבותי נפתח. לעיתים זה קרה בעקבות המבטא, מטופל שאל, ולעיתים זה עלה כתגובה לכך שאני הודעתי שאני לוקח חופש לחג. חלק מהמטופלים העלו את הנושא 'בנימוס', ואמרו למשל 'גם לי יש חברים ערבים', או 'גם אני הולך לעיר העתיקה לאכול חומוס', 'ההורים שלי דיברו ערבית ואני מתגעגע לשפה'. וחלק אחר העלה את הנושא ממקום מאוים, ואז זה היה דבר שעבדנו עליו בתוך הטיפול.

בנוסף, קרה לי לא פעם, שאני הייתי צריך להתמודד עם השוני, ביני לבין עצמי. למשל, לדעת שמטופל מתגורר באזורי יהודה ושומרון.  

אבל עניין הרב תרבותיות הוא משמעותי גם שלא מדובר במצב של עימות .

בעיני, כדי לעבוד ברמה רב תרבותית, כל מטפל צריך להכיר את התרבות שלו טוב מאד:  להכיר את החסרונות בה, מה הדברים הקבועים בתרבות, שאולי אפשר לנהוג בהם אחרת. למשל, אם מטפל יליד הארץ נפגש עם מטופל שעלה מברית המועצות. בתרבות הרוסית, יש משהו שהוא נוקשה יותר ומחפש את ה'דבר הנכון'. ולכן אדם ישראלי שבא מתרבות פתוחה יותר, אשר נותנת לאינדיווידואל לחפש את עצמו, יכול להסתכל בשיפוטיות על תרבות ששונה משלו. במקרה כזה, למטפל אין יכולת טובה להעריך את המטופל ואת התרבות שלו, וזה יכול להוות קושי ביצירת הקשר עם המטופל, שהוא מצידו רוצה שיבינו אותו ואת התרבות שלו, גם את חסרונותיה וגם את יתרונותיה וגם להבין את הביקורת שיש למטופל על התרבות של המטפל עצמו.

 

אז מה היית מציע למטפל שרוצה לעסוק בטיפול רב תרבותי?

אני סבור שלמטפל צריכה להיות היכרות עם תרבויות אחרות, אך לא פחות חשוב שיכיר לעומק את התרבות שממנה הוא בא.

כך הוא ידע להסתכל על הדברים מכמה זוויות, והוא יהיה פחות ביקורתי כלפי תרבויות השונות משלו. זה דומה לחשיבות שיש למטפלים להכיר את עצמם, את הקונפליקטים שלהם ואת הרגישויות שלהם טוב יותר על מנת שיוכלו להתחבר למטופלים. כך גם תכיר את התרבות של עצמך בכל רבדיה ובכל הרגשות שיש לך כלפיה ואז תוכל להכיר ולהעריך את התרבות של האחר ואת היחס שלו לתרבות שלו ולתרבות שלך.

 

האם אתה מרגיש שזה קורה אצל מטפלים מסביבך?

לאט לאט. אנחנו יותר ערים לעניין הרב תרבותי. אבל עוד יש לנו דרך ארוכה.

 

האם יותר מטופלים מתרבויות שונות מגיעים אליך לטיפול בגלל העיסוק הנרחב שלך בנושא?

מטופלים ערבים מגיעים אלי בגלל השפה. אני מוצא את עצמי פוגש יותר ויותר מטופלים רוסים, אני לא יודע מה הסיבה לכך.

למרות שאני לא פסיכולוג דובר רוסית, אני מאוד מתעניין בתרבות, שואל מה מקובל ואיך נהוג, איך היה ברוסיה ואיך בארץ. ויש לשאלות האלו חשיבות גדולה בעיניי, זה לא 'כדרך אגב'. אני לא מהסס לשאול את השאלות האלו ואני לא רואה בהן סטיה מהטיפול.

 

האם אתה מזהה חשש של מטפלים בסביבתך, לעבוד עם אוכלוסיות רב תרבותיות?

אני מזהה את זה באופן מוסווה, לא באופן גלוי. למשל, מקרה בו מגיע מטופל אתיופי. מהר מאוד יגידו לו שטיפול פסיכותרפי לא מתאים לו בגלל סיבות שקשורות לתרבות האתיופית. לדוגמה, שלא מקובל לחשוף תכנים אישיים. לדעתי זה לא צריך להיות כך. צריך לחשוב על כל מקרה ולבחון מה מתאים לו. לפעמים המענה יהיה מפגשים קבוצתיים ולא פרטניים, אבל העיקר הוא לנסות למצוא את מה שמתאים, ולא לוותר מהר. ותמיד לשמור על החשיבה המעמיקה לנפשו של המטופל ולא משנה באיזה טכניקה טיפולית נוקטים.

 

למה אתה חושב שזה קורה?

אני חושב שאנחנו מקובעים בתרבות שלנו, ומטפלים פחות ירצו להתאמץ ללכת לקראת מטופל בעל שוני תרבותי.

 

האם אתה רואה הבדלים בין תרבויות שונות בנוגע לרצון בטיפול נפשי?

יש הרבה שוני, יש תרבויות בהן התחום של טיפול נפשי פחות מוכר, ולכן צריך לבוא ממקום פתוח, לא להיות מקובעים על מה שאנחנו כבר מכירים. יהיה נכון להשתמש במקומות האלה בחשיבה הפסיכולוגית, ולאו דווקא במסגרת שאנחנו לרוב עובדים איתה, כמו פגישה פרטנית אחת לשבוע, אלא למצוא פתרונות המותאמים לצרכים.

 

האם אתה יכול לאפיין את הצרכים של כל תרבות?

זה לא אחיד. למשל החברה הערבית: יש חברה ערבית בערים, יש בכפרים, יש במשולש, יש בנגב ולכל חברה כזו יש צרכים מעט שונים.

מה שכן אני יכול לומר זה שהיום יותר ויותר פונים מכל האוכלוסיות.

 

מה דעתך על אנשים שמעדיפים מטפל/ת מרקע תרבותי דומה לשלהם?

זו שאלה חשובה שכל אדם צריך לברר עם עצמו - האם ללכת מטפל דומה לי או שונה ממני. אם אני הולך על מטפל שדומה לי, הוא יבין אותי יותר מהר ואני לא אצטרך להסביר לו את מה שנהוג בתרבות שלי. אולם מצד שני הוא פחות יספק לי את נקודת המבט חיצונית שלעיתים נדרשת.

לי יש ניסיון עם מטופלים יהודים, שדווקא בחרו בי כי אמרו שלא יוכלו לפתוח את הנושא שמעסיק אותם מול מטפל יהודי, למשל בחור שהיה עריק מהצבא.

 

לסיכום, מהו החזון שלך בנושא הזה של טיפול רב תרבותי?

הנושא של רב תרבותיות מתחיל לקבל כיום יותר ויותר מודעות, ואני אשמח לראות שבכל מגמה של לימודים טיפוליים ישימו דגש על הבדלים במפגש הטיפולי הרב תרבותי. שמטפלים יידעו לזהות ולהבין באיזה אופן ההבדלים הללו משפיעים על הטיפול.

 

 

עורכת הראיון: איריס צח, מכון טמיר

 

 

קראו: 

הפסיכולוגית הקלינית הבדואית הראשונה בישראל

Endogenous Depression
מאת: Jacquelyn Cafasso
מתוך אתר healthline.com

סיכום הסקירה: גיא רומח

דיכאון אנדוגני הוא סוג של הפרעת דיכאון קליני (MDD) הנגרמת בהיעדר גורם חיצוני ברור, למשל פרידה או פטירה של אדם קרוב. הסיבות להופעתו הן בעיקרן ביולוגיות או גנטיות, ולכן נקרא גם "דיכאון ביולוגי", בשונה מ-"דיכאון תגובתי" המתפתח בעקבות אירוע מלחיץ כלשהו. בעבר אנשי מקצוע מתחום הבריאות נהגו להבחין בני שני סוגי דיכאון אלו, אך כיום הן הוחלפו באבחנה יחידה: הפרעות דיכאון מאז'ורי (Major Depressive Disorder או MDD).

MDD היא הפרעת מצב-רוח (Mood Disorder) בעלת השפעות שליליות על מצב-הרוח, ההתנהגות, ומספר פונקציות פיזיולוגית כמו שינה ותאבון. כ-5% מהאוכלוסייה מתמודדים עם MDD, המתפתח עקב מעורבות משותפת של גורמים גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגיים, וסביבתיים.

כאמור, ניתן להתייחס אל אנשים המפתחים דיכאון ללא כל סיבה ברורה ובפתאומיות כסובלים מדיכאון אנדוגני, לו תסמינים הדומים לתסמינים של MDD: תחושות מתמידות של עצב וחוסר-תקווה, אובדן של העניין בפעולות שבעבר סיפקו הנאה כולל יחסי מין, עייפות, חוסר-מוטיבציה, קשיי ריכוז וקבלת החלטות, קשיי שינה, בידוד חברתי, מחשבות אובדניות, כאבים גופניים, ושינויים קיצוניים בהרגלי האכילה.

אבחון מתבצע על ידי איש מקצוע מתחום בריאות נפש המוסמך לכך (פסיכיאטר או פסיכולוג) באמצעות תשאול המטופל לגבי מספר דברים: מצבו הפיזי וההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו, מידע אוטוביוגרפי, דיכאון בעבר או בהווה במשפחתו של המטופל, דיווח של המטופל על מצבו הנוכחי והתסמינים שלו, ואירועים שהתרחשו לאחרונה העשויים להוביל להתפתחות של דיכאון. שימוש בשאלונים וכלים דיאגנוסטיים אחרים המסייעים לאבחון נפוץ אך לא הכרחי. איש המקצוע המאבחן עשוי להגיע למסכנה שמדובר בדיכאון אנדוגני, למרות שבאופן רשמי הגדרה זו כבר אינה חלק מהלקסיקון הרפואי של הפרעות נפשיות (Diagnostics and Statistics Manual או DSM).

על מנת לטפל ב-MDD, ובדיכאון אנדוגני בפרט, לרוב דרוש שילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, בהתאם לחומרת ההפרעה. במקרים הקלים יותר פסיכותרפיה עשויה להספיק.

הטיפול התרופתי מתבסס בעיקר על תרופות ממשפחת ה-SSRI (כמו פרוקסטין ופלוקסטין) או SNRI (כמו וונלאפקסין) וניתן בדרך כלל על ידי פסיכיאטר.

במהלך הטיפול המטופל צריך להיות במעקב קבוע של הרופא המטפל כדי לבחון את יעילות הטיפול והופעתן של תופעות לוואי. TCA היא משפחה נוספת של תרופות שנעשה בהן שימוש, בדרך כלל רק לאחר שהתברר כי הטיפולים הסטנדרטיים לא מסייעים, שכן יש לתרופות אלה תופעות לוואי חמורות יותר. חשוב שלא לקחת החלטות בנוגע לטיפול המבוססות על שיקול דעת שאינו של הרופא, למשל: מטופל המחליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול לאחר הטבה משמעותית בתסמיניו.

 

ישנן שלוש שיטות עיקריות לטיפול ב-MDD באמצעות פסיכותרפיה:

  • פסיכותרפיה פסיכודינמית או פסיכואנליטית שמה לה למטרה לחשוף קונפליקטים פנימיים וחסכים התפתחותיים הגורמים למצבו של המטופל, אליהם הוא עשוי להיות כלל לא מודע.
  • טיפול CBT  (או טיפול קוגניטיבי התנהגותי) מתמקד בשינויי הרגלי חשיבה והתנהגות בעיתיים להם השפעה שלילית על המצב הרגשי. בשונה מפסיכותרפיה פסיכודינמית, טיפול זה לרוב מוגבל בזמן ובעל אופי מכוון מטרות וידעים.
  • IPT (פסיכותרפיה בין אישית) מסייע על ידי עבודה על מערכות יחסים מקשות וצורות תקשורת בעייתיות הפוגעות במצבו הנפשי של המטופל. המטפל אינו חייב לדבוק בשיטת טיפול יחידה ועשוי במידת הצורך, ובהתאם להכשרתו, לשלב טכניקות מכל שלושת שיטות הטיפול.

במקרים קיצוניים בהן גם הטיפול התרופתי וגם הטיפול הפסיכותרפיסטי לא מצליחים ליצור הטבה במצבו של המטופל, הרופא המטפל עשוי להמליץ על טיפול בנזעי חשמל (ECT). באמצעות פולסים חשמליים המועברים דרך אלקטרודות המחוברות לראשו של המטופל ניתן ליצור שינויים ביוכימיים במח ולהשיג הטבה משמעותית בתסמינים הדיכאוניים. שיטת טיפול זו אמנם נשמעת מפחידה ופרימיטיבית, אך היא נעשית בהרדמה מלאה, כך שהמטופל לא מרגיש דבר, והיא עשויה לעזור לאותם אנשים ששום דבר אחר לא סייע להם.

בנוסף לטיפול המקצועי, אנשים הסובלים מדיכאון יכולים לנסות ולסייע לעצמם באמצעות שינויים ספציפיים באורח חייהם, למשל: ניהול אורח חיים בריא המשלב תזונה נכונה ופעילות גופנית, בילוי עם אנשים אחרים, פעילויות ספורטיביות מהנות כמו טיולים ורכיבה על אופניים, כתיבת יומן, והקפדה על שנת לילה בת שש שעות לפחות. למרבה הצער המצב הדיכאוני לרוב לא מאפשר לסובל ממנו לעשות את הדברים הללו, אך כדאי לנסות ולהקפיד עליהם עד כמה שאפשר.

זמן ההחלמה תלוי במידה בה הטיפול החל בשלב מוקדם של הדיכאון ובתגובותיו של המטופל לטיפולים השונים. חלק מן המטופלים עשויים לחוש סימנים ראשוניים של הטבה כבר מספר בודד של שבועות לאחר תחילת הטיפול, וחלקם יאלצו לעבור בין מספר תרופות או שיטות טיפול שונות עד שתחל ההטבה. גם לאחר שהתסמינים מתחילים להיעלם חשוב להתמיד בטיפול עד להחלטת הגורם המטפל להפסיקו, שכן הפסקת הטיפול בשלב מוקדם מדי עשויה להוביל לחזרתם של התסמינים הדיכאוניים ולביטול ההתקדמות שנעשתה בטיפול עד שהופסק.

 

 

 

 

מקורות נוספים:

 

National Research Council (US) and Institute of Medicine (US) Committee on Depression, Parenting Practices, and the Healthy Development of Children; England MJ, Sim LJ, editors. Depression in Parents, Parenting, and Children: Opportunities to Improve Identification, Treatment, and Prevention. Washington (DC): National Academies Press (US); 2009. 3, The Etiology of Depression. Available from: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK215119/

 

The Anxious Thoughts Workbook: Skills to Overcome the Unwanted Intrusive Thoughts that Drive Anxiety, Obsessions, and Depression. By David A. Clark, Judith S. Beck (Foreword by) , 2018. New Harbinger Publications.

 

 

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר