עדנה טמיר
לאורך שנות עבודתי כמטפלת רגשית מצאתי את האמנות במובנה הרחב, כבלתי אמצעית לביטוי תכנים רגשיים ובעיקר כאלה במלווים בכאב, צער, בדידות, התמודדות עם אובדן, טראומה, ועוד.
הטיפול הרגשי באמצעות האמנות / ההבעה והיצירה, מקביל לתהליכי היצירה של האומן המתקשר עם סביבתו באמצעות שפה ייחודית זו, אך בשונה ובנוסף, בטיפול בהבעה ויצירה, קרי, באמנות, מתבקשת נוכחותו של המטפל המתבונן ומלווה את המטופל.
מניסיוני כמטפלת רגשית מצאתי כי למטפל תפקידים שונים הן בנוכחותו בשעת הטיפול והן ברווח הקיים בין פגישה לפגישה.
תפקיד המטפל להיות מיכל לתכנים המובעים על ידי המטופל באופנים השונים, לעבדם ולשקפם למטופל באופן המותאם לגילו, ליכולותיו הקוגניטיביות ומצבו הרגשי.
השיקוף דומה להתבוננות במראה המגלה לנו את מה שאיננו יכולים לראות בכוחות עצמנו.
כמו כן, נוכחותו של המטפל בפגישה הטיפולית באה לידי ביטוי בכמה אופנים:
מתבונן וקשוב ופעיל.
מאפשר מרחב משחקי – יצירתי ותוך התפתחות התהליך שעוברים השניים, המטופל והמטפל, מתרחשת טרנספורמציה, שינוי מהקונקרטי למומשג.
זה הישג טיפולי שמובנים בו הבנה, יכולת התמודדות, הכרה במציאות ובסביבה, הכרה בנפרדות ובשונות בשלבי גילוי העצמי.
הכשרתי המקצועית מתפתחת יום יום, שעה שעה. עבדתי שנים רבות בקליניקה ציבורית, בעמותה "אותי – עמותה ישראלית לאוטיזם" (משרד הבריאות), וכיום כמטפלת לילדים בקליניקה הפרטית בתל אביב וכעמיתת מכון טמיר. הטיפול מלווה בהדרכת הורים לצורך חשיבה משותפת על צרכיו והתפתחותו של המטופל ועל השינויים החלים בו כפי שהם נחווים ונראים בבית ובחדר הטיפולים, תוך שמירה וכיבוד פרטיותו.
שיתופם של ההורים מהווה עבורם תמיכה ומקום למצוקתם כהורים שלעיתים מרגישים כי נכשלו בתפקיד ההורות, ובמרבית המקרים הם יוצאים נשכרים ומלווים בהחלטות ומסקנות אישיות המיטיבות עמם, וכמובן עם ילדם.
באופן פורמלי הוכשרתי כמטפלת באמנות בשלוחת אוניברסיטת לסלי קולג', בוסטון, ארה"ב, בישראל, ובהמשך:
-
טיפול במשחק בארגז חול, מכללת סמינר הקיבוצים.
-
פסיכותרפיה קוהוטיאנית, שנה א'.
-
פסיכותרפיה יונגיאנית, תוכנית הכשרה תלת שנתית, אוניברסיטת בר אילן.
-
פסיכותרפיה פסיכואנליטית במרכז ויניקוט בישראל, תכנית ארבע שנתית.
כמו כן, אני מדריכה מוסמכת למטפלים בהבעה ויצירה מטעם יה"ת.
תאמו שיחת ייעוץ
עם ראש המכון: