הפסיכולוגיה של הודאות שווא - false confessions ומקורותיה

דרג פריט זה
(1 הצביע)
הודאת שווא הודאת שווא

הפסיכולוגיה של הודאות שווא

 מדוע חשודים מודים בפשע שלא ביצעו?

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW


נדמה כי הפרשה של רצח תאיר ראדה ממאנת לרדת מסדר היום התקשורתי. 

מעת לעת שבים לכותרות המאמצים הכנים, המשפטיים והקהילתיים, לקראת ערעור נוסף שיסדוק את הקונצסנזוס המשפטי ויוכיח את חפותו של רומן זדורוב, מי שיושב מזה שנים רבות בבית הכלא בעוון רצח הנערה. 

בלי קשר לשאלה האם אתם מאמינים שזדורוב אשם או זכאי, חשוב להכיר את הסיבות הפסיכולוגיות שעומדות בבסיס ההחלטה של חשוד חף מפשע להודות במעשה פלילי חמור שלא עשה.

במהלך שני העשורים האחרונים מאות אסירים מורשעים זוכו בזכות ראיות דנ״א ואחרות, והתגלה שהודאות שווא בהשפעת לחץ משטרתי  הן סיבה מובילה להרשעות שגויות של חפים מפשע. 

באופן קצת אירוני, הודאה נחשבת לראיה המפלילה והמשכנעת ביותר לאשמה שהפרקליטות יכולה להציג כנגד הנאשם, ולכן וידוי שווא הוא ראיית השווא המפלילה ביותר שהמדינה יכולה להציג כנגד חף מפשע. 

מחקרים מלמדים כי ווידויים יוצרים אפקט חזק של הטיה בתפיסה ובקבלת ההחלטות של הגורמים הרשמיים, הפרקליטות והיועץ המשפטי למשל, שהכרעה לגבי הגשת כתבי אישום בתיקים פליליים מצויה בסמכותם.


זה נראה הכי פשוט שיש: כמו מרביתנו, גם הם מניחים כי התוודות בביצוע מעשה פלילי, בעיקר כאשר היא מפורטת, היא האמת ואין בלתה. 


למרות גוף המחקר הקרימונולוגי, החברתי והפסיכולוגי העשיר שהתגבש בעשורים האחרונים, מרבית הציבור עדיין מאמין במה שמכונה ״מיתוס של חקירה פסיכולוגית״, לפיו אדם חף מפשע לא יודה באשמה שקרית, אלא אם יעבור עינויים פיזיים או שהשתבשה עליו דעתו. 

אמונה  זו נובעת מחוסר ידיעת המתרחש במהלך חקירת משטרה וכן בשל ההנחה השגויה שאנשים אינם נוהגים באופן המנוגד לאינטרס האישי שלהם או באופן המוביל להרס עצמי.

"פרויקט החפות"

"פרויקט החפות" (The innocence Project) שהוקם בבית הספר למשפטים קרדוזו ב-Yeshiva University בניו יורק, מאתר תיקים ישנים בהם ניתן למצוא ראיות DNA, אשר מסיבות טכנולוגיות או אחרות לא נבדקו במהלך המשפט. 


אנשי הפרויקט כבר הביאו לזיכויים של מאות מורשעים בארצות הברית, כשהם נעזרים באותן ראיות על על מנת להוכיח את חפותם. 

בחלק מהתיקים הללו רק נשללה מעורבותו של האדם שהורשע, אך ב-152 מקרים הובילה בדיקת ה-DNA לתפיסת העבריין האמיתי, למרות השנים הרבות שחלפו מאז.


החוקרים הופתעו לגלות כי מתוך 353 זיכויים מאוחרים שהושגו במסגרת הפרויקט, בכמעט 30% מהם התבססה ההרשעה, לפחות בחלקה, על כך שהנאשם הודה. 

מדובר בעבירות החמורות ביותר - אונס, רצח או תקיפה חמורה, וכשמבודדים את הבדיקה למקרי הרצח בלבד, שיעור הודאות השווא עולה על 50%.

למה קשה לדעת מה השכיחות האמיתית של הודאות שווא?


בהגדרה, הודאת שווא היא הודאה (״עשיתי זאת״) שאחריה מגיע נרטיב (תיאור מפורט של איך ומדוע התרחש הפשע) של פשע שהמודה לא ביצע. 

נראה שהמקרים המתועדים מייצגים אך ורק את קצה הקרחון, שכן המקרים הללו אינם כוללים לא רק את אלה שבהם אין ראיות דנ״א, אלא גם מקרים אחרים, למשל כאלה שבהם היו הודאות שווא שבוטלו לפני המשפט או מקרים שעליהם מוטל חיסיון. 

בפועל, למרות ניסיונות רבים להעריך את שיעורן – לא ידוע כיום עד כמה הודאות שווא נפוצות. לכך ישנן מספר סיבות: 


 1. החוקרים אינם יכולים לזהות (ועל כך לדגום רנדומלית) את יקום הודאות השווא מכיוון ששום ארגון ממשלתי או פרטי אינו עוקב אחר המידע הזה.

 2. גם אם ניתן היה לזהות סט של הודאות שווא אפשריות, פרקטית בדרך כלל אי אפשר להשיג את חומרי המקרה הראשונים (דיווחים משטרתיים, הקלטות של החקירה וכו׳) הדרושים להערכת חוסר המהימנות של ההודאות הללו.

 3. אפילו במקרים שבהם החומרים אותרו, עדיין עשוי להיות קושי לקבוע מה באמת קרה בוודאות שתספיק כדי להוכיח שנגבתה הודאת שווא.

איך ניתן להוכיח הודאת שווא במחקר?


אי לכך, במרבית מקרי הודאת השווא לכאורה, יהיה בלתי אפשרי להסיר כל ספק בנוגע להיותו של המודה חף מפשע. ואולם בתחום מדעי החברה מחקרים הראו שישנן ארבע דרכים להוכיח שהודאה היא שקרית: 

א. כאשר ניתן להראות באופן אובייקטיבי שהמודה הודה בפשע שלא בוצע (למשל, אם מוצאים את ה״קורבן״ בחיים). 

ב. כאשר ניתן להראות אובייקטיבית שהנאשם לא יכול היה לבצע את הפשע פיזית (אם, למשל, בזמן שהפשע התרחש הוא היה במקום אחר). 

ג. כאשר מזוהה הפושע האמיתי ואשמתו מוכחת אובייקטיבית. 

ד. כאשר ראייה מדעית – בשנים האחרונות בעיקר ראיית דנ״א – מראה באופן קונקלוסיבי שהמודה חף מפשע. 

ואולם חרף ארבע האפשרויות הללו, רק מספר קטן של הודאות-שווא-לכאורה מכילות את הראייה או הנסיבות העצמאיות המאפשרות למודה להוכיח את חפותו מעבר לכל ספק. 



מה מביא נחקר להודות ברצח שלא ביצע?


 אין גורם בודד המביא אדם להודאת שווא, והיא נגבית על ידי המשטרה בתהליך הכולל השפעה, שכנוע וציות ובדרך כלל גם כפייה פסיכולוגית. זאת לצד גורמים אישיותיים ונטיות מסויימות ההופכים אדם "נוח" יותר לסוגסטיה מסוג זה. על מנת להבין מדוע אנשים מוסרים הודאות שווא יש ראשית להבין כיצד חוקרי משטרה עובדים מבחינה פסיכולוגית. 


שלוש הטעויות העוקבות המתרחשות בתהליך המסתכם בהודאת שווא הן:


 1. סיווג שגוי:  אדם חף מפשע מסווג כאשם. אם המשטרה לעולם לא תחקור אדם חף מפשע, הודאות שווא לעולם לא ימסרו. שיקולים מוטעים רבים מובילים שוטרים לסווג בשוגג חף מפשע כאשם, הנפוצה שבהן היא כנראה הכשרה לא מדוייקת. בלשים לומדים מידע שגוי אודות רמזים מילוליים ולא מילוליים שכביכול מבחינים בין אמת לשקר. כך למשל שאדם הנוגע באפו, מסיט את מבטו או מסדר את משקפיו – משקר. זאת על אף שמחקרים הראו שבני אדם הם ״גלאי שקר״ גרועים מאוד, ומרבית האנשים מזהים שקר בהסתברות שדומה לזו של הטלת מטבע. 

עוד הראו מחקרים ששיטות ושאלונים שנועדו לגלות שקר בחקירות משטרתיות אינם מהימנים, בדומה לפוליגרף שגם לו אחוז שגיאה משמעותי. 

2. טעות נפוצה נוספת היא זיהוי אדם כאשם רק בגלל שהיה הראשון בו הבחינו אשר התאים לתיאור כללי מאוד שניתן על ידי עד ראיה, למשל. 

מחקרים מראים שישנן דרכים מדוייקות יותר לעמוד אחר שקר- שקר מצריך מאמצים קוגנטיביים רבים יותר מאשר לומר את האמת, ולכן ראיון שיבקש מנחקר לספר את השתלשלות האירועים בסדר הפוך יכול להוות קריטריון מדוייק יותר. 

״סכימות פשע״ נפוצות עשויות גם הן לגרום להטיה בבחירת החשודים, לדוגמה נמצא כי בני משפחה רבים הודו הודאות שווא ברצח בן זוג, ילדיהם או הוריהם רק בשל הנחת החוקרים שהיה להם מניע. 

3. כפייה: לאחר שבלשים סיווגו בשוגג חף מפשע כאשם, לעתים קרובות הוא יעצר לחקירה. הודאה באשמה חשובה מאוד בעיקר כאשר אין ראיות אחרות נגד החשוד, ובמיוחד בתיקים עם פרופיל גבוה, בהם מופעל על המשטרה לחץ לפענח את הפשע. לכן לא מפתיע שמרבית הודאות השווא המתועדות ניתנו בתיקי רצח ותיקים אחרים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה. מרגע שמתחילה חקירה, הגורם העיקרי להודאת שווא בהשפעה משטרתית הוא שיטות פסיכולוגיות של כפייה. 


ניתן להגדיר כפייה פסיכולוגית משטרתית בשתי דרכים: 

שימוש משטרתי בשיטות חקירה שהפסיכולוגיה והחוק רואים בהן כופות מיסודן, או שימוש משטרתי בשיטות חקירה שבמצטבר מביאות את החשוד לתפיסה שאין לו ברירה אלא להיענות לדרישות החוקרים. התוצאה היא בדרך כלל זהה. בעוד שכיום שיטות כמו מניעת מזון, שינה ומים נדירות בחקירות משטרה ושב״כ, שיטות הכפייה הפסיכולוגיות של המשטרה מתבססות על הבטחות (ישירות או מרומזות להקלה בעונש או לחילופין איומים בעונש כבד יותר. מרבית הודאות השווא המתועדות בעשורים האחרונים נגרמו באופן ישיר על ידי הבטחות ואיומים או כללו כאלה. 

הצורה השנייה של כפייה פסיכולוגית היא לשכנע את לחשוד להאמין שאין לו ברירה אלא לציית לרצונות החוקר. כאשר מבינים את המבנה הפסיכולוגי של החקירה המודרנית, קל לראות כיצד מיוצר האפקט הזה. סביבת המעצר נועדה לבודד ולהחליש את החשוד והחקירה מעוצבת בצורה שתהיה מלחיצה ולא נעימה, תחושות שרק מתעצמות עם התארכות החקירה. 

טכניקות החקירה אמורות לגרום לחשוד להאמין שאשמתו הוכחה מעבר לכל ספק, שאיש לא יאמין לטענותיו לחפות ושככל שימשיך להכחיש את ההאשמות הוא רק יחמיר את מצבו. במצב כזה החשוד עשוי להסיק – מתוך עייפות או פשוט בגלל שאינו רואה מוצא אחר - שאין לו ברירה אלא לציית למשאלות החוקרים. הודאה במקרים כאלה היא על פי הגדרה לא-רצונית ותוצאה של כפייה. 


3. זיהום (קונטמניציה): שיטות כפייה פסיכולוגיות משטרתיות יכולות להסביר איך חשוד עובר מהכחשה להודאה, אבל וידוי הוא יותר מהצהרת ״עשיתי זאת״. וידוי כולל גם נרטיב ״פוסט-הודאתי״ שמטרתו להסביר את הצהרת ה״עשיתי זאת״ באופן שיהווה דין וחשבון משכנע לאשמת החשוד. 

הכוח הרטורי והתוכן של הנרטיב שאחרי ההודאה מסביר מדוע וידויים נחשבים לראייה כה חזקה באשמה, המובילה לעתים להרשעת חפים מפשע. בלשי משטרה מבינים את חשיבות הנרטיב ומנסים להשפיע עליו ולעצב אותו. הם ינסו להביא את החשוד לווידוי וחרטה, לייחס את ההחלטה להתוודות לחשוד עצמו, לשכנע אותו לקבל דין וחשבון מסוים ולרמוז לו על עובדות בנוגע לפשע. 

האוכלוסיה המועדת להודאת שווא


לא כל האנשים נוטים באותה מידה להודאות שווא, והם שונים ברמת העמידות הנפשית שלהם מול לחצי החוקרים. 

למשל, תחת נתוני חקירה זהים, אנשים צייתנים, כנועים ונוחים להשפעה שבירים יותר נוכח לחצים ונמצאים בסיכון גבוה יותר להודאת שווא. 


אנשים הנוטים מטבעם להימנע מעימות וגם כאלה הלהוטים לרצות אחרים, בעיקר דמויות סמכותיות, נמצאים גם הם בסיכון גבוה להודאת שווא. 

זאת ועוד, תנאים של עייפות ו/ או הפסקה בצריכת סמים או אלכוהול מגבירים את רמת ההשפעה של החקירה על הנחקר. 


אנשים נוספים הנחשבים פגיעים יותר בפני לחץ משטרתי בחקירה הם בני נוער, אנשים פגועים התפתחותית, בעלי לקות קוגניטיבית, או המתמודדים עם מחלה נפשית:

פגיעה התפתחותית 

אנשים פגועים התפתחותית אינם תמיד מבינים מה נאמר להם או את ההשלכות של תשובותיהם. פעמים רבות רמתם השכלית הנמוכה  מתבטאת גם באינטליגנציה חברתית מוגבלת כך שלעתים הם אינם מבינים את המורכבות והקונטקסט של אינטראקציות וסיטואציות, כולל חקירות משטרתיות, ולכן קל מאוד לתמרן אותם. 

מכיוון שהם חסרי ביטחון ויש להם נטייה לנסות ולהסוות את החסרים הקוגניטיביים שלהם וכן לרצות הם נוטים להסכים עם הצהרות חוזרות ונשנות הנשמעות מפי אדם בעל סמכות, גם אם הן שגויות. נוסף על כך, כישורי ההתמודדות שלהם לקויים ולחץ מכניס אותם למצוקה רבה ואינטנסיבית יותר ביחס לאנשים שרמת ההתפתחות שלהם נורמלית. ואכן, מספר המקרים המתועדים בהם הוצאה הודאת שווא מאדם בעל לקות התפתחותית הוא עצום. 

בני נוער

בני נוער נוטים להיות לא-בוגרים, לבטוח בבעלי סמכות באופן נאיבי, כנועים ולהוטים לרצות סמכויות מבוגרות. לכן, קל מאוד להפעיל על נערים לחץ ולתמרן אותם. כמו כן לנערים צעירים חסרה היכולת לשפוט ולהבין עד תום את טבע החקירה ואת השלכותיה ארוכות הטווח, כמו גם את השלכות התשובות הניתנות במהלכה. כישורי השפה והכישורים המנטליים הלא מפותחים שלהם, כמו גם יכולתם המוגבלת לעמוד בלחצים, הופכת צעירים לקבוצת סיכון להודאת שווא. 

נפגעי נפש

נפגעי נפש מצויים בסיכון גבוה במיוחד להודאת שווא בתגובה ללחץ משטרתי, וזאת בשל מגוון סימפטומים פסיכיאטריים העשויים לגרום להם להציע או להסכים עם מידע שגוי. 

בין הסימפטומים הללו מצויים בוחן מציאות לקוי, תפיסות ואמונות מעוותות וחוסר יכולת להבדיל בין עובדה לבדיה. הם עשויים להתבלבל בקלות ולאבד קשב וזיכרון ולהתוודות באופן רצוני על מעשה שלא ביצעו. מסיבות אלו ניתן בקלות להביאם לתת הודעת שווא.  


עם זאת, יש לציין שאת מרבית הודאות השווא גובה המשטרה מנחקרים נורמליים מבחינה מנטאלית (כאלה שאינם לוקים ובנפשם ואינם בעלי ליקוי התפתחותי).



3 סוגים של הודאות שווא


קיימים שלושה סוגי הודאות, שלכל אחד מהן מוביל תהליך פסיכולוגי תפיסתי נבדל: 

  • הודאה רצונית - מתרחשת מבלי ניסיון יזום לדלות אותה.
  • הודאה כפויה מתוך ציות - מתרחשת כאשר החשוד מודה באשמה בתגובה לשיטות חקירה קיצוניות, למרות שבתוך תוכו הוא יודע שהוא חף מפשע. 
  • הודאה כפויה מתוך השתכנעות  - כאשר החשוד מאמין לבסוף שהוא אכן ביצע את העבירה.


נתייחס בהרחבה לכל אחד מהסוגים:

הודאה רצונית 

הודאה רצונית מוסברת על ידי צרכים פסיכולוגיים פנימיים של המתוודה, או על ידי לחץ חיצוני שמופעל עליו על ידי גורם אחר שאינו החוקר. 

מרבית הודאות השווא מרצון מבטאות הפרעה נפשית קשה, שקשור במניעים של רצון לפרסום (לגנאי או לתהילה), צורך לכפר על תחושת אשמה כתוצאה ממעשים מדומיינים או אמיתיים, קושי ניכר להבחין בין בדיה למציאות, או צורך פתולוגי בקבלה או הענשה עצמית. 

עם זאת, הודאה רצונית יכולה להימסר בהיעדר חולי נפשי, למשל מתוך רצון להגן על הפושע האמיתי (על ידי מי שמכונים בעולם התחתון ״קופים״), או בכדי לספק אליבי לפשע לאחר מעשה. 

פשעים בפרופיל תקשורתי גבוה נוטים למשוך הודאות שווא רצוניות, אך לעתים קרובות המשטרה סקפטית לגבי תוקפן המשפטי.

הודאה כפויה מתוך ציות 

הודאה כפויה מתוך ציות נעשית לרוב לתכלית תועלתנית.

תכליתה של הודאה צייתנית קשורה בדרך כלל ב״חיזוק שלילי״: הנחקר עושה כל מה שניתן כדי להפסיק תהליך אברסיבי, למשל:

  • הפסקה של תהליך חקירה מתיש וממושך
  • ניצול הצעה מפתה להקלה בעונש 
  • הימנעות מענישה עתידית חמורה יותר 

החשוד מודה באשמה בידיעה שהוא חף מפשע, ולכן בדרך כלל הודאות כאלה מוכחשות זמן קצר לאחר תום החקירה. 

בעידן המודרני, כפייה פסיכולוגית שמופעלת על החשוד היא הגורם העיקרי להודאה כפויה מתוך ציות. 

לא קשה להבין כיצד איומים והבטחות בשילוב עם טכניקות חקירה כמו האשמות חוזרות ונשנות, לחץ ושקרים אודות ראיות מומצאות, עלולים להביא אדם להתוודות על פשע שלא ביצע. 

עוד היבט קוגניטיבי קשור לתהליכי קבלת החלטות:

מחקרים מראים כי כולנו נוטים לבחור בתוצאות שיגבירו את טובתנו האישית, וכי בתנאי לחץ נגיב באימפולסיביות רבה יותר ונפחית את חשיבותם של שיקולים ארוכי טווח. 


במילים פשוטות, החשוד פשוט מבין את יתרונות הווידוי, שוקל את מחיר ההכחשה ומחליט לבחור בהודאת שווא. 

הדבר מתאים במיוחד לכאלה המאמינים בתמימות שהעובדה שהם חפים מפשע תזכה אותם לבסוף. לכך מתווסף מה שמכונה "אפקט מילגרם". 

החל משנות השישים של המאה הקודמת,  ערך הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם שורה של מחקרים פורצי-דרך בפסיכולוגיה חברתית, בנושא ציות לסמכות. 

בין מערכי המחקר של מילגרם לבין חקירות משטרה קיים דימיון ניכר: 

התנאים הפיזיים והלחצים הפסיכולוגיים המופעלים על החשוד / הנבדק ומלמדים כי הנטיה האנושית לציית לסמכות, ביחד עם תנאים מאיימים ומעוררי חרדה, מגבירים את הסיכוי לציות עיוור. 

כל אלו מכינים את הקרקע לבחירה בהודאת שווא, כמו הייתה ברירה בלעדית. 

הודאה כפויה מתוך השתכנעות 

 

מתרחשת כאשר טקטיקת חקירה גורמת לחשוד חף מפשע להתחיל לפקפק בזיכרונו ולגרום לו להאמין באופן זמני שסביר יותר שביצע את הפשע מאשר שלא, למרות שאין לו שום זיכרון שעשה זו. הודאה מסוג זה בדרך כלל מתרחשת בשלושה שלבים: 

ראשית, החוקר גורם לחשוד לפקפק בחפותו, בדרך כלל כתוצר לוואי של חקירה אינטנסיבית וארוכה עם האשמות שווא. תחילה החשוד מנסה להסביר לחוקרים שהם טועים לגמרי, אך בשלב מסוים הוא מבין שהם אינם הולכים להשתכנע בחפותו. בנקודה זו הוא עשוי להתחיל לחוות דיסוננס משום שאינו יכול ליישב את הסתירה הברורה בין הידיעה שהוא חף מפשע לבין העובדה שהמשטרה מדווחת על ראיות מוצקות לאשמתו לכאורה. כדי לשכנע את החשוד שהוא ביצע את הפשע, החוקרים צריכים לספק לו סיבה שמסבירה מדוע הוא יכול היה לעשות זאת מבלי לזכור את המקרה, וזהו השלב השני בתהליך הפסיכולוגי המוביל להודאה כפויה מתוך השתכנעות. לרוב יציע החוקר גורם ל״הדחקת״ הזיכרון, למשל בלאק אאוט כתוצאה משימוש בסמים או אלכוהול, הפרעה נפשית או בדרך כלל פשוט שהחשוד הדחיק את הזיכרון של ביצוע הפשע כי הוא טראומטי עבורו. ברגע שהחשוד משתכנע באחד ההסברים המוצעים לאובדן הזיכרון, הוא לפתע מאמין שסביר יותר שביצע את הפשע מאשר שלא. הוא נותר במצב של אמונה לא ודאית מכיוון שעדיין אין לו זיכרון שביצע את הפשע, ובכל זאת הוא מוכן לשלב השלישי והאחרון של הודאה כפויה מתוך השתכנעות: בניית הנרטיב הפוסט-הודאתי. החשוד קיבל אחריות לפשע, וכעת החוקר דוחף אותו לספק פרטים על האופן בו ביצע אותו. החשוד אינו יודע את העובדות משום שהוא מצוי במצב פרדוקסלי: הוא מאמין שביצע את הפשע אך אינו יכול לזכור דבר. לכן הוא מנחש או משוחח על האופן שבו ייתכן שהתרחש הפשע, חוזר על הפרטים שהמשטרה רמזה עליהם או ממציא כאלה ביודעין. בדרך כלל נרטיב כזה יהיה גדוש בטעויות. בשלב זה חלק מהנאשמים יצייתו לדרישת החוקרים להשתמש בהצהרות נוסח ״עשיתי זאת״, אחרים ימאנו וימשיכו להשתמש בשפה ספקולטיבית כמו ״זה חייב להיות אני שעשה זאת״ או ״אני מניח שעשיתי זאת״, כשהם מתעקשים שעדיין אינם זוכרים. מתוודים מהסוג הזה בדרך כלל יכחישו את ההודאה תוך כדי חקירה או זמן קצר לאחריה, שכן חקירות משטרה רגילות אינן חזקות מספיק ליצירת שינוי קבוע באמונותיו של חשוד. הודאות כאלה נפוצות הרבה פחות מהודאות כפויות מתוך ציות והן בדרך כלל מתרחשות בתיקים עם פרופיל גבוה וכתוצאה מחקירות ארוכות באופן חריג ואינטנסיביות פסיכולוגית.


הדבר מביא לתגובת שרשרת המעלה משמעותית את הסיכוי של החשוד להיות מורשע. נמצא כי מרגע שהמשטרה גבתה את ההודאה היא לרוב סוגרת את החקירה ואינה מתאמצת עוד להשיג ראיות בכיוונים אחרים. 

אפילו אם יצוצו ראיות הרומזות או מעידות על כך שנגבה מהחשוד וידוי שווא, כמעט תמיד המשטרה תמשיך להאמין שהוא אשם. בהמשך מצטרפים התביעה ולעיתים גם חבר מושבעים לאמונה החזקה והבלתי מעורערת בהודאת השווא כגורם מכריע להאשמתו והרשעתו של החשוד. השפעה זו עד כדי כך משמעותית עד כדי כך שנמצא שווידויים מגדילים משמעותית את ההרשעות גם בתנאי ניסוי מבוקרים שבהם קבוצה שדימתה חבר מושבעים הונחתה להתייחס אל הווידוי כבלתי קביל. 


לסיכום, בשם תוצאותיו ההרסניות של וידוי שווא על עתידו של החשוד, נראה כי רפורמה משטרתית המחייבת הקלטות וידאו של חקירות בשלמותן היא כלי קריטי למזעור המקרים שבהם הודאת שווא מולידה כדור שלג טראגי. עוד רפורמות שעל סמך מחקרים יהיו מועילות הן, בין היתר, הכשרה משופרת של שוטרים בנושא וידויי שווא, הגבלת זמן חקירות ואיסור על טכניקות חקירה מסוימות. בבריטניה, למשל, אומצו רפורמות שונות בהתבסס על התיעוד והמודעות לבעיות של וידויי שווא. ואולם עד שלא תסולק התפיסה השגויה לפיה חשודים חפים מפשע אינם מתוודים בעקבות חקירה פסיכולוגית – בלשי משטרה ימשיכו לגבות וידויי שווא שיובילו להרשעות שגויות. 


נסיים בשיר שנכתב במסגרת "פרויקט החפות", שהוזכר במאמר זה, אותו כתבה אישה שהורשעה על לא עוול בכפה. 


היא מתארת בשיר את המחיר הכבד של הודאת שווא: 

Prevail

Those who are never accused

Do not realize how it changes you

Even if exonerated, you are never really excused

Like the loss of the victim, you have lost too

The ache and the pain never end

Even when freedom is gained

The support and prayers help you mend

But somewhere the hurt still remains

We think of our justice system

As being fair and right

When jurors go home, it’s over for them

The innocent are left in the dark of the night

Away from your loved ones

All you can hope for is that one day, you won’t have to fight

That you will finally get to see the sun

Time lost, you can never get back

Let your hopes and dreams never fail

Don’t give up, you cannot crack

Always believe that the truth will prevail


Jessica Romano

מקורות:


Kassin, S. M., & Kiechel, K. L. (1996). The Social Psychology of False Confessions: Compliance, Internalization, and Confabulation. Psychological Science, 7(3), 125–128



Scheck B. (2013). The innocence project at twenty: an interview with Barry Scheck. Interview by Jane Gitschier. PLoS genetics, 9(8)

Richard A. Leo (2009). False Confessions: Causes, Consequences, and Implications. Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law Online September 2009, 37 (3) 332-343;

 

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020