רב-תרבותיות במפגש הטיפולי

ראיון עם ד"ר רוני סרור

פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה

 

שלום רוני, ספר לי קצת על עצמך ובמה אתה עוסק

אני פסיכולוג קליני בחיפה, וגם פסיכולוג חינוכי, עובד במקצוע כ-18 שנים.

כיום עובד במשרד הבריאות בחיפה ובנוסף מטפל בקליניקה פרטית. מעבר לכך אני מלמד בבית הספר לפסיכותרפיה בחיפה. התחלתי בטיפול בילדים ומבוגרים, ולאחר מכן עשיתי התמחות חינוכית בנוסף.

 

מה משך אותך לתחום החינוכי?

העבודה עם הילדים.

אני חושב שפסיכולוג קליני שעובד עם ילדים מאוד נתרם מהעולם החינוכי: איך בתי ספר עובדים, חינוך מיוחד, להכיר את עולמם של המורים.

אהבתי לעזור גם במובן הקהילתי, לא רק במובן הקליני 'אחד על אחד'. זו עבודה עם מספרים יותר גדולים, השפעה יותר גדולה. ברגע שעושים הדרכה למורה או למנהל, אתה עוזר למספר רב יותר של ילדים מאשר בקליניקה פרטית.

עד היום, כשאני עובד בקליניקה הפרטית שלי, אני  מחובר לבתי הספר. אני מתקשר, מדבר עם מחנכות, יוצר שיתוף פעולה עם המערכת הבית ספרית.

אני חושב שזה חלק מאוד מהותי מעולמו של הילד. כמו שאנחנו עושים הדרכת הורים, אבל הילד בחלק מהמקרים מבלה בבית הספר יותר שעות מאשר הוא מבלה עם הוריו, אז לא הגיוני שלא נדבר עם בית הספר.

 

מדוע אתה חושב שלא הרבה מטפלים משלבים בתוך הטיפול עם הילד את המערכת והסביבה?

אני חושב שיש מטפלים שרואים את הקשר עם המורה למשל, כבריחה של המטפל מהתמודדות ממשהו שקורה בתוך החדר. לדעתי, המטפל צריך לשאול את עצמו לגבי כל מטופל, מה יהיה נכון במקרה שלו.

האם נכון להעמיק בעבודה פרטנית, או שנכון יהיה להרחיב את ההתבוננות.

העיקר הוא להיות גמישים, ולבחון את הסיטואציה כל פעם מחדש, ולא ללכת אחר כללים קבועים מראש. אני לא אומר שזה פשוט, זה מצריך ביטחון ותעוזה לעשות משהו 'אחר'.

 

כעת, אשמח שתספר לי יותר על המפגש הבין תרבותי שאתה חווה בעבודה הטיפולית שלך

אני פסיכולוג ערבי.

שמתי לב שבכל מקום שעבדתי בו יש רשימות המתנה של מטופלים דוברי ערבית. ברגע שמגיע לצוות מטפל ערבי, נותנים לו את כל המטופלים הערבים. תמיד סירבתי לקחת את זה, ואמרתי שאמלא שלושת רבעי ממכסת הטיפולים שלי עם מטופלים ערבים, והשאר עם יהודים, או מכל אוכלוסיה אחרת. הסיבה היא שאני לא למדתי להיות 'פסיכולוג של ערבים', אני למדתי להיות פסיכולוג של כולם.

כך בעצם, נוצרו עבורי מפגשים רבים עם מטופלים יהודים, מה שלא קורה אצל רבים מהפסיכולוגים הערביםאו היהודים. מכיוון שהתעקשתי על זה, חוויתי מפגשים מאוד מעניינים עם כל מיני מטופלים בחברה הישראלית על שלל גווניה, וזה פיתח אצלי חוש יותר רגיש לתרבויות. זה חיזק את היכולת שלי כמטפל, לזהות מה שייך לאישיותו האינדיבידואלית של המטופל, ומה שייך לתרבות שלו.

בעצם למדתי כיצד להפריד בין תרבות לבין אישיות. אני עוסק רבות בנושא הזה, ולצערי אני מוצא מעט מאוד שותפים לחשיבה הזו.

 

אתה יודע להסביר מה גרם לך לקבל את ההחלטה הזו שאתה לא נוהג כמו השאר ולא מקבל אליך את כל הפניות הערביות? שזה צעד די חריג.

בהתחלה זה לא הגיע מעיסוק בעניין התרבותי, פשוט משהו בזה לא נראה לי, שאלתי את עצמי למה לקבל רק מטופלים מהחברה הערבית? בתחילת דרכי, עבדתי בתור מתמחה בירושלים, ברחוב בר אילן שזה לב ליבה של שכונה חרדית, וכמעט לא הגיעו מטופלים ערבים. כל המטופלים היו יהודים – ילידי הארץ, עולים חדשים, חרדים, מתנחלים.

 

איך היו המפגשים עם האוכלוסיות האלו?

היו כל מיני סוגים של מפגשים. כתבתי על כך מאמר המתאר את המפגשים הללו, מהתחלה, משלב ההיכרות. הרי השם שלי לא מסגיר שאני ערבי לכן פעמים רבות היו מגלים בשלב יותר מאוחר, בגלל המבטא למשל.

 

ומה קרה כשגילו?

היו מספר פעמים שהמטופלים אמרו שהם לא מעוניינים להמשיך.

במקרים אחרים, תוך כדי הטיפול הנושא התרבותי נפתח. לעיתים זה קרה בעקבות המבטא, מטופל שאל, ולעיתים זה עלה כתגובה לכך שאני הודעתי שאני לוקח חופש לחג. חלק מהמטופלים העלו את הנושא 'בנימוס', ואמרו למשל 'גם לי יש חברים ערבים', או 'גם אני הולך לעיר העתיקה לאכול חומוס', 'ההורים שלי דיברו ערבית ואני מתגעגע לשפה'. וחלק אחר העלה את הנושא ממקום מאוים, ואז זה היה דבר שעבדנו עליו בתוך הטיפול.

בנוסף, קרה לי לא פעם, שאני הייתי צריך להתמודד עם השוני, ביני לבין עצמי. למשל, לדעת שמטופל מתגורר באזורי יהודה ושומרון.  

אבל עניין הרב תרבותיות הוא משמעותי גם שלא מדובר במצב של עימות .

בעיני, כדי לעבוד ברמה רב תרבותית, כל מטפל צריך להכיר את התרבות שלו טוב מאד:  להכיר את החסרונות בה, מה הדברים הקבועים בתרבות, שאולי אפשר לנהוג בהם אחרת. למשל, אם מטפל יליד הארץ נפגש עם מטופל שעלה מברית המועצות. בתרבות הרוסית, יש משהו שהוא נוקשה יותר ומחפש את ה'דבר הנכון'. ולכן אדם ישראלי שבא מתרבות פתוחה יותר, אשר נותנת לאינדיווידואל לחפש את עצמו, יכול להסתכל בשיפוטיות על תרבות ששונה משלו. במקרה כזה, למטפל אין יכולת טובה להעריך את המטופל ואת התרבות שלו, וזה יכול להוות קושי ביצירת הקשר עם המטופל, שהוא מצידו רוצה שיבינו אותו ואת התרבות שלו, גם את חסרונותיה וגם את יתרונותיה וגם להבין את הביקורת שיש למטופל על התרבות של המטפל עצמו.

 

אז מה היית מציע למטפל שרוצה לעסוק בטיפול רב תרבותי?

אני סבור שלמטפל צריכה להיות היכרות עם תרבויות אחרות, אך לא פחות חשוב שיכיר לעומק את התרבות שממנה הוא בא.

כך הוא ידע להסתכל על הדברים מכמה זוויות, והוא יהיה פחות ביקורתי כלפי תרבויות השונות משלו. זה דומה לחשיבות שיש למטפלים להכיר את עצמם, את הקונפליקטים שלהם ואת הרגישויות שלהם טוב יותר על מנת שיוכלו להתחבר למטופלים. כך גם תכיר את התרבות של עצמך בכל רבדיה ובכל הרגשות שיש לך כלפיה ואז תוכל להכיר ולהעריך את התרבות של האחר ואת היחס שלו לתרבות שלו ולתרבות שלך.

 

האם אתה מרגיש שזה קורה אצל מטפלים מסביבך?

לאט לאט. אנחנו יותר ערים לעניין הרב תרבותי. אבל עוד יש לנו דרך ארוכה.

 

האם יותר מטופלים מתרבויות שונות מגיעים אליך לטיפול בגלל העיסוק הנרחב שלך בנושא?

מטופלים ערבים מגיעים אלי בגלל השפה. אני מוצא את עצמי פוגש יותר ויותר מטופלים רוסים, אני לא יודע מה הסיבה לכך.

למרות שאני לא פסיכולוג דובר רוסית, אני מאוד מתעניין בתרבות, שואל מה מקובל ואיך נהוג, איך היה ברוסיה ואיך בארץ. ויש לשאלות האלו חשיבות גדולה בעיניי, זה לא 'כדרך אגב'. אני לא מהסס לשאול את השאלות האלו ואני לא רואה בהן סטיה מהטיפול.

 

האם אתה מזהה חשש של מטפלים בסביבתך, לעבוד עם אוכלוסיות רב תרבותיות?

אני מזהה את זה באופן מוסווה, לא באופן גלוי. למשל, מקרה בו מגיע מטופל אתיופי. מהר מאוד יגידו לו שטיפול פסיכותרפי לא מתאים לו בגלל סיבות שקשורות לתרבות האתיופית. לדוגמה, שלא מקובל לחשוף תכנים אישיים. לדעתי זה לא צריך להיות כך. צריך לחשוב על כל מקרה ולבחון מה מתאים לו. לפעמים המענה יהיה מפגשים קבוצתיים ולא פרטניים, אבל העיקר הוא לנסות למצוא את מה שמתאים, ולא לוותר מהר. ותמיד לשמור על החשיבה המעמיקה לנפשו של המטופל ולא משנה באיזה טכניקה טיפולית נוקטים.

 

למה אתה חושב שזה קורה?

אני חושב שאנחנו מקובעים בתרבות שלנו, ומטפלים פחות ירצו להתאמץ ללכת לקראת מטופל בעל שוני תרבותי.

 

האם אתה רואה הבדלים בין תרבויות שונות בנוגע לרצון בטיפול נפשי?

יש הרבה שוני, יש תרבויות בהן התחום של טיפול נפשי פחות מוכר, ולכן צריך לבוא ממקום פתוח, לא להיות מקובעים על מה שאנחנו כבר מכירים. יהיה נכון להשתמש במקומות האלה בחשיבה הפסיכולוגית, ולאו דווקא במסגרת שאנחנו לרוב עובדים איתה, כמו פגישה פרטנית אחת לשבוע, אלא למצוא פתרונות המותאמים לצרכים.

 

האם אתה יכול לאפיין את הצרכים של כל תרבות?

זה לא אחיד. למשל החברה הערבית: יש חברה ערבית בערים, יש בכפרים, יש במשולש, יש בנגב ולכל חברה כזו יש צרכים מעט שונים.

מה שכן אני יכול לומר זה שהיום יותר ויותר פונים מכל האוכלוסיות.

 

מה דעתך על אנשים שמעדיפים מטפל/ת מרקע תרבותי דומה לשלהם?

זו שאלה חשובה שכל אדם צריך לברר עם עצמו - האם ללכת מטפל דומה לי או שונה ממני. אם אני הולך על מטפל שדומה לי, הוא יבין אותי יותר מהר ואני לא אצטרך להסביר לו את מה שנהוג בתרבות שלי. אולם מצד שני הוא פחות יספק לי את נקודת המבט חיצונית שלעיתים נדרשת.

לי יש ניסיון עם מטופלים יהודים, שדווקא בחרו בי כי אמרו שלא יוכלו לפתוח את הנושא שמעסיק אותם מול מטפל יהודי, למשל בחור שהיה עריק מהצבא.

 

לסיכום, מהו החזון שלך בנושא הזה של טיפול רב תרבותי?

הנושא של רב תרבותיות מתחיל לקבל כיום יותר ויותר מודעות, ואני אשמח לראות שבכל מגמה של לימודים טיפוליים ישימו דגש על הבדלים במפגש הטיפולי הרב תרבותי. שמטפלים יידעו לזהות ולהבין באיזה אופן ההבדלים הללו משפיעים על הטיפול.

 

 

עורכת הראיון: איריס צח, מכון טמיר

 

 

קראו: 

הפסיכולוגית הקלינית הבדואית הראשונה בישראל

Endogenous Depression
מאת: Jacquelyn Cafasso
מתוך אתר healthline.com

סיכום הסקירה: גיא רומח

דיכאון אנדוגני הוא סוג של הפרעת דיכאון קליני (MDD) הנגרמת בהיעדר גורם חיצוני ברור, למשל פרידה או פטירה של אדם קרוב. הסיבות להופעתו הן בעיקרן ביולוגיות או גנטיות, ולכן נקרא גם "דיכאון ביולוגי", בשונה מ-"דיכאון תגובתי" המתפתח בעקבות אירוע מלחיץ כלשהו. בעבר אנשי מקצוע מתחום הבריאות נהגו להבחין בני שני סוגי דיכאון אלו, אך כיום הן הוחלפו באבחנה יחידה: הפרעות דיכאון מאז'ורי (Major Depressive Disorder או MDD).

MDD היא הפרעת מצב-רוח (Mood Disorder) בעלת השפעות שליליות על מצב-הרוח, ההתנהגות, ומספר פונקציות פיזיולוגית כמו שינה ותאבון. כ-5% מהאוכלוסייה מתמודדים עם MDD, המתפתח עקב מעורבות משותפת של גורמים גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגיים, וסביבתיים.

כאמור, ניתן להתייחס אל אנשים המפתחים דיכאון ללא כל סיבה ברורה ובפתאומיות כסובלים מדיכאון אנדוגני, לו תסמינים הדומים לתסמינים של MDD: תחושות מתמידות של עצב וחוסר-תקווה, אובדן של העניין בפעולות שבעבר סיפקו הנאה כולל יחסי מין, עייפות, חוסר-מוטיבציה, קשיי ריכוז וקבלת החלטות, קשיי שינה, בידוד חברתי, מחשבות אובדניות, כאבים גופניים, ושינויים קיצוניים בהרגלי האכילה.

אבחון מתבצע על ידי איש מקצוע מתחום בריאות נפש המוסמך לכך (פסיכיאטר או פסיכולוג) באמצעות תשאול המטופל לגבי מספר דברים: מצבו הפיזי וההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו, מידע אוטוביוגרפי, דיכאון בעבר או בהווה במשפחתו של המטופל, דיווח של המטופל על מצבו הנוכחי והתסמינים שלו, ואירועים שהתרחשו לאחרונה העשויים להוביל להתפתחות של דיכאון. שימוש בשאלונים וכלים דיאגנוסטיים אחרים המסייעים לאבחון נפוץ אך לא הכרחי. איש המקצוע המאבחן עשוי להגיע למסכנה שמדובר בדיכאון אנדוגני, למרות שבאופן רשמי הגדרה זו כבר אינה חלק מהלקסיקון הרפואי של הפרעות נפשיות (Diagnostics and Statistics Manual או DSM).

על מנת לטפל ב-MDD, ובדיכאון אנדוגני בפרט, לרוב דרוש שילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, בהתאם לחומרת ההפרעה. במקרים הקלים יותר פסיכותרפיה עשויה להספיק.

הטיפול התרופתי מתבסס בעיקר על תרופות ממשפחת ה-SSRI (כמו פרוקסטין ופלוקסטין) או SNRI (כמו וונלאפקסין) וניתן בדרך כלל על ידי פסיכיאטר.

במהלך הטיפול המטופל צריך להיות במעקב קבוע של הרופא המטפל כדי לבחון את יעילות הטיפול והופעתן של תופעות לוואי. TCA היא משפחה נוספת של תרופות שנעשה בהן שימוש, בדרך כלל רק לאחר שהתברר כי הטיפולים הסטנדרטיים לא מסייעים, שכן יש לתרופות אלה תופעות לוואי חמורות יותר. חשוב שלא לקחת החלטות בנוגע לטיפול המבוססות על שיקול דעת שאינו של הרופא, למשל: מטופל המחליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול לאחר הטבה משמעותית בתסמיניו.

 

ישנן שלוש שיטות עיקריות לטיפול ב-MDD באמצעות פסיכותרפיה:

  • פסיכותרפיה פסיכודינמית או פסיכואנליטית שמה לה למטרה לחשוף קונפליקטים פנימיים וחסכים התפתחותיים הגורמים למצבו של המטופל, אליהם הוא עשוי להיות כלל לא מודע.
  • טיפול CBT  (או טיפול קוגניטיבי התנהגותי) מתמקד בשינויי הרגלי חשיבה והתנהגות בעיתיים להם השפעה שלילית על המצב הרגשי. בשונה מפסיכותרפיה פסיכודינמית, טיפול זה לרוב מוגבל בזמן ובעל אופי מכוון מטרות וידעים.
  • IPT (פסיכותרפיה בין אישית) מסייע על ידי עבודה על מערכות יחסים מקשות וצורות תקשורת בעייתיות הפוגעות במצבו הנפשי של המטופל. המטפל אינו חייב לדבוק בשיטת טיפול יחידה ועשוי במידת הצורך, ובהתאם להכשרתו, לשלב טכניקות מכל שלושת שיטות הטיפול.

במקרים קיצוניים בהן גם הטיפול התרופתי וגם הטיפול הפסיכותרפיסטי לא מצליחים ליצור הטבה במצבו של המטופל, הרופא המטפל עשוי להמליץ על טיפול בנזעי חשמל (ECT). באמצעות פולסים חשמליים המועברים דרך אלקטרודות המחוברות לראשו של המטופל ניתן ליצור שינויים ביוכימיים במח ולהשיג הטבה משמעותית בתסמינים הדיכאוניים. שיטת טיפול זו אמנם נשמעת מפחידה ופרימיטיבית, אך היא נעשית בהרדמה מלאה, כך שהמטופל לא מרגיש דבר, והיא עשויה לעזור לאותם אנשים ששום דבר אחר לא סייע להם.

בנוסף לטיפול המקצועי, אנשים הסובלים מדיכאון יכולים לנסות ולסייע לעצמם באמצעות שינויים ספציפיים באורח חייהם, למשל: ניהול אורח חיים בריא המשלב תזונה נכונה ופעילות גופנית, בילוי עם אנשים אחרים, פעילויות ספורטיביות מהנות כמו טיולים ורכיבה על אופניים, כתיבת יומן, והקפדה על שנת לילה בת שש שעות לפחות. למרבה הצער המצב הדיכאוני לרוב לא מאפשר לסובל ממנו לעשות את הדברים הללו, אך כדאי לנסות ולהקפיד עליהם עד כמה שאפשר.

זמן ההחלמה תלוי במידה בה הטיפול החל בשלב מוקדם של הדיכאון ובתגובותיו של המטופל לטיפולים השונים. חלק מן המטופלים עשויים לחוש סימנים ראשוניים של הטבה כבר מספר בודד של שבועות לאחר תחילת הטיפול, וחלקם יאלצו לעבור בין מספר תרופות או שיטות טיפול שונות עד שתחל ההטבה. גם לאחר שהתסמינים מתחילים להיעלם חשוב להתמיד בטיפול עד להחלטת הגורם המטפל להפסיקו, שכן הפסקת הטיפול בשלב מוקדם מדי עשויה להוביל לחזרתם של התסמינים הדיכאוניים ולביטול ההתקדמות שנעשתה בטיפול עד שהופסק.

 

 

 

 

מקורות נוספים:

 

National Research Council (US) and Institute of Medicine (US) Committee on Depression, Parenting Practices, and the Healthy Development of Children; England MJ, Sim LJ, editors. Depression in Parents, Parenting, and Children: Opportunities to Improve Identification, Treatment, and Prevention. Washington (DC): National Academies Press (US); 2009. 3, The Etiology of Depression. Available from: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK215119/

 

The Anxious Thoughts Workbook: Skills to Overcome the Unwanted Intrusive Thoughts that Drive Anxiety, Obsessions, and Depression. By David A. Clark, Judith S. Beck (Foreword by) , 2018. New Harbinger Publications.

 

 

מתי תגבר ההסתברות שתקחו (או תתנו) שוחד?

האם השתתפות בתהליך כזה היא נחלתם של בעלי הפרעת אישיות או שקיימים גורמים סביבתיים שתורמים להתדרדרות לשם?

האם מדובר תמיד באנשי שררה שנשחקו מוסרית או שיש הסברים מצביים אלטרנטיביים?

מה תרומתן של המנטליות המקומית ותרבות מתן הטיפים לנורמטיביות של השוחד? 

 

פרשת הצוללות פסיכולוגיה של מתן וקבלת שוחד מכון טמיר 

 

הלכתי לבדוק מה מלמדים המחקרים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים על סוגיה זו וקיבלתי תשובות מעניינות ומאירות עיניים.

המאמר הועלה באתר ״גלובס״ -

ראו בגוגל : 

מכון טמיר פרשת הצוללות 

קריאה מהנה!

איתן

איך ניתן להבין את הקונפליקט בצפון חצי האי קוריאה דרך הפסיכולוגיה של המנהיגות?ֿ

הטור פורסם היום ב״חדשות ניוז 1״:

אי-אפשר להבין את אישיותו של קים מבלי להתייחס לדינמיקה בין שני המנהיגים, שני גברים נרקיסיסטים שמתקשים להתמודד עם הפגיעות שכופה אליהם שגרת תפקידם. נשיאים מתחלפים, רודנים מתים, אך תבנית היחסים הדיאדית בין ארה״ב לצפון קוריאה נותרת קבועה, גם לפני וגם אחרי המלחמה הקרה, דינמיקה מווסתת היטב בין ׳תינוק מגודל׳ לבין ׳מבוגר אחראי׳.

מוזמנים לקרוא!

 

לקריאת הטור בבלוג של איתן טמיר

 

סינדרום ירושלים

מה אנחנו יודעים תסמונת ירושלים

ומה נותר בגדר תעלומה?

10 תובנות על פסיכוזה בעיר הקודש

 

ירושלים עיר מדהימה. בין ההיסטוריה הדחוסה, הפוליטיקה והרוחניות שלה, ירושלים מעלה תחושה עמוקה של קדושה ועל כן מהווה מוקד משיכה עצום, בייחוד עבור אנשים המחזיקים באמונה דתית - יהודים, מוסלמים ונוצרים.

כאשר תיירים רואים בעיני רוחם את ירושלים, הם אינם פוגשים בדרך כלל את בירתנו המודרנית כפי שהיא כיום. כנראה שלא אחת הם מעלים בדמיונם את העיר התנ"כית, הקדושה והדתית, על שלל הפוטנציאל הרוחני שלה.

גם כישראלים ואפילו כירושלמים, אפשר להתחבר לרעיון שבירושלים יש עוצמות רוחניות בלתי רגילות. מוכר לא? מחו"ל זה נראה כנראה חזק יותר:

 

 1. יש דבר כזה סינדרום ירושלים, ויש אפילו מחקרים

החל מתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, החלו פסיכיאטרים ופסיכולוגים להבחין במספרים גוברים והולכים של תיירים מהעולם, שבעת ביקורם בירושלים סבלו מהתפרצות של אפיזודה פסיכוטית.

לאור השכיחות הגבוהה של התופעה, הוחלט להפנות את כל המקרים למרכז רפואי אחד: כפר שאול בו נפגשו המתמודדים עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים. למעשה, במהלך 13 שנים (1980-1993),  הופנו לכפר שאול 1,200 מתמודדים שסבלו מסינדרום ירושלים, 470 מהם ממש אושפזו.

בממוצע, עד היום מופנים לשם מדי שנה כמאה מטופלים, כ-40 מהם זקוקים לאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים. בהתבסס על הניסיון הקליני זוהו 3 קבוצות עיקריות של מטופלים עם סינדרום ירושלים:

  • מבקרים עם אפיזודות פסיכוטיות קודמות

  • אנשים עם הפרעות נפשיות שאובחנו בעבר והביקור הצית אצלם פסיכוזה

  • תיירים ללא שום רקע של בעיות נפשיות

תיכף נגיד משהו על כל אחד מהשלושה.

Recommended Pyschologysts in Jerusalem

 

 

2. גם אנשים "נורמלים" יכולים להשתגע בירושלים

המקרים הללו הם אולי המרתקים ביותר, שכן הם מתייחסים לאנשים ללא היסטוריה של הפרעות נפשיות, הנקלעים לאפיזודה פסיכוטית בירושלים, מחלימים בספונטניות, ונדמה שהם נהנים מחזרה תקינה לשגרת חיים בריאה לאחר עזיבתם את ישראל. לפיכך זו קבוצה עם סוג "טהור" של סינדרום ירושלים. מבחינה סטטיסטית קבוצה זו פחות שכיחה בין המקרים של הסינדרום: משנת 1980 עד 993 אובחנו רק 43 מקרים בקטגוריה זו.

לקבוצת המתמודדים הזו 3 קריטריונים עיקריים לאבחון:

קריטריון א' – לאדם אין היסטוריה של מחלות או הפרעות נפשיות, הוא אינו סובל מבעיות משמעותיות בתפקוד או בעבודה ואינו משתמש בסמים. כלומר, אדם שיכול להיות מוגדר כאדם "בריא".  

קריטריון ב' – הגיע לירושלים כתייר שבא לטייל, ללא משימה או מטרה מתוכננת מיוחדת. בדרך כלל מדובר באדם שמגיע עם משפחה, חברים, או בטיול מאורגן עם קבוצת תיירים.

קריטריון ג' – עם ההגעה לירושלים פורצת תגובה פסיכוטית חריפה , המתפתחת בעקביות על פני רצף של 7 שלבים:    

  1. חרדה, עצבנות ומתח , בתוספת תגובות אחרות שלא דווחו.

  2. רצון מוצהר להתרחק מהמשפחה והחברים ולהסתובב בדד בעיר. אגב, מדריכי תיירים בירושלים מודעים היטב לסינדרום ולסימניו. לרוב הם יפנו את המתמודד בשלב זה לכפר שאול לצורך הסתכלות במטרה למנוע הסלמה והחמרה.

  3. תסמינים של OCD - ניקיון אובססיבי, צורך להיטהר, רחיצה ונטילת ציפורניים כפייתיות

  4. הכנה של טוגה (שמלה ארוכה) לבנה, בדרך כלל בעזרת הסדינים של המלון.

  5. צורך לצרוח, או לפחות לשיר בקול רם, מזמורים או פסוקים מהתנ"ך. גילויים מסוג זה יכולים אף הם לשמש נורות אזהרה למדריכי התיירים ואנשי המלון.

 

 

 

  1. תהלוכה או מצעד לאחד המקומות הקדושים בירושלים.
  2. מסירת "דרשה" במקום קדוש - הדרשה בדרך כלל מאד מבולבלת ומבוססת על טיעונים לא הכי רציונליים. אבל המסר חיובי: הוא פונה לאנושות ומבקש לאמץ אורח חיים בריא, מוסרי ופשוט יותר.

3. ההחלמה - הזמן עושה את שלו ומהר

מטופלים נעדרי רקע נפשי קודם לא חווים בדרך כלל הזיות שמיעה או ראיה, הם יודעים תמיד ובדיוק מהי זהותם האמיתית ואינם סבורים שהם 'אדם אחר'. הם כן מבקשים, בכל אופן, שלא יפריעו להם בהוצאה לפועל של משימתם. בדרך כלל הם שבים למוטב בחלוף חמישה ימים עד שבוע. במילים אחרות, הם חווים אפיזודה חולפת, ומחלימים באופן מלא. למרות שהם בהחלט צריכים התערבות פסיכולוגית וגם מקבלים אותה בדרך כלל, ההחלמה מתרחשת לרוב באופן טבעי ואינה מיוחסת ישירות להשפעת הטיפול.

 

 

 jerusalem psychologists

 

 

4. רחוק מהעין, רחוק מהלב

הניסיון מלמד, כי שיפור כרוך לרוב בהרחקת המטופל באופן פיזי מירושלים. כאמור, לא מצוינת התערבות רפואית משמעותית בטיפול בסובלים מהתסמונת, ותרופות הרגעה או מלטונין מספקות. אסטרטגיית הטיפול העיקרית, היא בדרך כלל הנגשה של חזרה לקבוצה בטוחה, או חידוש קשרי משפחה, או במקרה הצורך, הפניה לכומר (נגיע למאפיינים הדתיים של המתמודדים). פסיכותרפיה הכוללת התערבות במשבר מהווה גם היא חלק חשוב בהחלמה.

לאחר ההחלמה, המטופלים זוכרים בדרך כלל כל פרט מהתנהגותם. זה לא סיפור פשוט ובאופן בלתי נמנע הם מתביישים במה שקרה, או מרגישים טיפשים וילדותיים. לעיתים קרובות הם יתארו את התנהגותם כמזכירה נרקומנים או ליצנים. צריך שם מי שיתקף את רגשות הבושה, את הקושי  ואת ההתקדמות הרצויה להשבת החיים למסלולם.

5. הרגשה ש"משהו נפתח בתוכי"

המחלימים מסינדרום ירושלים אינם ששים לתאר את החוויה הפנימית שעברה עליהם, ולכן קיים קושי להמשיג הבנה עמוקה יותר שלה. אלו שכן משתפים מתארים תחושה, ש"משהו נפתח בתוכם", ושתנועות הגוף שלהם מניעות אותם כלפי חוץ… לאחר התחושה הזו מתעוררת בהם הבנה שהם חייבים לפעול ולהעביר מסר אלינו מסר חשוב מאין כמוהו.

לא מדהים שיש פה דפוס אחיד? בוא נתהה על מקור האחידות...

 

6. הכל מתחיל במהפכה של לותר. וכמובן אבא…

רוב מכריע של המתמודדים עם סינדרום ירושלים הם נוצרים פרוטסטנטים. כל הפרוטסטנטים המתמודדים הגיעו ממשפחות "אולטרה דתיות" פונדמנטליסטיות, בהן מאמין אב המשפחה שהתנ"ך הוא מקור אולטימטיבי לפתרון בעיות (גם כאלו שאינן פתירות). יתכן שנבנה כאן ייצוג אידיאלי של ירושלים כעיר הקודש, עירו של ישו, העיר של תחיית המתים: ניתן לשער שבבואם לירושלים, המתמודדים עם התסמונת אינם מצליחים ליישב כהלכה את הפער הפנימי בין הדימוי הלא מודע של ירושלים לבין המציאות בחוץ. אפשר להציג את המצב הפסיכוטי, ובפרט את הצורך להטיף לאחרים ולהעביר מסר אוניברסלי לאנושות, כניסיון לגשר על הפער בין שני הייצוגים הללו של ירושלים.

בניסיון להשיג תוצאות מחקריות אמפיריות, איתרו חוקרי התופעה מחלימים מסינדרום ירושלים. הם ביקשו מהם למלא שאלונים ולקיים ראיונות טלפוניים מובנים, אך התוצאות היו מאכזבות - המטופלים רק הודו על הטיפול שקיבלו בעבר ולא היו מעוניינים לדבר על חווית סינדרום ירושלים.

הרבה סימני שאלה. נפענח.

 

7. יש עוד מקומות בעולם שיכולים להוריד אותך מהפסים

אז האם הסינדרום שלנו ייחודי לירושלים, או שיש איזורים אחרים בגלובוס שעלולים לערער את מצפן בוחן המציאות שלנו?

יש ויש.

קיים לא מעט תיעוד על גילויים היסטריים או פסיכוטיים הקשורים למקומות ייחודיים בעלי ערך רוחני: העיר מכה בסעודיה למשל, או מקדשים דתיים בהודו. גם אתרים הקדושים לנצרות עשויים בהחלט להידמות לתיאור זה.

וזה לא נעצר בהקשר הדתי.

קחו למשל את "תסמונת סטנדל": אנשים הלוקים בתסמונת זו, Stendhal syndrome, מציגים מופע נפשי דומה ביותר לסינדרום ירושלים. במצב הזה חווים המתמודדים התקף פסיכוטי חריף שפורץ בקרב חובבי האומנות שמבקרים בפירנצה (התסמונת נקראת על שם סופר צרפתי, שדווח על תחושות "דה ז'ה וו" וחוסר שקט, לאחר התבוננות מעמיקה בחפצי אומנות בעיר).

לפי מגריני, שזיהתה את הסינדרום לראשונה, התגובה הפסיכוטית מקושרת בדרך כלל עם הפרעה נפשית סמויה או מזדחלת שבאה לידי ביטוי בתגובה לציורים של קרבות, או יצירות מופת אחרות, ומגיעה לשיא כוחה בהתפרצות של הסטנדל.

אז לפעמים אנחנו צריכים כנראה יותר סובלימציה כדי להישאר בקו השפיות…

ועדיין, שיעור המתמודדים מצביע על תסמונת ירושלים כתופעה ייחודית שראויה להערכה יסודית.  

 

 

 FREUD

 

 

8. פרויד גם לקה בסינדרום. רק שזה קרה באקרופוליס ביוון

מספר הסברים הוצעו כדי להסביר את ההתקף הפסיכוטי בקרב מטיילים. חלק מההסברים האלה מציעים, כי שינוי השגרה הכרוך בנסיעה, משפיע על המצב הנפשי במידה ניכרת.

פלין וסין הציעו מספר גורמים לסינדרום ירושלים:

  • סביבה לא מוכרת

  • קרבה לאנשים זרים

  • היעדר פעילות

  • תחושת בדידות

  • התנגשות בין תרבותית

גורמים אלו מועצמים אף יותר בהקשר של המשמעות של ירושלים לדתות השונות וכך עלולים להוות טריגר להתקף פסיכוטי.

לפי כהן והתאוריה שכתב על חמשת מצבי נסיעה, המצב ה"קיומי", המצב החמישי מדבר על נסיעה למרכז רוחני ומהווה מטמורפוזה מודרנית של עליה לרגל.

גם פרויד דיווח על חווית דיסוציאציה כשביקר בעיר אקרופוליס ביוון. אין לפטור את האפשרות שיש משותף, בהקשר של הסינדרום, בין מקומות מסוימים וירושלים.יש הרבה דוגמאות של "נוודי תעופה", או תסמונת  תעופה, מצב נדיר בו תיירים הולכים לאיבוד בשדה תעופה וחווים אפיזודה פסיכוטית.   

תודו.

יש משהו קצת הזוי בשדות תעופה. יש הטוענים שבאופן סימבולי הם מייצגים חוויות "טרום קיומיות". ועם זאת, שלא כמו בחוויית סינדרום ירושלים,  אנשים שחווים "תסמונת תעופה דיסוציאטיבית" מתעופפים שם לגמרי - הם שוכחים זמנית את זהותם ואינם מודעים מהיכן הם באים ולאן הם הולכים. כמו אצל הירושלמים, ההחלמה מתסמונת זו היא בדרך כלל ספונטנית (ללא טיפול) ודורשת סיוע מינימלי, כמו שינה טובה וכמה שעות מנוחה.

 

9. היצירתיים באמת נופלים בין הכיסאות

ישנם אנשים שלקו בסינדרום לאחר שאובחנו בעבר עם הפרעות נפשיות, כמו הפרעת אישיות סכיזוטיפלית, עם אובססיה או קיבעון, אך אין להם אבחון ברור של הפרעה  נפשית מובחנת. מחשבותיהם ורעיונותיהם המוזרים, נופלים במרחק קצר מדלוזיות . בסוג זה נכללים למעשה, הרבה מהסובלים מסינדרום ירושלים. ניתן לראותם בקבוצות, במקומות ציבוריים (במיוחד במקומות קדושים), הם מופיעים מדי פעם בתקשורת, אך בדרך כלל הם נמנעים מפנייה לעזרה פסיכיאטרית מקצועית.    

ניתן לחלק אותם לשניים:

  1. שייכים לקבוצה: קבוצות נוצריות הממוקמות בירושלים והסביבה, המלוכדות סביב הרעיון של תחיית המתים או תחיית ישו. חברי הקבוצה לובשים בגדים מוזרים וייחודים, שלטענתם דומים לסגנון הלבוש בימי ישו. ישנן גם קבוצות יהודיות בסגנון זה: למשל, קבוצה המנסה ליצור פרה אדומה בדיוק כמו בתנ"ך. אנשים אלו בדרך כלל לא מאושפזים, כיוון שאינם מסוכנים לציבור, או עוברים על החוק. רק 3 אנשים מקבוצה זו הופנו לאשפוז, בצו בית משפט, בעקבות עימות אלים עם שכנים, שלושתם אובחנו כסובלים מהפרעת אישיות.

  2. בודדים:  תייר גרמני שלא אובחן בעבר, ולא מוכר כסובל מבעיה נפשית, פיתח אובססיה למצוא את "הדת האמיתית". הוא השקיע שנים בלמידת דתות: זרמים שונים של נצרות, דתות סיניות, יפניות וכו', אך לא הצליח לבחור באף אחת מהן כדת האמת. ואז עזב את עבודתו, נסע לירושלים והחל ללמוד יהדות באוניברסיטה ובישיבה. אך גם ביהדות לא מצא את נחמתו - היא לא הייתה הדת האמיתית מבחינתו. בסוף התהליך הוא הגיע למסקנה שהנצרות העתיקה היא האמת ואין בלתה. מכאן נפתחה הדרך להטפת האמת לתושבי ירושלים. באחד מהנאומים הגיע לכנסיה והחל לצעוק שם על הכמרים, שהם פגאניים ושהם הורסים ומחללים את הדת... הצעקות התפתחו לאירוע אלים ומיודעינו החל אף להרוס ציורים ופסלים. בצו בית המשפט הוא הופנה לכפר שאול. באופן מפתיע, הפסיכיאטרים שטיפלו בו לא הצליחו להצביע על הפרעה נפשית, גם לא כשהמקרה חזר על עצמו לאחר 3 שנים.

 

     

10. תיירים שלקו בסינדרום ירושלים וסבלו מפסיכוזה בעבר

מדובר באנשים שאובחנו כסובלים מפסיכוזה עוד לפני הגעתם ארצה. המוטיבציה להגיע לישראל הייתה קשורה באופן ישיר למצבם המנטלי ולהשפעת רעיונות דתיים, לעיתים קרובות הם מגיעים לכפר שאול בעקבות דלוזיות (מחשבות שאינן נופלות בקנה אחד עם המציאות), המפצירות בהם לבוא לירושלים ולעשות שם "משהו".

ניתן לחלק אותם לארבעה סוגי משנה:

  1. הזדהות פסיכוטית עם דמויות תנ"כיות: אנשים בסוג זה מזדהים בצורה חזקה עם דמויות מהתנ"ך או מהברית החדשה (תלוי אם הם יהודים או נוצרים), או מאמינים שהם בעצמם הדמויות הללו. גברים יזדהו בדרך כלל עם דמויות גבריות ונשים עם נשיות. במאמר על סינדרום ירושלים, מתועד תייר אמריקאי שסבל מסכיזופרניה פרנואידית, שכחלק מהשיקום שלו החל לעבוד על דימוי גוף, תזונה בריאה והתעמלות. ככל שעבר הזמן החל לזהות עצמו עם דמות תנ"כית רלוונטית? מי?  שמשון הגיבור כמובן. בסופו של דבר התעורר בו דחף טורדני לעלות לירושלים במטרה להזיז את אחת האבנים שלא הייתה ממוקמת לדעתו בזווית הנכונה. כמובן שתוך ניסיונו האמיץ להזיז את האבן (סלע, ליתר דיוק)הוזעקה משטרה והוא אושפז בכפר שאול. בניגוד לפרקטיקה המקובלת, פסיכיאטרים שם ניסו להתווכח עם הדלוזיות שלו ולהוכיח לו שהוא לא שמשון, והוא הגיב לכך בזעם בלתי מרוסן, עד כדי ניפוץ חפצים ובריחה מבית החולים רק לאחר קבלת טיפול תרופתי אנטי - פסיכוטי, הוא נרגע והיה מסוגל לטוס הביתה בליווי אביו.  

  2. הזדהות פסיכוטית עם רעיון : מטופלים מסוג זה מזדהים עם רעיון: פוליטי או דתי ומגיעים לירושלים על מנת לפעול לפי רעיון זה.  המאמר מביא תיאור מקרה של פרוטסטנטי מאמריקה, שהזדהה עמוקות עם הרעיון של הרס מקומות הקדושים למוסלמים על מנת להחליף אותם במקומות קדושים ליהודים. השלב השני של תכניתו היה, לא פחות ולא יותר, להצית את מלחמת גוג ומגוג. הוא הצליח לעורר מהומה לא קטנה באחד האתרים המקודשים לאיסלאם. כאשר אושפז, אובחן פסיכיאטרית כבלתי אחראי למעשיו.

  3. "רעיונות קסומים" בקשר לחיבור שבין בריאות למקום קדוש : אנשים מסוג זה מייחסים כוחות מבריאים לירושלים, מעניין לציין שהסופר הרוסי המפורסם גוגול, לאחר שהפסיכוזה סיימה את קריירת הכתיבה שלו, הוא חווה התגלות, שבה נאמר לו שמוטב יעשה אם יבקר בירושלים, ויישא שם תפילה במקומות המקודשים, על מנת שיוכל להבריא, ולחזור לכתוב שוב. הוא אכן הגיע לירושלים, אבל הרעיב את עצמו למוות , שנים אחר כך.

  4. בעיות משפחתיות שהגיעו לשיאן בירושלים : סוג משנה זה, מתייחס לאנשים שהמצב הנפשי שלהם מתבטא בהקשר של בעיות במשפחה. סוג זה הוא בעייתי, כיוון שתחת השפעתה של פסיכוזה, בלתי אפשרי בדרך כלל, לגלות את המשמעות העיקרית של ירושלים עבור המטופל ואת המוטיבציה שלו לעלות לירושלים ,ועדיין אנו רואים שבכל אופן הם ממשיכים לעלות שוב ושוב לירושלים, בזמן שהם מפתחים פסיכוזה מורכבת. המאמר מביא מקרה של אדם אפרו-אמריקאי הסובל מהפרעה ביפולרית, שהגיע ארבע פעמים לירושלים ובכל פעם חווה התקף מאני פסיכוטי שגרם לאשפוזו, האיש טען שהגיע לירושלים על מנת להרוג את האיש שאנס את בתו (מסתבר שהכוונה לבעלה) . משפחתו הייתה מודיעה מראש לרשויות על הגעתו וכתוצאה מכך הוא אושפז. לאחר שטופל היה מסוגל  להראות רמת תובנה מסוימת, לזהות שחווה מניה ולהודות שהוא בעצם מכבד את חתנו. מטפליו תארו זאת כקונפליקט אדיפלי שנחווה בזמן האפיזודות המניות, אך הקשר לירושלים וההיטלטלות אליה בכדי לפתור בעיה דמיונית, נותר לא ברור.

מה למדנו?

קודם כל, סינדרום ירושלים הוא תופעה פסיכיאטרית ייחודית, האופיינית למי שמבקר פה. שנית, חשוב להכיר יותר בפסיכופתולוגיה שבבסיסה קרבה למקומות קדושים, כי זיהוי והתערבות מוקדמים עשויים לעצור ולווסת את החומרה של אפיזודה פסיכוטית. ולבסוף, ידע מקיף על הרקע הדתי-תרבותי ועל אמונותיהם של מתמודדים הוא חלק חיוני מהתערבות במשבר.

 

תודה על הקריאה !

 

 

 

סיכמו: יעל טל, מור צח ואופיר ברגמן

       

 

 

מקורות:

 

 
Bar-El, I., Witztum, E., Kalian, M., et al (1991a) Psychiatric hospitalization of tourists in Jerusalem. Comprehensive Psychiatry, 32, 238 -244
 
Freud, S. (1936) A disturbance of memory on the Acropolis. Reprinted (1953-1974) in the Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (trans. and ed. J. Strachey), vol. 22, p
 
 
 
239. London: Hogarth Press Bar-El, Kalian, M. & Eisenberg, B. (1991b) Tourists and psychiatric hospitalization with reference to ethical aspects concerning management and treatment. Psychiatry, 10, 487 -492

אלא לראותם בלבד

 

"הנרות הללו שאנו מדליקים...אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"

Hanukkah

יש משהו מעניין בדרך שבה החיים מובילים אותנו למקצוע ולעיסוק של חיינו. חלקינו בחרנו להיות מטפלים מתוך מודעות ועבודת התפתחות אישית, וחלקינו אולי בחרנו במקצוע בעקבות כמיהה נסתרת או גלויה למצוא תשובה לקיומינו.

אני לא חושבת שאי פעם בחרתי באופן מודע ובוגר להיות מטפלת.

איכשהו מצאתי את עצמי במסלול הזה מתוך בחירה של ילדה צעירה בחו"ל שרק חיפשה דרך להבין את הדבר החסר הגיון כל כך שנקרא חיים. אפשר לומר שהמקצוע בחר בי ומצידי אני די מהר צללתי לתוכו. אהבתי את עבודת הבילוש, את המתח, האימה והרטט של הלא נודע. נמשכתי אל האופל שמגיע עם הסיפורי חיים של האנשים, הסתקרנתי מהצבעים השונים שנשפכו בתוכי כשהם מותירים אותי כבתערובת של צבע אחר ולא מוכר כל פעם מחדש.

חדורת מטרה הייתי צוללת, מתפלשת בבוץ ונמשכת אל מעמקי הביצה. לא ידעתי אחרת. כל סיפור וכל מפגש התערבב בתוכי. הייתי נכנסת אל חדר הטיפולים ויוצאת עם גוף כואב או חסר תחושה, עם נפש מדממת או כשהיא בשלבי איחוי. הייתי יוצאת עם עור סדוק או פצוע. בעיקר כי לא ידעתי אחרת. הרגשתי את הקריאה עם כל מטופל להכנס פנימה לתוכי. בתחילה חשבתי שזה חלק מהתפקיד, מהמקצועיות של 'לשאת את האחר בתוכי'. לאט, ואולי לאט מידי, התחלתי להבין שאני זקוקה לזה כמו מכור להירואין. אני זקוקה לכל הכאב הזה כדי להתפלש בתוכו כל פעם עוד קצת עד שאצליח לגעת בלב ליבו של ההוויה. עד שאצליח סוף סוף להבין את הפשר לכל הקיומיות הזאת. לצערי אף פעם לא הצלחתי להגיע לשם.

ואז הגיעה נקודת השבירה. כנראה שיש גבול למה שלב, עיניים וקרביים יכולים לשאת. פתאום גיליתי שהעבודה הזו גם מכלה אותי. לצד זאת שלעיתים היא מטעינה אותי ברגשות עילאיים של סיפוק, ושל רגעי חסד בהצלת האחר, ולצד הלב שמתרחב לו במפגש כנה ואנושי שמחייה, לצד כל אלה אני מתכלה. אני מתפוררת. אני מרגישה איך הנרות דועכים בתוכי.

האש שבערה בי מתוך שליחות  והובילה אותי להרפתקאותיה של הנפש, מתעמעמת. בימים אלו אני מרגישה במעין 'חשב מסלול מחדש'. לא בטוחה פתאום כי הבחירה שלי נכונה ומדויקת עבורי. העשייה הטיפולית שהרגישה לי כמו בבית פתאום מרגישה לי חורקת ולא ממש ברורה, ויותר מכל היא מרגישה לי כמו מסע הצלה (של מי אבל? שלי? של המטופלים? ואולי של החיים בכלל...?)  

והנה שוב חנוכה.

ותוך כדי מבט מרצד בחנוכיה של הבית ממול, אני מבינה פתאום שאולי בעצם לא הבנתי כלום. ש'הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד'.

שאולי דווקא העשייה המאירה והמחייה (אולי) אינה בהתפלשות ובצלילה פנימה אל קו האש כדי למצוא ניצולים, אלא דווקא בעדינות שצומחת מתוך התבוננות שאינה מנסה להחיות או להמית, לא מנסה להציל או לקיים. עדות אנושית לסבל הקיומי של זה שמולי, ההסכמה להינגע ולהיפגש אך מבלי להשתמש בהם לצורך ההתפלשות העצמית שלי בדמי.

אלא לראותם בלבד, בעין חדה ובלב חומל.

 

 

 

יעל שחר, חנוכה 2016

 

 

הבלוג של יעל שחר

אחרי כל הגינויים שעולים בי בעקבות הבחירה של טראמפ לנשיא של המדינה החזקה בעולם, אחרי ההטרדות המיניות, הפליטים ההיספאניים ועוד כהנה וכהנה פליטות פה, ואל מול האפשרות הקסומה לנשיאה ראשונה (על אף שהריח הרע שנודף ממנה מגיע כל הדרך בואכה נמל יפו), משהו בי נרגע בפנים מהבחירה באיש הזה. אני מתבייש להגיד את זה, אני עצוב על עצמי, אבל אני גם רוצה להיות כנה, ולנסות להבין מה מרגיע אותי שם, ואולי זה גם ייתן כמה תשובות לשאלה מה הוציא לרחוב מיליוני "גברים לבנים זועמים" להצביע טראמפ, כפי שכינתה אותם המדיה האמריקאית, והם אלו אגב, שכפי הנראה הכריעו את מערכת הבחירות הנוכחית. (רגע, הרי גם אני גבר לבן זועם (לפעמים)).

 

אורי פריד מרחף מעבר לכל הביקורות הרגשיות והשכלתניות על הבחירות באמריקה:

משהו פנימי בו דווקא נרגע עם הבחירה של דונלד טראמפ לנשיא המעצמה הגדולה בעולם. 
ואז הוא גילה שבעצם...
White Men Can't Trump

טור מעולה לשבת --- לא לפספס:
http://guttegutte.blogspot.co.il/2016/11/white-men-cant-trump.html

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית

"הוא דווקא גבר רומנטי"

ori frid

"תגיד, אלה שלך?" ניגש אלי בסופר בחור שאני לא מכיר עם ערימת מצרכים בידיים. "נראה לי ששמת את זה בטעות בעגלה שלי" הוא ממשיך. אני נבוך, "הייתי בטלפון, חלוקת קשב, תודה. סליחה. נקודה."
הוא מצחקק ובעודו מתרחק מפטיר, "מזל גדול ששמתי לב, שלא תישן הלילה בחדר מדרגות". לוקח לי רגע להבין ואז אני מחייך לבדיחה, בפנים נהיה לי קוואץ' קטן.

אני מסתובב בסופר בשעות הערב המאוחרות עם רשימת קניות, חבורה של גברים בחולצות מכופתרות, או בגדי עבודה מגוונים, דוחפים עגלה ועל פניהם נסוך מבט מחפש, בואכה אבוד.

סליחה, איפה זה אבקת אפייה? איזה פירורי לחם הם "זהובים"? תגידי באיזה מרכך כביסה לבן אנחנו משתמשים בבית, יש פה מלא לבן. איך נראים אגוזי מקדמיה, לוז זה מקדמיה בעברית? צימוקים בהירים או כהים, משנה לך איזו חברה? ועוד כהנה וכהנה. חוויה גברית מוכרת. אחווה מודרנית.

אלא, שאצלנו בבית אני אחראי על רשימת הקניות, אני זה שיודע מה חסר בארונות, בד"כ אני מביא מהסופר פינוקים יקרים/מוגזמים ובהיפוך תפקידים מגדרי אני גם זה שחוטף את האש על הבזבוז, על זה שאפשר להאכיל גדוד של גולני, על דור שלישי וגו'.

בסיטואציה שתארתי למעלה, הבנתי שבתוך הקלחת המגדרית איבדתי גם את החוויה של הגבר חסר האונים בסופר, באיזה אופן איבדתי שם את השייכות החברתית שלי- להיות איבר בקבוצת הגברים חסרי האונים שחולקים חוויה משותפת של אי ידיעה לגיטימית. אין עוד הרבה מרחבים ציבוריים שבהם מותר לגבר להרגיש חסר אונים לחלוטין, ועוד לקבל על כך גושפנקא חברתית. דווקא הגבר הרומנטי בהקשר הזה, הוא קצת פחות גבר.

נדמה לי שמחול הזוגיות שמתרחש בסופרים ברחבי הארץ והעולם הוא מעין מרחב בלעדי של תיקוף לחווית חוסר אונים גברית. אגב בקרב חברים קיימת סקאלה שבה גבריות נמדדת ביחס הפוך לרמת ההתמצאות שלך ברחבי הסופר, כלומר ככל שאתה פחות מתמצא בעניינים נשיים (כביסה/גיהוץ/ בישול/קניות/בגדים) כך אתה יותר "גבר".

קאט בסיפור. זורק אותי לפעם הראשונה שבה נכנסתי לסופר גדול בארה"ב. באותה תקופה ממש גרתי שם והייתי צריך למלא את הבית במצרכים בסיסיים, לא מלפפון, עגבנייה ושתי לחמניות של טיול תרמילאים. אני צריך להודות בבושה מסויימת שאני מחבב גדול של סופרים. אני נוהג לעבור עם העגלה בכל שורה, מתרשם מהצבעים, סוגי האריזות, שמות, פונטים. סופרים לוקחים אותי לעולם של דמיון וחלומות על מה אפשר להכין, מי מסתדר עם מי בתוך המחבת, מרקמים, ריחות ועונג.
בכל אופן, בפעם הראשונה שנכנסתי לסופר ההוא חוויתי דיסאוריינטציה עצומה, הרגשתי שאני אבוד לגמרי במרחב, לא ידעתי למצוא כמעט אף מוצר שחיפשתי וביליתי שם כמעט שלוש שעות בצייד. כנראה הסידור האסוציאטיבי של מוצרים ביבשת החדשה שונה לגמרי מזה פה אצלינו. נוסף על צורות אריזה שונות, צבעים אופיינים למוצרים מסויימים וכן הלאה, גם "תורת הקבוצות" האמריקאית אודות צרכי אפיה, קופסאות שימורים, אוכל מוכן וכו' שונה לחלוטין. היגיון הקיבוץ שלהם אחר.

היה בהבנה עד כמה שיטוט במרחב מוכר הוא אסוציטאיבי ומורכב מתבניות משהו מאד מעניין. הרגשתי אבוד לגמרי במרחב לכאורה נגיש ומוכר. האתגור של חווית ההתמצאות במרחב הוא דבר לא שגרתי, למותר לציין שחזרתי אז הביתה מותש, כמו אחרי ריצה ארוכה. הזיכרון משם נשאר איתי כזיכרון לא משויים, תחושתי יותר מאשר ורבאלי, ילד קטן אל מול העולם הגדול. לקח לי זמן עד שהתוכנה בראש התארגנה מחדש, וכשחזרתי לארץ חטפתי שוק דומה בזעיר אנפין, כנראה משהו משפת האם המרחבית לא נעלם גם במפגש עם לא מודע חלופי.

עד כאן הזיכרון האסוציאטיבי משם, מנסה להבין מה עורר אותו.
חוזר לעגלת הקניות בסופר.

בתוך עולם גברי שבו חוסר אונים (מה, אתה לא יודע להחליף גלגל?) ותלות הם בלתי נסבלים, לא רק ע"י ההגמוניה הגברית אלא גם על ידי החברה הנשית (נשים רבות שפגשתי, פמיניסטיות ככל שיהיו מודות שחוות Turn Off מגבר שלא יודע לקדוח בקיר), הסופר הוא כמו אקס טריטוריה, יבשת אחרת, עולם מקביל. בסופר (כמייצג) קיים מרחב מתקף לתלות גברית. אם קיימת הנחה מסורתית א-פריורית מובלעת שאשה צריכה להיות תלויה ברמה מסויימת בגבר, ואנחנו הגברים נהנים מעמדת המציל האומניפוטנט, אזי ישנו גם מרחב גברי של מנוחה בתלות נשית. כך למשל סביב אוכל ("אני הולך לאמא שלי לצהריים"), כביסה ("תוכלי להוריד לי את הכתם הזה?"), או קניות בסופר ("איפה לעזאזל הם מחביאים את הגפרורים?")

הקינה שלי היתה סביב האובדן של מרחב התלות הלז. מן הגבר המודרני המטרו-סקסואל נדרשת שליטה וכח גם באזורים שבהם יכול היה בעבר להתרפק בעמדה אינפנטילית. אגב, נדמה לי שזה הרקע הנפשי/חברתי לסערה בכוס תה שעורר הטור של רענן שקד לפני כמה חודשים. הדרישה מהגבר לוותר על אזורי הנוחות הילדיים שלו, ולקחת חלק שווה בחיים הרגשיים של בני הבית.

היות שבגיל די צעיר יצאתי לעצמאות נפשית (מכמה סיבות שונות) ולא הרבה שנים אחר כך גם לעצמאות כלכלית, ונוסף לזה חייתי לא מעט שנים כרווק, למדתי ופיתחתי לעצמי המון יכולות "נשיות" (במרכאות). קשור גם לעובדה שאמי רצתה בת זקונים ובהרבה אופנים גידלה אותי ככזה, אבל זה לפוסט אחר. בכל אופן, ההתפתחות המולטי מגדרית הזו יתרה במובנים מסויימים את התפקידים המגדריים המסורתיים של ה"עזר כנגדי", ואזי בתוך מערכת זוגית נדרשת ממני לא פעם, עבודה לא פשוטה של נסיגה או מו"מ על אזורי קינון מגדריים (המטבח, עיצוב הסלון וכו').

נדמה לי שתופעת הרווקות המאוחרת בשילוב עם רמת עצמאות גבוהה (לגור לבד, רחוק מההורים) מפתחת מצד אחד יכולות מגוונות, אבל מצד שני עלולה להקשות באזורי מגדר על כינון של זוגיות. מאהלר קופצת לי לראש סביב השאיפות המערביות, ספרציה/אינדיבידואציה כשמישהו שם בדרך שכח את שלב ה-Rapprochement. בשילוב עם תפישה גברית חברתית, תלות נתפשת לא פעם כשלב התפתחותי נחות. חופשי זה לגמרי לבד.

דווקא במונחי ה"הכרה" או "הכרה הדדית" הפרדוקסליים של ג'סיקה בנג'מין יש משום אפשרות להארת הקונפליקט. הצורך בנפרדות מן האחר לצד הצורך בהכרה ממנו, לצד ההכרה בצרכים שלאחר יש ממני. התנועה בין ארבע המטריצות מכוננת קשר;

1. אני- אובייקט / אחר- אובייקט.
2. אני –סובייקט / אחר- אובייקט.
3. אני- אובייקט / אחר- סובייקט.
4. אני- סובייקט / אחר- סובייקט.

דומה במובן מסויים גם לרעיון הקבלי אודות נסירה (אחור באחור/ פנים בפנים וגו').

דרך הפריזמה של המודל של בנג'מין מעניין בעיני לבחון את החלוקות הדיכוטומיות והחד משמעיות לאזורי רגרסיה "נשיים" לצד אזורי רגרסיה "גבריים" לגיטימיים. איזו רגרסיה מותרת לאישה, ואיזו לגבר?
אני מרגיש שיותר משרגרסיות כאלו מאפשרות תחושת התרגעות אצל האחר הן מייצרות דרישה קונקרטית להיענות לצו חברתי פלסטי. ולצד זה, באזורי הדמדומים המגדריים, עד כמה שהם מייצרים עניין ומשחקיות, מרגיש לי לעיתים מאד לבד.

קראו פוסטים נוספים בבלוג של אורי פריד

 

 

לפני הרבה שנים הגעתי לבית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל כדי להקים שם מרכז ידע. בשבוע האוריינטציה הצטרפתי לקבוצת פסיכולוגים תעסוקתיים-אירגוניים שעברו השתלמות. שם נחשפתי לראשונה לתיאוריות של קבוצות. כשאמרתי משהו והכתירו אותי כקול קבוצתי נפגעתי עד עמקי נשמתי. זה היה הקול שלי, חשבתי לעצמי, ולא קול של שום קבוצה.

ולמה נזכרתי בכך השבוע? שהרי יובלות עברו מאז ואני כבר מנחת קבוצות בעצמי? נזכרתי בזה השבוע כי נכחתי באירוע קבוצתי משמח וקצת יוצא דופן. קרוב משפחתי, טייס, טס את טיסתו האחרונה באל על. כשנחת מארצות הברית חיכינו לו חבריו ובני משפחתו בנתב"ג על המסלול, ואז שתי מיכליות התיזו זרנוקי מים על המטוס, שיצרו גשר מים מעליו. ר. תחב את ראשו מבעד לחלון המפלצת המעופפת (ככה זה נראה מקרוב) ונופף לנו בידו נרגש ומאושר. גם אנחנו התרגשנו ודמענו בהכירנו את אהבתו לטייס ואת משמעות הפרידה עבורו. אחרי כן עלינו למטוס, פתחנו בקבוק שמפניה, טעמנו מהכיבוד שהבאנו וחגגנו.

 

Carl Gustav Jung

 

אז איך זה קשור לקבוצות? אז ככה – שלושים האנשים שחיכו על המסלול הכירו זה את זה ברמות משתנות - חלק מהאנשים באופן אינטימי, חלק באופן שטחי וחלק לא הכירו כלל. התאספנו בכניסה לנתב"ג, עלינו יחד על אוטובוס עד למקום הנחיתה ועלינו יחד למטוס – עניין של שעה בסך הכל. הייתה לנו מטרה משותפת – לשמח ולכבד את הטייס הפורש. והנה במהלך שעה חזיתי כיצד אנשים בודדים הופכים לקבוצה אם יש להם מטרה משותפת. אחד המוזמנים, טייס בעצמו, לקח על עצמו להסביר לנו את המתרחש ואת נוהלי הבטיחות. הוא הפך בלי בחירות ובלי דיונים למנהיג הקבוצה. אורחת נוספת ריכזה אצלה את הכיבוד, הפעילה את המוזמנים כמלצרים וארגנה שקיות אשפה. עוד אורחת ריכזה את הילדים והסבירה להם את המתרחש והפעילה אותם. היו אורחים שתיעדו והפיצו צילומים והייתה אפילו אחת שכמה ימים אחר כך כתבה על זה פוסט ☺.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג כמעט לא התייחס לקבוצות או לטיפול קבוצתי, אבל הבסיס לתורתו הוא שאנחנו, בני האדם קבוצה עם מאפיינים מובחנים מבחינה נפשית. הלא מודע הקולקטיבי מאפשר לנו כנראה, באמצעות הארכיטיפים המולדים המשותפים, להתקבץ, להבין זה את זה באופן עמוק ולארגן את הפעילות הקבוצתית שלנו כמעט באופן ספונטני באמצעות הדפוסים הטבועים בנו. יונג אומר על טיפול כך: "כאן (בטיפול) עלינו ללכת אחר הטבע כמדריך ומה שעושה אז המטפל הוא פחות שאלה של טיפול ויותר פיתוח האפשרויות היצירתיות החבויות במטופל עצמו." כנראה שאותו הדבר ניתן לומר על קבוצות ועל טיפול קבוצתי – אם קמה קבוצה, יעלו ויבואו מאפייני הקבוצה הטבעיים והפוטנציאל היצירתי והריפוי המצוי בקבוצה יצמח גם הוא באופן טבעי ויחד עם המטפל המתאים יבואו לידי מימוש.

לאתר של דפנה:

http://daphnashalem.wixsite.com/psychotherapy

 לקריאת פוסטים נוספים של בבלוג של דפנה שלם:

http://what-jung-whould-have-said.blogspot.co.il/

 

הפרעה אגודיסטונית VS הפרעה אגוסינטונית

הפסיכולוגיה בוחנת את חוויותיו של האדם במגוון רחב יחסית של אפיונים והגדרות. אחד האפיונים באמצעותו ניתן להבחין בין חוויות הינו חלוקתן לחוויות אגוסינטוניות ולחוויות אגודיסטוניות:

חוויות ותכונות אגו-סינטוניות הן חוויות ותכונות שאנו מתייחסים אליהן כחלק מעצמנו, מקבלים אותן, משלימים איתן ורואים בהן כהולמות את אישיותנו ורצונותינו. לעומתן, חוויות או תכונות אגו-דיסטוניות הן כאלה שאנו לא רואים בהן כחלק מעצמיותנו, רואים בהן כדבר זר שאנו שואפים להשליך מאיתנו, שאינו הולם לערכינו, הוא בנו אך אינו שייך לנו.

Psychologycal Evaluation

חוויה אגו-סינטונית היא למעשה חוויה של הלימה, של התאמה בין האדם, ערכיו ושאיפותיו, לחוויה. לעומתה, חוויה אגו-דיסטונית היא חוויה של קונפליקט, של חוסר הלימה בין החוויה של האדם למכלול התכונות, השאיפות והערכים שמשייך לעצמו.


בהקשר של הפרעות נפשיות, הפרעה אגו-סינטונית היא הפרעה נפשית אשר אינה נחווית אצל האדם כחלק שלילי בו, הוא מקבל אותה ורואה בה כחלק ממנו, מאישיותו ומחייו. לעיתים, הסובלים מהפרעה אגו-סינטונית כלל לא יבחינו בכך שסובלים מהפרעה, לא יבחינו בנזק שעושה להם, יפרשו את הסימפטומים מהם סובלים כחלק מהם ומטבעם. לעומתה, הפרעה אגו-דיסטונית היא הפרעה שהאדם מודע לסבל שגורמת לו, ומעוניין להשליך אותה מעצמו. האדם אינו מזדהה עם מאפייני ההפרעה, שואף להפסיק את הסימפטומים מהם סובל, אינו רואה בהפרעה כחלק ממנו, אלא כגוף זר שהשתלט על נפשו.
חשוב לשים לב כי הפרעה אגו-סינטונית אינה אומרת שהאדם סובל ממנה פחות בהשוואה להפרעה אגו-דיסטונית, רק שהסבל לעיתים אינו מודע, או לחילופין נחווה כחלק אינהרנטי ובלתי נפרד מחייו של האדם. האדם לעיתים מקבל את הסבל, או כלל אינו מודע אליו, בגלל ההפרעה הנפשית ממנה סובל.


את ההבחנה בין אגו-סינטוני לאגו-דיסטוני ניתן לעשות במצבים רבים ובהפרעות נפשיות רבות. דוגמה נפוצה היא בהקשר של הבחנה בין OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) ל-OCPD (הפרעת אישיות טורדנית כפייתית). OCD היא לרוב הפרעה אגו-דיסטונית, כך שהסובלים ממנה לרוב מודעים לסבלם ושואפים להפחית אותו, רואים בסימפטומי ההפרעה, כדוגמת טקסים ומחשבות טורדניות, כמטרד המשתלט על חייהם. לעומתם, ה-OCPD היא לרוב הפרעה אגו-סינטונית, אשר הסובלים ממנה אינם בהכרח מודעים לסבל שגורמת להם ואינם מפרשים אותו ככזה, הם אינם רואים בעיה בטקסים ובמחשבות הטורדניות, ורואים בהם כחלק בלתי נפרד מחייהם ומנטייתם הטבעית, עד שמוכנים לשלם את המחיר שגובים מהם. לכן, הם נוטים פחות לפנות לטיפול בגין סימפטומי ה-OCD, אותם מפרשים כרצויים וכנובעים מרצון אמיתי.

OCPD Obsessive compulsive personality disorder

יתר על כן, גם האבחנה שניתנת לסימפטומים עימם מגיע האדם לטיפול מושפעת מהאם הסימפטומים נחווים כאגו-דיסטוניים או כאגו-סינטוניים. למשל, כאשר האדם מגיע עם התנהגות כפייתית, למשל הקשורה בהרגלי ניקיון והיגיינה, ההחלטה האם יאובחן ב-OCD או ב-OCPD קשורה במידה בה מבין שהתנהגותו איננה רציונלית. כאשר האדם מבין שאין צורך אובייקטיבי לעשות את הפעולה החזרתית והבלתי נשלטת שעושה, סביר שיאובחן ב-OCD. עם זאת, כאשר אדם אינו מזהה את החריגות שבהתנהגותו ואינו מפרש אותה כבלתי רציונלית, סביר יותר שיאובחן ב-OCPD.


בעבר, בתקופות בהן הומוסקסואליות נחשבה הפרעה נפשית, גם אותה נהגו לחלק לאגו-סינטונית ולאגו-דיסטונית. בהקשר זה, הומוסקסואליות אגו-סינטונית היא כזו שהאדם מקבל כחלק מעצמו, מצב של חוסר קונפליקט וחוסר מלחמה עם הנטייה ההומוסקסואלית. לעומתה, הומוסקסואליות אגו-דיסטונית היא חוויה בה ההומוסקסואליות נתפסת כדבר שנכפה על האדם, הוא שואף להיפטר ממנה, וסביר שיפנה לטיפול על מנת "לפתור" אותה. כיום כבר פחות מקובל לתאר הומוסקסואליות במונחים אלה, המאפיינים הפרעות נפשיות, אך החלוקה הזו עדיין בשימוש במחקרים השואפים להבחין בין אנשים השלמים עם נטייתם המינית, לעומת אחרים אשר היו מעוניינים בנטייה אחרת. על אף שהמושג כבר פחות בשימוש בקרב מטפלים נפשיים, קיימת הבנה שבתהליך ההשלמה עם הנטייה המינית ניתן לזהות חוויות מורכבות, בהן יש גם קונפליקט אגו דיסטונית וגם הלימה אגו-סינטונית. כאן, כמובן, השאיפה היא להביא את האדם לכדי חוויה אגו-סינטונית, המאפיינת קבלה אמיתית של המצב כחלק מהאדם.

 

בגישה הפסיכואנליטית, התייחסו מספר כותבים להבחנה בין אגו-דיסטוני לאגו-סינטוני: ראשון היה פרויד עצמו, שטבע את המושג במאמר על הנרקיסיזם בשנת 1914.

אנה פרויד, בתו, טענה כי קשה יותר להבחין בהגנות אגו סינטוניות בהשוואה לדחפים אגו דיסטוניים. גם היינץ הרטמן, עמיתה מגישת פסיכולוגיית האני, השתמש בהמשגות אלו. 

כתיבה: יעל טל וצוות מכון טמיר

מקורות:

 

Castellini, G., Fanni, E., Corona, G., Maseroli, E., Ricca, V., & Maggi, M. (2016). Psychological, Relational, and Biological Correlates of Ego-Dystonic Masturbation in a Clinical Setting. Sexual Medicine, 4(3), e156–e165. http://doi.org/10.1016/j.esxm.2016.03.024

Osama K.Z. Shaeer, Kamal Shaeer. (2014) Relieving dysphoria associated with ego dystonic male homosexuality. Human Andrology 4:4, pages 91-94. 

Ronald J. Comer: Abnormal Psychology 3rd Edition, Freeman Press, 1998

 

תמונות: Shtterstock

עמוד 2 מתוך 3

המלצה על פסיכולוג בתל אביב


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il