מכון טמיר לפסיכותרפיה
איזה זכות יש לי ללכת לטיפול בתקופה הזאת?
אנשים שואלים את עצמם.
זה לא שיש לי בן במילואים או בת חטופה או אדם קרוב שנרצח אז מי אני שאתן לעצב או לפחד שלי מקום?
שלא נדבר על התפתחות אישית, רחמנא ליצלן.
אני פוגשת בני אדם ובנות אדם ששואלים את השאלות הקשות האלה וחלקם עם לב מתפוצץ מכאב וחלקם כועסים כל הזמן מכל דבר קטן ולא מבינים אפילו למה.
מערכות היחסים הקרובות שלהם נפגעות, זוגיות והורות. ויש גם את תחושת הערך והאמון בבני אדם שמתערער. דברים ״שוליים״ כאלה.
וכולנו יודעים כמה שהם לא.
גם אם יש אנשים שנמצאים כרגע במצבי קיצון לא אנושיים.
עוד דרך להסתכל על זה מנקודת מבט של חמלה היא לדמיין לרגע שהילד שלכם חוזר מהגן עצוב כי ילדים העליבו אותו והוא נפגע עד עמקי נשמתו.
סביר להניח שלא תאמרו לו, יש צרות גדולות יותר והרגש שלך לא ראוי למקום וההתייחסות. רוב ההורים יגיבו באמפתיה, בחיבוק, כשמתאפשר אז גם ישאפו לשייח פתוח ואוהב שבתקווה יקדם תובנות והרגשה טובה יותר של הילד כלפי עצמו וכלפי העולם. ואיך אנחנו מתייחסים לעצמנו? בדרך כלל הרבה פחות טוב. הרבה שיפוטיות. לא פעם חסרה חמלה עצמית ולגיטימציה לרגשות הכי טבעיים ואנושיים שיש ויש לזה מחירים כבדים.
במלחמה מצטרפת גם תחושת אשמה על כך שאנחנו בכלל מעיזים להתייחס לרגשות שלנו.
הסבר אפשרי לתופעה זו כונה בספרות המקצועית ״אשמת הניצולים״:
"אשמת הניצולים" היא תופעה שבה אדם מאשים את עצמו על כך ששרד אירוע טראומטי, בעוד אחרים לא. היא גורמת לחוסר שליטה ובושה עמוקה. אירועים טראומטיים יכולים לשנות את תפיסת העולם של האדם ולגרום לו לאבד אמון בעולם.
מאז ה 7.10 אנחנו מוצפים בסיפורים מנפצי לב ובטרור פסיכולוגי.
מתוך ההשוואה לאחרים בחדשות או בסביבה נראה לנו שמה קשור העצב/ הכעס/ הפחד שלנו? שווה רגע להתבונן.
שמתי לב שאצל רבים מאתנו יש הצפה רגשית שאנחנו לא בהכרח מבינים שהיא מועצמת עקב המלחמה ובמקרים מסוימים זה אכן המצב.
לראות את ההצפה הרגשית שלנו בתוך הקונטקסט הנכון יכול לאפשר התבוננות עם פרספקטיבה חשובה.
ואולי יש כאן סוג מסוים של ״טראומטיזציה משנית״, מצב בו אדם מפתח תסמינים פוסט-טראומטיים לאחר שנחשף לפרטים של אירוע טראומטי אשר עבר אדם אחר, גם אם לו עצמו לא נשקפה כל סכנה. לרוב מדובר במקרים של חשיפה לפרטי אירוע טראומטי של אדם קרוב או משמעותי, אך לעתים טראומה משנית עלולה להיווצר גם בתגובה לחשיפה לפרטי אירועים טראומטיים (כגון מלחמות ופיגועים) דרך סוגי המדיה השונים.
כתיבה:
לירון שניר, MSW