מה יש בסדרה "אלישע" שכל כך מדבר אל הילדים המתבגרים שלנו?

האם הורים למתבגרים יכולים ללמוד מאלישע?

(להיות הורים למתבגרים)

טלי בורלא-גלילי, פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה

פסיכולוגית ראשית ומנהלת ההץתמחות בפסיכולוגיה קלינית,

מכון טמיר תל אביב

"אילו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, ולהיות שוב צעיר, רק הפעם עם ניסיון החיים שלי כמבוגר..."

זה בדיוק מה שקורה לאלישע, גיבור הסדרה הפופולרית בקרב ילדים ומתבגרים צעירים. אלישע בן ה-40 חוזר אל ספסל הלימודים, לכיתה ו' בביה"ס ממנו סולק כילד, במטרה הפעם להצליח לסיים את לימודיו כמו שצריך, כי זהו התנאי לקבלת ירושת סבו (ואולי להכרה בו כמבוגר אחראי).

מה יש בסדרה "אלישע" שכל כך מדבר אל הילדים המתבגרים שלנו?

כמובן שהיכולות הקומיות של יובל סמו ושאר צוות השחקנים הכישרוני, אך יתכן שיש כאן עוד גורם שמושך אותם אל המרקע, גורם פסיכולוגי.

הסדרה בנויה משלל מצבים שילדינו מכירים מחייהם (עם חברים ועם סמכות), מצבים שיכולים להסעיר אותם רגשית, לרגש, להכעיס, לאיים, או למשל לבלבל או להכניס לחוסר אונים. דרך הסדרה, כמו כל סדרה לבני נוער, הצופים יכולים להתבונן ממרחק בהתרחשויות הטיפוסיות לגילם, להרהר ולעבד מצבים מוכרים, לשנות פרספקטיבה ופרופורציה, לחשוב אחרת על הדברים ואולי לפתח עוד דרכי התמודדות.  

ובכל זאת בסדרה הזו יש משהו מיוחד- את אלישע.

אלישע הוא בן כלאיים, מבוגר-ילד, ויתכן שזה הכח שלו על הצופים הצעירים. הוא מספיק ילדותי כדי להזדהות עם הילדים, להבין אותם באמת, ל"היכנס לראש" שלהם, לחוות את הדברים בעוצמה, להתרגש כמותם, אך בכל זאת הוא בעל ניסיון חיים ופרספקטיבה שמאפשרים לו לראות את הדברים גם כמבוגר, לפחות לרגעים.

בגיל ההתבגרות ילדינו נמצאים במאבק לעצמאות, הם רוצים להרגיש קומפטנטיים, מסתגלים ומתמודדים, הם חשים שהם יודעים יותר טוב מהמבוגרים מה נכון ואיך נכון, ולא צריכים אותם. עמדה זו לא מאפשרת להם לקבל תמיכה ועצה של המבוגרים (בעיקר של הוריהם).

הנוכחות ה"אלישעית" המתעתעת, שיש בה חיבור לחלקים ילדיים-התבגרותיים מחד, אך תובנות מסוימות מעולם המבוגרים מצד שני, מאפשרת איזו תזוזה במחשבה של הצופים הצעירים, כי הדחף למרוד במבוגרים, שכל כך טיפוסי לגיל, מנוטרל מעט ומאפשר להם להקשיב לו (אלישע לא נתפס כמבוגר טיפוסי או כסמכות ולכן אפשר להזדהות איתו ולהקשיב לו).

איך לדבר עם מתבגרים? חומר למחשבה להורים לבני נוער ►

להיות הורים למתבגרים זו חוויה לא פשוטה. ההורים שמרגישים מודרים, ממודרים, נתונים תחת מתקפה, עשויים לתהות האם אימוץ תכונות "אלישעיות" יטיב עם הקשר והתקשורת עם ילדיהם?

התיאוריה על גיל ההתבגרות של הפסיכואנלטיקאי דונלד ויניקוט* שוללת טקטיקה שכזו.

כמובן שהבנה אמפתית לילד לא יכולה להזיק, ואף מומלצת, אבל המתבגר לא רוצה את הוריו מתיילדים, "מסתחבקים" מדי, או מרצים, הוא צריך אותם עמידים וחזקים, כאלו שיכולים לאפשר ולשרוד את המתקפות שלו, שיכולים לעמוד בעימות אתו.

לפי ויניקוט, הפנטזיה הלא מודעת בגיל ההתבגרות כוללת לא פחות מאשר רצח, מפני שלגדול פירושו לתפוס את מקום ההורה. לדבריו, "הסיטואציה של ההתבגרות תאבד מעושרה המלא אם ההימנעות מן ההתנגשות פנים אל פנים קלה ומוצלחת מדי" כדי להיות בעל חיים וחיות, המתבגר זקוק לעימות אישי עם מבוגרים "העימות הוא מין הכלה, שאין בה השבת מידה כנגד מידה ואין בה נקמנות, אבל היא בעלת כוח משלה".

ואם נחזור לאלישע, הוא ככל הנראה לא עבר תהליך התבגרות מוצלח, ונשאר מתבגר, מבוגר-ילד. בילדותו הוא החל למרוד באופן מאוד עוצמתי וסוער, והסמכות התקשתה לעמוד בעימות ולהכיל אותו, עד שבסופו של דבר נקמה בו (הוא סולק מביה"ס). לכאורה אלישע ניצח, כי הוא "הרס" את הסמכות, אך למעשה הרס הסמכות הוא האסון הפסיכולוגי שלו. כדי להפוך למבוגר בשל, המתבגר צריך לגלות את הכוחות שלו, דרך הפעלת מניפולציות ותוקפנות על הסביבה. כדי לגלות את עצמו ואת יכולותיו, המתבגר זקוק למרחב ביניים בטוח, בינו לבין הוריו. מרחב בין דמיון למציאות, בו הוא יכול לפנטז שהוא אומניפוטנטי, כל יכול, טוב מכולם ומעל הוריו, משם הוא מבקר, יוזם, פועל, מתנגד, מתריס, מגלה את ההשפעה שלו על הסביבה, את כוחותיו, הוא מדמיין שהרס את הוריו, ואז מגלה שהם שרדו, ובהדרגה לומד גם את מגבלותיו, ומתפכח מהאשליות, לומד להתנהל במציאות ולקבלה, מתבגר...

אם הסביבה נוקמת במתבגר, היא מפגישה אותו מוקדם מדי ובצורה אגרסיבית מדי עם המציאות, מוציאה אותו מהמרחב שמאפשר התפתחות והתבגרות, ואולי מותירה אותו בתחושה שהפעלת כוחותיו הרסנית ומסוכנת ועדיף להימנע ממנה.

באותה מידה מתבגר שמקבל מהר מדי את מבוקשו, שסביבתו מרצה אותו, גם הוא יתקשה להתבגר, משום שלא התאפשר לו להפעיל ולגלות את כוחותיו.

משימה לא פשוטה עומדת בפני ההורים בגיל ההתבגרות, לשרוד את ההתקפות המתמשכות עליהם ללא נקמה. ולא פשוט לא לנקום, כי המתבגר מרגיז, הוא מצפה לקבל עצמאות וחופש פעולה, הוא יכול להתחצף, להתפרץ, להיות ביקורתי, לדחות את ההורה מעליו, אך עדיין דורש סיפוק פיזי של צרכיו ("תסיעי אותי" "תקנה לי" "תבשלי לי" וכו' לפעמים מיד אחרי התפרצות על ההורה). במצב הזה הורים יכולים להרגיש מנוצלים ודחויים. הם רוצים קשר ותקשורת עם הילד, שהילד יהיה פחות אגוצנטרי ויראה גם אותם, יכיר בהשקעה שלהם בו, ואולי ירצה את נוכחותם ותרומתם מעבר לרמה הפיזית-טכנית.

אך יש לקחת בחשבון שהילד לא מסוגל בשלב זה לראות את הוריו כדמויות נפרדות ומציאותיות, זה יקרה, כך אנו מקווים, באופן הדרגתי, בזכות היכולת של ההורים לשרוד את הניסיונות להרוס אותם.

מה יכול לעזור להורה להישאר  בעמדה אמפתית, מכילה ושורדת מול המתבגר שלו?

התבוננות כנה של הורים בקשר שלהם עם הוריהם עשויה לעזור להם להבין את העמדה של ילדיהם. עד כמה הורים מתייחסים להוריהם כאנשים נפרדים עם צרכים משלהם? עד כמה הם נמצאים בקשר עמוק איתם מעבר לעזרה הטכנית עם הנכדים? לעתים זה קורה, ולעתים לא, ואין בכך עדות לכישלון הורי כלשהו. יתכן שזהו מעגל החיים. בתום תהליך ההתבגרות הילד אמור לתפוס את הוריו כדמויות נפרדות, ולקיים איתן קשר הדדי, אך קשר הדם אינו מבטיח חיבור בתחומי עניין, עמדות ותפיסות חיים, וכמו בקשרים אחרים דרושים כאן רצון טוב והשקעה של שני הצדדים.

ולסיום, הארה של ויניקוט, אשר עשויה לנחם מעט את ההורה הסחוט של המתבגר-

לדעת ויניקוט, התבגרות סוערת משקפת הורות טובה דיה, שבזכותה התפתח מתבגר, אשר מחובר לחלקים שונים באישיותו, שיש לו "עמוד שדרה" שמאפשר לו לא לפחד ללכת עם האמת שלו גם במחיר של הכעסת הסביבה.

קראו עוד על טיפול פסיכולוגי בגיל ההתבגרות ►

ד.ו. ויניקוט (1971) מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיהם על החינוך הגבוה. ב"משחק ומציאות" עם עובד (1998).