האם לפעמים עדיף להדחיק טראומה או שתמיד נכון לעבד אותה?

האם כדאי לפתוח כל טראומה נפשית כדי לעבד אותה או שישנן חוויות שעדיף שתישארנה מודחקות?

הסוגיה של ״פתיחת הטראומה״ מעלה שאלות ודיונים רבים בקהילת הפסיכותרפיה.

בקרב נחשפים לטראומה עולה לא אחת חשש מפתיחה מחודשת של פצעי העבר, מה שמוביל לעיתים להימנעות מטיפול, הכל כדי לא לפגוש שוב את חוויית הטרור הנפשי.  

אוראל קורט, מתאמת טיפול במכון, ביקשה ממומחים לטיפול בטראומה במכון טמיר להתייחס לשאלה חשובה, עמה מתמודדים פונים רבים איתה: 

האם נכון לדבר בכל מצב על טראומה נפשית או שלפעמים עדיף שההדחקה והדיסוציאציה יעבדו שעות נוספות ויגנו עלינו?

עיבוד הטראומה כחלק חיוני והכרחי בדרך להשגת איכות חיים תקינה ומיטיבה 

ד"ר נירית שלמון ביטון, מטפלת אינטגרטיבית בירושלים

אני חושבת שאם השאלה הזו עולה בכלל, הטראומה איננה לגמרי מודחקת, אלא היא זכורה באופן עמום ומופיעה בחיים באופן קטוע ולא מעובד. טבעה של הטראומה, כל עוד היא אינה מעובדת, שהיא איננה נתפסת כחלק מרצף החיים של האדם, אלא כהווה נצחי. כל פעם שיש טריגר שמעלה אותה, היא מופיעה ומתרחשת בהווה במלוא האימה והמצוקה המקורית. כדי שאפשר יהיה לראות בטראומה אירוע של העבר, ולשבץ אותה ברצף הנרטיבי של חיי האדם יש צורך לעבדה. כלומר, הטיפול בסופו של דבר, משחרר את האדם מהכלא הנפשי של החזרה הכפייתית של הטראומה. התהליך עשוי להיות קשה, אך המטרה היא שחרור, והשגת שליטה רבה יותר על החיים. 

גישה דומה עולה מדבריה של מטפלת בטראומה נוספת אשר שמה דגש על חשיבות ההליך המקדים למגע עם הטראומה ועל אחריות המטפל לשמירה על ביטחון המטופל -

כמטפלת בטראומה אני מאמינה שרק דיבור ישיר על הטראומה ומעבר דרך הכאב החד שדיבור זה מעלה היא הדרך להחלמה והטבה. תהליך זה לרוב פוגש את המטופל בתוך עוצמות רגשיות שמובילות לתזוזה מסיבית של הגנות  שעלולות לגרור תגובות של חרדות מהותיות ואף של חרדה מהתפרקות. 

ולכן אני חושבת שכמטפלת יש לי את החובה האתית לדאוג שיש בידי המטופל והמטפל רשתות ביטחון יציבות מספיק כדי להכיל תהליך מורכב זה, שלמטופל אהיה מזרון ליפול עליו. ובמידה ונראה שהמטופל לא יוכל לשאת את העוצמות יש לשמור על ההגנות שלו כמו שהן ולא לגעת בטראומה.

בהמשך לכך, אבי יקיר, עו"ס קליני מאזור המרכז, מוסיף התייחסות לעוצמת הסימפטומים, ניסיון המטפל ואקטיביות המטופל בתהליך החשיפה -

השאלה הראשונה לגבי טראומה היא עוצמת הסימפטומים מהן סובל המטופל: חלומות זוועה, נדודי שינה, חרדות ופרנויות, התמכרויות, דיסוציאציות למיניהן, הימנעות וצמצום יחסים בין אישיים ועוד.

התגובה למצב הטראומטי תלויה במבנה האישיות של המטופל ובמצבו לפני החשיפה, כך שלא כל מטופל מגיב לאירוע באופן דומה.

אם המטופל מגיע כבר לטיפול, המטרה היא להקל על הסימפטומים ולעתים קרובות, אין אפשרות להימנע מחשיפת הטראומה.

על המטפל להיות מאד מיומן בחשיפה מעודנת עם יכולת לאפשר למטופל להוביל את החשיפה. 

מרב רייף ממן, פסיכותרפיסטית ומטפלת EMDR באזור השפלה, מתייחסת לעבודה מקדימה על אירועי הווה הקשורים לטראומה -

יש לי ניסיון רב בעבודה עם טראומות. אני מטפלת מוסמכת בגישת EMDR ובהסמכה להדרכה בשיטה. EMDR הינה שיטה מעולה לטיפול בטראומות. 

כאשר לאנשים קשה לדבר על טראומות עבר, אני בד״כ מציעה לעבוד על אירועי הווה שקשורים וזה הרבה יותר קל ומשמעותית פחות מאיים.

אירועי הווה, אלו אירועים שמהווים טריגרים לתגובה רגשית עוצמתית מאחר והם מקושרים לאירוע עבר טראומטי.

כאשר עובדים על אירוע הווה, הוא תורם גם לעיבוד אירוע העבר מאחר והם מקושרים ברשת זיכרונות אחד לשני.

הרבה פעמים לאחר שעובדים על אירועים בהווה, למטופל יותר קל לפתוח אירוע טראומטי בעבר. לעיתים הוא יכול להרגיש הטבה משמעותית ולא ירגיש צורך לעבד את האירוע בעבר. יחד עם זאת, אם ירצה לפתוח את אירוע העבר סיכוי גבוה שירגיש הטבה גדולה יותר בחייו.

שרון ריגאי, פסיכותרפיסטית מאזור השרון, מעלה סימן שאלה לגבי החתירה למגע באמת הרגשית הקשה הנמצאת בבסיס הטראומה -

חתירה לאמת הרגשית היא מוטיב מרכזי בתפיסתי ובטיפוליי בקליניקה, מטרה שדורשת עבודה ברגישות, תוך מתן כבוד לקצב שונה ויכולת אישית אצל כל אדם, אך מחייבת כניסה ומגע באזורי כאב וטראומה. העמקה ברמות הכשרה ולימודים, הרחיבה את ההבנה שלי בצורך של אזורים כואבים בנפש להיות ננגעים, החל מפרויד (היכן שהיה האיד יהיה האגו) ועבור לביון (כמיהת הנפש לאמת והחשש ממנה, הצורך בפונקציית אלפא) ועוד.

מפגשים לאין ספור, ואנשים רבים בקליניקה שלי, הנכיחו שוב ושוב את ההוויה הזו, של צורך במגע נפשי עמוק גם עם האמת הרגשית הקשה השוכנת בבסיס הטראומה, אמת שאיננה יכולה להתגלות אלא בכניסה והעמקה באזורי כאב עז, פחד ולעיתים גם אימה.

במהלך עבודתי, הופתעתי להתוודע למציאות שונה בקרב מספר מטופלים, רובם ניצולי שואה, בגילאי 70-90, שגיבשו לעצמם הוויה של אופטימיות, ובנרטיב שלהם, התמקדו בטוב ובניסיי הישרדותם, והראו יכולת הסתגלות יוצאת דופן, תוך חוויה של חיות ושייכות גם לאחר רגעי אובדן. מה שנראה היה בעיניי, ממבט חיצוני כהשטחה של כאב ואובדן, שירת אותם נאמנה במזעור של מצבי חוסר אונים ורגעי ייאוש ואפשר להם למרות הזוועות, מיקוד בחוויה של כוחות ויכולת.

 מכל מטופליי אני לא מפסיקה ללמוד, והודות לאנשים אלה, למדתי שמי שבנה לעצמו חיים טובים, בהם אזורים מרובים של ברכה ותפקוד, ובחר שלא לפתוח את הטראומות, כנראה עשה את הבחירה הנכונה עבור עצמו וכידוע- אין סיבה להחליף סוס מנצח במצבי איכות חיים.

בגילוי נאות, אני מודה שכיום, אני עדיין אוחזת בתוכי עמדה ראשונית ואמונה עמוקה כלפי הצורך של הנפש באמת רגשית, אך עמדתי צנועה יותר, מכבדת וסקרנית לבחירות אחרות של אנשים במהלך חייהם ובטיפול. 

לסיכום, כמאמר השייקספירי: להיות או לא להיות, ובהשאלה: לפתוח או לא לפתוח, לתחושתי אין תשובה אחת אחידה ופשוטה.  המפתח הוא הקשבה מקצועית והוויה נוכחת ומלאה באהבת אנוש, תוך כדי כבוד לבחירותיו של אדם שנעשו שם ואז (ברגעים שהתחוללה הטראומה), לאורך החיים וכאן ועכשיו בטיפול. 

The only way out is through

לא תמיד נכון, ולא בכל מחיר יש לפתוח ולחטט בפצעי העבר. 

נסכם?

פתיחת טראומה הינה סוגייה מורכבת בעולם הפסיכותרפיה.

חלק מהמטפלים מאמינים שעיבוד הטראומה הוא חיוני בכדי להשתחרר מהכלא הנפשי של מנגנון כפיית החזרה המאפיין טראומה, בעוד שאחרים טוענים כי יתכן שלא יהיה צורך בכך עבור כל המטופלים. 

גורמים כמו עוצמת הסימפטומים, יכולתו של המטופל להתמודד עם עוצמות רגשיות וניסיון המטפל בחשיפה רגישה והדרגתית, כולם משחקים תפקיד בקביעת הגישה הנכונה ביותר. 

בסופו של דבר, ההחלטה לפתוח את טראומת העבר היא החלטה אישית שצריכה להיעשות בליווי של מטפל מיומן ומנוסה.

בכל הנוגע להתמודדות עם טראומה, כמו בהרבה דברים בחיים, אין פתרון אחד שמתאים לכולם. 

התייעצו איתנו על טיפול בטראומה

מוזמנים לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי,

לשעבר חבר בצוות הקהילתי בנט"ל

הירשמו לשיחת ייעוץ קצרה,

ממוקדת וחד-פעמית - 

הערכה מהירה, עם חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

עדכון אחרון: 

14 בדצמבר 2023

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר