מה זה נוירופסיכולוגיה? מחקר, עדכונים, מטרות, חדשות ואתגרים

דרג פריט זה
(8 הצבעות)
נוירופסיכולוגיה נוירופסיכולוגיה

מהי נוירופסיכולוגיה?

 

כתבה: אופיר ברגמן,

מכון טמיר תל אביב

נוירופסיכולוגיה עוסקת בקשר בין מוח לבין התנהגות ובאופן ספציפי בין מוח לבין התנהגות מנטלית – קוגניטיבית (כיצד אנחנו מבינים, חושבים, מדברים, זוכרים או תוספים את הסביבה). בדרכים לחקירת תחום זה נכללות הדמיות, בחינות פעילות מוחית בזמן ביצוע מטלות קוגניטיביות, מחקר קוגניטיבי בקרב אנשים בריאים, ובקרב אלו הסובלים מנזק מוחי.

חשוב לדעת לזהות ליקויים של חולה ספציפי ולדעת את המאפיינים של הלוקים בתסמונת כלשהי על מנת לבחור טיפול מתאים ביותר לאדם הספציפי. יש גם לדעת מהן היכולות של המטופל, אילו יכולות נפגעו ולנבא לגבי עתיד הסינדרום וההחלמה. הבנת התפקוד הלקוי תורם גם להבין את התפקוד הבריא. כאשר חוקרים אנשים בריאים תמיד בוחנים את הקבוצה, ואילו מחקר בקרב אנשים שמוחם נפגע עוסק לא פעם בחולה בודד.

Neuropsychology

נוירופסיכולוגיה ומדעים אחרים

תחום הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית קיבל דחיפה עצומה במחצית השנייה של המאה ה- 20, כאשר התפתחו אמצעי ההדמיה המוחית ושכלול שיטות המחקר. נוירופסיכולוגיה מושפעת מתחומי מחקר רבים ומגוונים:

  • נוירולוגיה – אנטומיה מוחית, יצירת מפה אנטומית- תפקודית. מחקר על ידי אלקטרודות אצל בעלי חיים והדמיות בקרב בני אדם.

  • פסיכולוגיה – משתמשים בשיטות מחקר מקובלות, כגון מחקר שכולל קבוצות של אנשים עם יכולות קוגניטיביות תקינות (מדידת התנהגות וניתוח סטטיסטי של ההבדלים בין הקבוצות שנחקרו).

  • מחקר פסיכולוגי- קוגניטיבי – תרם פרדיגמות מחקריות רבות, המשמשות בניסויים עם אוכלוסייה בריאה. משתמשים בהנחה כי לעיתים קרובות ביצוע מטלה אחת קודם והכרחי לביצוע מטלה אחרת, או שביצוע מטלה אחת מורכב מביצוע של תת מטלות אחרות. בקרב אנשים שמוחם נפגע בוחנים אם כל אחת מהפעולות בתהליך מסוים יכולה להיפגע בנפרד ואם קיים ייצוג עצמאי לכל אחד מהשלבים במודל.

  • חישוביות עצבית – כיום משמשים מודלים חישוביים להדמיה (סימולציה) של הפעילות הקוגניטיבית. מדמים את המוח שלנו למחשב – מודל חישובי.

  • רפואה – הנוירופסיכולוגיה עוסקת בחולים ומושפעת מהדגש החזק המושם ברפואה על אבחון מדויק, טיפול נכון וניבוי מהלך המחלה.

  • שיקום – יש צורך להבין את היכולת הקוגניטיבית שנפגעה לצורך דיאגנוזה ולצורך שיקום.

מטרות הנוירופסיכולוגיה

ישנן מטרות מגוונות, אך נתמקד בניסיון להסיק מסקנות על התפקוד הקוגניטיבי הנורמלי על סמך פרופיל הפגיעות המוחיות. המחקר שנעשה בקרב אנשים הסובלים מליקויים קוגניטיביים מעמיד במבחן חלקים שונים של מודלים המבוססים על חקר האוכלוסייה הבריאה. מטרה שניה הינה להסביר את הפרופיל הקוגניטיבי של אנשים בעלי פגיעה מוחית באמצעות תיאוריה על התפקוד התקין של המוח. בתחום הקליני הנוירופסיכולוגיה מעוניינת לפתח כלי אבחון מהימנים לזיהוי ליקויים בתפקוד הקוגניטיבי, כלים שיהיו מושתתים על תיאוריות קוגניטיביות או על מודלים מתאימים. כן גם המחקר הנוירופסיכולוגי אמור לתרום לפיתוח טיפול הולם לאנשים לאחר פגיעה מוחית.

שיטות מחקר בנוירופסיכולוגיה

שיטות ההדמיה המודרניות פותחו על מנת לצפות במוח בעוד האדם בחיים ולקבוע האם הוא סובל מנזק כלשהו, היכן ממוקם הנזק, או מהו אופיו של הנזק. בדיעבד הן שינו את הבנתנו לגבי תפקוד המוח, משום שהן מאפשרות לחקור גם מוח בריא.

מוח שעבר פגיעה עלול להיראות שונה ממוח בריא (גם בשל הפגיעה עצמה וגם בשל מנגנון הפיצוי שיבוא אחריה), לכן הדמיה של מוחות בריאים באופן ישיר היא חשובה ביותר. ישנה הנחה כי מוחם של כל בני האדם בנוי באותו אופן ושההבדלים בין אנשים הם מזעריים, לכן ניתן גם למצע את התוצאות בקבוצה וגם להכליל אותן לגבי האוכלוסייה הרחבה.

ניתן לחלק את שיטות ההדמיה לסטטיסטיות ודינמיות.

  • שיטות הדמיה סטטיסטיות – נותנות תמונת מצב ברגע נתון ומתרכזות באנטומיה מוחית. בודקות אם אזור מסוים במוח פגוע ובאיזה אופן (למשל במקרה של אירוע מוחי).

  • שיטות הדמיה דינמיות – בוחנות שינויים בפעילות המוח לאורך פרק זמן מסוים. מתעדות פעילות חשמלית של התאים ופעילות ביו-כימית (כגון גלוקוז או זרימת דם). בשל מורכבות שיטות אלו ומחירן הגבוה, שימושן העיקרי הוא לצורכי מחקר ולא לצרכים קליניים. סריקה מעין זו יכולה לאפשר לעמוד על הקשר בין יכולת מסוימת לבין האזור האנטומי הפעיל באותו זמן, וכן להסיק מסקנות לגבי הקשרים המורכבים שמתקיימים בין איזורי המוח השונים, ובעקיפין גם לגבי הקשרים שבין היכולות הקוגניטיביות השונות.

ההנחה הבסיסית היא שאזור מסוים במוח יהיה פעיל כאשר האדם עסוק במטלה שבה מעורב אותו איזור, אך כל שיטה מגדירה באופן שונה מהי פעילות מוחית, למשל ניתן להתייחס לכך שאיזור פעיל דורש יותר זרימת דם.

ישנן הנחות מסוימות אשר מניחים כאשר סורקים את המוח בזמן פעילות קוגניטיבית והם עלולות ליצור מגבלות מתודולוגיות, למשל:

  • מניחים כי הנבדקים הם בעלי רמת מוטיבציה גבוהה לבצע את המטלה.

  • יתכן שהפעילות הקוגניטיבית שבמוקד המחקר מערבת כמה תהליכים שיש להפריד ביניהם – יש צורך בסריקות ביקורת / השוואת תנאים שונים / לאפיין מראש אזורים מוחיים שיהוו את מוקד העניין ולבחון את פעילותם בלבד.

שיטות הדמייה סטטיות

בעיקר מתעדות את המבנה האנטומי של המוח – שימוש אבחוני. כיום ניתן ליצור תמונת מצב עכשווית ועדכנית, אשר יכולה לעזור להחליט על דרך טיפול,  או למשל לבחור משתתפים במחקר על פי מיקום הפגיעה וגודלה.

  • סריקה טומוגרפית ממוחשבת (CT) – משתמשת בקרני רנטגן כדי לבחון צפיפות של מבנים מוחיים. הבדיקה נעשית על ידי חישוב של מידע שנמסר מקרני רנטגן רבות העוברות דרך מבנה מוחי כלשהו בזוויות שונות (חיישנים במחשב מעבירים מידע בנוגע לצפיפות החומר דרכו עברו הקרניים – עצמות > רקמות תאים > מים). בתמונות CT מבנים צפופים ייראו לבנים ופחות צפופים ייראו שחורים (שטף דם יראה בהיר). חומר לבן ואפור יראו דומה בסריקה זו. סריקת CT אופיינית נעשית בכמה חתכים (בדרך כלל 9-12). פענוח התוצאות נשען על בדיקת הסימטריה של המוח באופן כללי ואיתור איזורים שצפיפותם יוצאת דופן (צפיפות נמוכה מדי תעיד על ליקוי שנוצר מזמן ואילו צפיפות גבוהה מדי תעיד על גידול או דימום). זוהי הבדיקה השכיחה ביותר בשימוש בארץ. רגישה לשינויים במבנה העצם ודימומים חריפים.

  • הדמיה באמצעות תהודה מגנטית (MRI) – ההדמיה נשענת על האינטראקציה בין הפרוטונים של אטומי המימן (הנמצאים במים, ולכן גם בגוף) לבין השדות המגנטיים שיוצר מכשיר ה- MRI. המכשיר מושך לזמן קצר את הפרוטונים של המימן לכיוון השדה המגנטי, לאחר מכן חוזרים הפרוטונים למקומם ובדרכם פולטים אנרגיה. ההבדל בין גלי האנרגיה ששוחררו על ידי אזורי המוח השונים מאפשר למחשב ליצור תמונה ויזואלית של צפיפות המימן במוח. יש מים כמעט בכל רקמה ביולוגית, ולכן התהליך יכול ליצור תמונה טובה הרבה יותר מזו של ה- CT. ה- MRI גם רגיש להבדלים בין רקמות שונות ולכן הוא יעיל באבחון של מחלות בפוגעות ברקמות ספציפיות (חומר לבון, אפור, יעיל באבחון מחלת הטרש הנפוצה). אך בדיקה זו היא יקרה יותר והמכשיר לא נמצא בכל בית חולים, כמו כן לא ניתן לעשות אותה על אנשים עם מתכות בגוף.

שיטות הדמיה דינמיות

משמשות לרב לצורכי מחקר, מאפשרות מעקב אחרי פעילות מוחית, טובות לתיעוד פעילות מוחית לפני הצגת גירוי כלשה, במהלך הצגתו ולאחר מכן.

  • תיעוד הפעילות החשמלית של המוח (MEG, ERP, EEG)

  • שיטת ה- EEG פותחה כבר בתחילת המאה ה- 20, ומבוססת על כך שפעילות חשמלית במוח שונה בין מוח ער וישן. כדי להקליט את הפעילות החשמלית של המוח, מצמידים לנבדק אלקטרודות במקומות שונים בקרקפת באמצעות חומר מיוחד שמוליכותו החשמלית גבוהה. אלקטרודות אלו מחוברות למכונת ה- EEG שרושמת את הפעילות החשמלית של התאים כגל רציף. האלקטרודות קולטות בעיקר פעילויות שמתרחשות בקליפת המוח. מטרת הבדיקה היא לאתר חריגה בסינכרוניזציה של גלי המוח השונים – אלפא, בתא, טטא ודלתא, או בקצב שלהם. כיום נעזרים ב- EEG בעיקר כדי לתעד הפרעות בשינה, לעקוב אחרי עומק הרדמה בניתוח ולאבחן אפילפסיה. בדיקה זו איננה מסוכנת, קלה לפיענוח וזולה יחסית. עם זאת תרומתה לחקר הקשר בין המוח לבין ההתנהגות הייתה שולית למדי לאורך השנים, זאת מכיוון שהגלים הללו מגיבים בעיקר למצבי ערנות ושינה ופחות ממטלות ספציפיות.

  • שיטת ה- ERP נעזרת ב- EEG למדידת שינויים רגעיים בפעילות החשמלית של המוח בתגובה להצגת גירויים כלשהם, ובו משתמשים במספר אלקטרודות גדול הרבה יותר (65, 128, 256 לעומת 8). מספר האלקטרודות הרב מאפשר לעקוב אחר תפקודים קוגניטיביים מורכבים ולבחון היכן ומתי בדיוק מתרחשת פעילות כלשהי במוח, גם בתגובה להצגת גירויים לנבדק. מקובל להניח כי התגובה המיוצרת בין 100-300 אלפיות השנייה לאחר הצגת גירוי כלשהו מעידה על כך שהנבדק קלט את הגירוי שהוצג לו. תגובה מאוחרת לגירוי, כ- 400 אלפיות השנייה לאחר הצגתו, יכולה להיווצר כאשר הנבדק מעבד את תוכן הגירוי. כך שיטה זו יעיה לתיעוד שלבים שונים של תהליכי עיבוד קוגניטיבי – מתאים לבידוד תגובה לגירוי ספציפי מתוך כל שאר התגובות המוחיות. עדין יש קושי בגלל מרחק האלקטרודות מהמוח.

  • שיטת ה- MEG מבוססת על העובדה שסביב כל פעילות חשמלית אפשר למצוא שדה מגנטי ניתן לתיעוד – כך ניתן לאתר פעילות אפילפטית ומיקום תפקודים קוגניטיביים באיזורים ספציפיים. תיעוד השדה המגנטי לא מושפע מהחומרים דרכם עוברים האותות. החסרון הוא ששיטה זו אינה נגישה ברב המרכזים הרפואיים, שכן היא דורשת חומרים מוליכים שצריכים להשמר בטמפרטורה נמוכה מאוד, וחדר מיוחד ומוגן מפני קרינה ופעילות מגנטית.

  • תיעוד הפעילות המטבולית של המוח (fMRI, SPECT, PET) – מאפשרות לחקור את טיב פעולתו של המוח גם מבחינה פיזיולוגית. תאים פעילים זקוקים לחמצן ולגלוקוז ואלה מגיעים אליהם באמצעות הדם. לפיכך, מעקב אחר אספקת חמצן וגלוקוז לתאים, או זרימת הדם המוביל אותם, מאפשר לנו לחקור מהם התאים הפעילים בזמן ביצוע מטלה כלשהי.

  • שיטת ה- PET מאפשרת מעקב אחר פעילות המוח באמצעות חומר שמוחדר לגוף בהזרקה או בשאיפה ובו מולקולות רדיואקטיביות. החומר המוזרק פולט פוזיטרונים (אלקטרונים חיוביים), והם פוגשים אלקטרונים שליליים שנמצאים במוח. המפגש בין הפוזיטרונים והאלקטרונים יוצר אנרגית אור (פוטונים), שנקלטת על ידי החיישנים במכשיר ה- PET. מניחים כי ככל שהאיזורים במוח פעילים יותר, כך הם פולטים יותר פוטונים. התוכנה מחשבת היכן נוצר כל פוטון לפי הזמן שלוקח לו להגיע לחיישנים, ויוצרת תמונה תלת ממדית של המוח. היתרון הוא שניתן בשיטה זו להזריק חומרים שונים שכל אחד מהם מתחבר לחומר כימי אחר במוח. שיטה זו מאפשרת תיעוד של ירידה בפעילות מוחית אצל אנשים שעברו פגיעת ראש, גם כאשר מוחם נראה תקין מבחינה אנטומית. חסרונות השיטה הינם שמדובר בהסקה מתוך זרימת דם על הפעילות העצבית, ללא מדידה ישירה של תאי העצב. כמו כן מדובר על החדרת חומרים ראדיואקטיביים למוח. הבדיקה ארוכה והדבר מגביל את יעילותה שכן התגובה הנמדדת מתרחשת בפרק זמן ארוך הרבה יותר מאשר הפעילות הקוגניטיבית עצמה. הבדיקה גם אינה יעילה במיקום הנזק אצל חולה בודד, אלא מתאימה יותר למחקר קבוצתי (גם אז נדרשים חישובים סטטיסטיים רבים). בעיקר שימוש מחקרי.

  • שיטת ה- SPECT פועלת על פי אותם העקרונות של שיטת ה- PET, אך היא זולה יותר כיוון שהחומרים המוחדרים למוח בשיטה זו עולים פחות, ויש אפשרות לאבחן באמצעותה ליקויים אצל החולה הבודד, לכן יש בה שימוש קליני רב יותר.

  • fMRI (MRI פונקציונלי) מתבסס על טכנולוגית התהודה המגנטית, אך היא עוקבת אחר פעילות המוח בזמן ביצוע מטלות קוגניטיביות. דם מועשר בחמצן (דם שיוצא מהלב) מגיב למגנט אחרת מאשר דם ללא חמצן (כאשר החמצן עובר לתאים). כשאזור מסוים במוח פעיל כמות הדם המועשר בחמצן שמגיעה אליו עולה ויש דם עשיר בחמצן בכמות גדולה יותר מאשר תאי המוח יכולים לספוג – ה- fMRI מחשב את היחס בין שני סוגי הדם ובונה תמונה ויזואלית של האיזורים המעורבים בביצוע המטלה (התמונה משתנה לאורך המטלה). חשוב לתכנן נכון את תנאי הביקורת כדל לבודד את פעילות המוח הנובעת משאלת המחקר הספציפית. בשיטה זו אין שימוש בחומר רדיואקטיבי, היא איננה תלויה במשך התגובה לחומר שהוזרק למוח, מאפשרת לערוך כמה סריקות של אותו מוח ולכן נוחה יותר לבדיקת פעילות קוגניטיבית לאורך זמן, וכן היא מספקת תמונות ברזולוציה הגבוהה ביותר ולכן גם מדויקת ביותר. עם זאת זו עדין לא שיטת מדידה ישירה, אלא מסתמכת על שינויים בזרימת הדם וכמות החמצן שבו, והם לא מיידיים – רזולוציה נמוכה בזמן.

נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית

מחקר קוגניטיבי בקרב אנשים בריאים

בוחנת את התהליכים העומדים בבסיס החשיבה האנושית במטרה לעמוד על מורכבותם של תהליכי עיבוד המידע בכל אחד מתחומי החשיבה.

תהליכי עיבוד מידע הם מושא החקירה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית

המחקר הקוגניטיבי בא כנגד התפיסה הבהביוריסטית על פיה אפשר להסביר כל התנהגות כקשר בין גירוי לתגובה, וניתן לצפות בתהליך זה באופן ישיר. גם הגישה של חומסקי הובילה לדעיכתה של הגישה הבהביוריסטית. ההנחה הבסיסית של האסכולה הקוגניטיבית היא שבין הגירוי והתגובה קיימים עוד תהליכי עיבוד מידע רבים, ויש צורך לחקור גם אותם ולא רק את התוצאה הסופית.

תהליכי עיבוד מידע ניתנים למדידה אובייקטיבית

בתחילת שנות ה- 20 היה המחקר הפסיכולוגי מבוסס על אינטרוספקציה, כלומר חקירת תפיסה, חשיבה ומודעות באמצעות תחקור אנשים על חוויותיהם הפרטיות. הבהביוריזם טען שאין להסתמך על חוויות כה סובייקטיביות ויש לחקור רק את הנראה לעין והניתן לשחזור – מאפשר את הכללת התוצאות על כלל האוכלוסייה. ניתן לומר שהפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת במדידה אובייקטיבית ואמפירית של תהליכי חשיבה שאינם ניתנים לצפייה ממשית.

שיטות למדידת תהליכי עיבוד מידע

שתי הדרכים המקובלות למדידת המשתנים המתווכים הסמויים מן העין, הינן רמת דיוק של תגובות וזמני תגובה (מרגע הצגת הגירוי ועד לתשובת הנבדק). ניתן למדוד אותן במקביל באותו ניסוי, או למדוד רק את אחד המשתנים כמשתנה תלוי של המחקר. שתי צורות המדידה יכולות לבדוק לא רק את אופן התגובה, אלא גם יכולות לתרום להבנת תהליכי עיבוד מידע או דרך אחסון מידע, למשל במחקרי הטרמה (מהם ניתן ללמוד שהמידע הלקסיקלי שלנו מאורגן במערכת הקוגניטיבית על פי משמעות מילים). אדם שירצה לדייק מאוד בתשובותיו עשוי להאט על מנת לא לטעות – "המרת מהירות בדיוק", חוקרים נותנים הוראות מפורשות לענות מהר ככל האפשר, וניתן להבחין בתשובות אם נעשתה המרה זו (על ידי בדיקת מתאם בין זמן תגובה לרמת דיוק). יש לשים לב שגם אלו הן שיטות מדידה עקיפות ולא ישירות.

הסקה עקיפה על תהליכי עיבוד מתוך ממצאים אמפיריים

הנחות בדבר רמת הקושי- אנו מניחים תהליך מורכב יותר של עיבוד מידע יוביל לירידה ברמת הדיוק ולעלייה בזמן התגובה. הקושי איננו מוגדר רק על פי מהירות התגובה אלא גם לפי סוג התגובה הנדרשת. לא תמיד ניתן לקבוע מהי רמת הקושי ומה מקורו. יש קושי להשוות בין קושי מטלות כאשר הן שונות לגמרי.

הנחות בדבר רמת מודעות – אנו מניחים כי מדדי רמת דיוק ו/או זמן תגובה אינם נשלטים באופן מודע על ידי הנבדק. אנו מניחים כי תגובת הנבדקים היא אובייקטיבית. לשם כך משתמשים בזמן חשיפה קצר מאוד לגירוי – מניחים שכך התגובה תהיה אוטומטית. אין הדבר תמיד נכון – למשל במחקר מטרים חלק מהמשתתפים עלולים לפתח ציפיות כאשר יבחינו בכך שחלק מהמילים המוצגות קשורות אחת לשנייה, והדבר ישפיע על התגובה שלהם.

על האוניברסליות של היכולות הקוגניטיביות

המחקר הקוגניטיבי מנחי שלכל בני האדם הבריאים יש מנגנוני עיבוד מידע אחידים פחות או יותר. הנחה זו מאפיינת את כל תחומי הקוגניציה. רואים את עקרון האוניברסליות באופן בו ילדים רוכשים את שפת אמם על פי שלבים קבועים – חומסקי טען שיכולת זו נובעת מ"דקדוק אוניברסלי" מולד. ישנן גם ביקורות על הנחת האוניברסליות של התהליכים הקוגניטיביים, למשל טוענים כי הבדלים דמוגרפיים, כגון גיל, מין, או יד דומיננטית, עשויים להוביל לכך שאנשים שונים יעבדו מידע בצורה שונה אלה מאלה (אנשים בני 20 מעבדים מידע באופן שונה מאנשים בני 80). טענה נוספת הינה שגם אם נולדים עם יכולות שוות, הבדלי תרבות ושפה גורמים להתפתחותם של הבדלים בין-אישיים ביכולת הקוגניטיבית שלנו – למשל, בנג'מין לי וורף טען כי השפה מעצבת את תהליכי החשיבה שלנו. יש לשים לב כי ההנחה אינה כי אין הבדלים בין אישיים ביכולות הקוגניטיביות, אלא שההבדלים הללו לא מעידים על כך שתהליך עיבוד המידע שלהם הוא שונה. ברוב התחומים נעשים מחקרים מתוך ניסיון להגיע להכללה, אך יש קושי בתהליך זה בתחום המילולי, מכיוון שאופן הכתיבה שונה בין שפות שונות (עברית – הסמלים מייצגים אותיות, סינית – הסמלים מייצגים מילים).

יכולות קוגניטיביות מבוססות על תשתית עצבית ואנטומית – במשך שנים רבות  חוקרים דימו את התהליך הקוגניטיבי להמרת קלט חושי לתפיסה, המרת התפיסה לייצוגים של ידע קודם ואותו לפעולה הנדרשת. המודלים המקובלים עשו שימוש רחב בתרשימי זרימה סדרתיים – מערכות ידע כצורות סגורות ותהליכי עיבוד כחצים המקשרים בין מערכות הידע. אחת הביקורות על מודלים אלו הינה על כך שהתהליך למעשה אינו חד כיווני, ושישנם גם תהליכים מקבילים שלא ניתן לייצג בתרשים זרימה. בנוסף מודלים אלו לא בודקים האם קיימת מציאות עצבית שתומכת במערכות המוצגות במודל. בעקבות התקדמות מדעי המחשב התחילו לפתח מודלים חישוביים – התוכנה מנסה לעשות הדמיה של הפעילות העצבית במוח. מודלים אלו משתמשים במונחי "עירור = אקטיבציה" (עיבוד) ו"רשתות נוירונים" (ייצוג). מניחים כי עיבוד המידע נעשה בתהליכים מקבילים (גם מלמעלה-למטה וגם מלמטה-למעלה). הדמיית הפעילות הקוגניטיבית נעשית באמצעות הזנת יחידות מידע למחשב ומתן משקל שונה לקשרים שבין היחידות הללו, לפי כללים שרלוונטיים לתחום הקוגניטיבי הספציפי שאותו מנסה התוכנה לבחון. הפעלת יחידת מידע אחת תביא לעירור היחידות שקשורות לה, ולאחר שהמערכת תופעל פעמים רבות, המשקל של כל יחידה ישתנה באופן שישקף את התפשטות הפעילות במערכת. אחד היתרונות הגדולים של המודלים החישוביים הוא שהם "לומדים" מבלי שיספקו להם חוקים ברורים לגבי הקשרים האפשריים בין הגירויים שאותם הם רוכשים, באופן שדומה ללמידה הנעשית על ידי המערכת הקוגניטיבית האנושית. שינוי זה במודלים הדגיש את העובדה שתיאוריות קוגניטיביות חייבות להביא בחשבון את מגבלות התשתית העצבית והאנטומית שבאמצעותה אנו מעבדים מידע.

כיום ישנה השפעה הדדית רבה בין המחקר הקוגניטיבי לבין המחקר העוסק בסימולציה של פעילות עצבית מוחית. כל אחד משני תחומי הידע הללו תורם להבנת המנגנונים המוחיים ולתיקוף מודלים רק אם הוא עומד במגבלות של ממצאים מתחום הידע השני. שיטות ההדמיה המוחיות משמשות כיום לחקר המיקום המוחי של היכולות הקוגניטיביות, הן בקרב אנשים עם פגיעה מוחית והן בקרב אנשים בריאים. ניתן להניח שהבסיס הפיזיולוגי המוחי שמשרת תהליכים קוגניטיביים משותף לכל בני האדם.

כל יכולת קוגניטיבית מבוססת על מנגנון מוחי נפרד – במחצית הראשונה של המאה ה- 20 היו חוקרים (כגון ג'קסון ולוריא) שטענו שהניסיון להסביר את הקשר בין המוח לבין ההתנהגות חייב להתמקד באינטראקציה בין אזורי המוח השונים ולא בחקר אזורים מוחיים ספציפיים. החל מהמחצית השנייה של המאה ה- 20 עוסק הזרם המרכזי בפסיכולוגיה הקוגניטיבית דווקא בניסיון לבודד את מרכיבי היכולות הקוגניטיביות ו/או האיזורים המוחיים המעורבים בהן (טענות שנשמעו גם בסוף המאה ה- 19, למשל על ידי פרנץ גול ופול ברוקה). כיום הטענה היא שמטלה מורכבת צריכה להיות בנויה מתת יחידות רבות (גם בתחום האנטומי). הפילוסוף האמריקני ג'רי פודור הציע הגדרה למודולה = מערכת נפרדת בתחום הקוגניטיבי – מודולה היא יכולת מולדת, היא איננה אוסף של אלמנטים בסיסיים יותר, ויש לה בסיס אנטומי ← זוהי יחידה אוטונומית (למשל יכולת תפיסת פנים). על אף ההתמקדות באיזורים אנטומיים ספציפיים, ישנה ההבנה כי קיימת אינטראקציה בין איזורי המוח השונים הפועלים במקביל זה לזה ומנהלים מערכת קשרים ענפה זה עם זה.

השלכות המחקר הקוגניטיבי באוכלוסייה הבריאה על הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיביתנוירופסיכולוגים קוגניטיביים נדרשים כיום לאפיין אספקטים נוספים של הקשר בין מוח לבין התנהגות ואינם יכולים להסתפק בניבוי מיקום הנזק המוחי על סמך ההתנהגות הפגועה. הנוירופסיכולוגים מנסים לחקור את המערכת הקוגניטיבית הבריאה דרך הבנת האופן שבו היא נפגעת. זאת דרך אותן הפרדיגמות המנחות את המחקר בקרב אנשים בריאים – רמת דיוק וזמן תגובה. ההסקה מחולים לבריאים מבוססת על ההנחה בדבר קיומה של תשתית עצבית – אנטומית ואוניברסלית לתפקודים הקוגניטיביים.

מחקר בקרב אנשים הסובלים מפגיעה מוחית

אחת הדרכים החשובות ביותר לחקור את הקשר בין המוח לבין ההתנהגות היא לבדוק את ההשפעות האפשריות שיש לפגיעה מוחית על התפקוד הקוגניטיבי (למשל ברוקה). ההנחה הבסיסית הינה כי אם אדם לקוי ביכולת קוגניטיבית מסוימת ויש לו פגיעה באזור כלשהו במוח, הרי שהאזור הפגוע הוא שמעורב בהפעלת היכולת הקוגניטיבית המסוימת הזו גם אצל אנשים בריאים. עלולות להתרחש כאן כמה טעויות בהסקה. ראשית, כאשר אזור מסוים נפגע וגורם ליקוי, ניתן להסיק שהוא קריטי לתפקוד, אבל לא נכון להסיק שמעורבותו מספקיה או בלעדית (יתכן שהוא רק מעביר מידע בין כמה איזורים שמבצעים את עיקר העיבוד). כמו כן, יתכן שישנם איזורים נוספים שתומכים בתפקוד אך אינם קריטיים. שנית, אם אזור מסוים נפגע, אך הפגיעה לא גרמה לליקוי קוגניטיבי, לא נוכל להעריך את חשיבותו ותרומתו לתפקוד. במקרים כאלו עדיף לחקור באמצעות הדמיה מוחית בזמן פעילות. במחצית השניה של המאה ה – 20 נבנו מודלים סדרתיים שתיארו את החשיבה האנושית באמצעים סכמתיים. מודלים אלו מייצגים מערכות ידע ותהליכים שמקשרים ביניהן ומשתמע מהם שכל מערכת או תהליך יכולים להיפגע באופן עצמאי. מכאן ועד לחיפוש החולים שנפגעו בשלב זה או אחר של המודל הייתה הדרך קצרה. וכך, כיום חקר הליקויים המוחיים מעוגן בתיאוריות המובילות בפסיכולוגיה הקוגניטיבית והוא חשוב גם לעוסקים בחקר היכולות הנורמליות.

בעיות שנחקרות על ידי נוירופסיכולוגים

מדענים שעוסקים בחקר הליקויים המוחיים יכולים לשאול מה הוביל לסימפטומים הספציפיים הנצפים אצל חולה כלשהו – ידגיש את גורם המחלה או מיקום הפגיעה. הנחקרים יבחרו על פי אזור הפגיעה או סיבתה.

ניתן גם לשאול אם פרופיל היכולולת השמורות והפגועות יכול ללמד אותנו משהו לגבי ארגון התפקודים במוח הבריא – ידגיש את המערכת הקוגניטיבית הלקויה. הנחקרים יבחרו על סמך הליקוי שממנו הם סובלים ולא על סמך מיקום הנזק המוחי.

יש לשים לב שבדרך כלל הגורמים הקובעים את הליקוי המוחי לא נתונים בידינו, לפחות לא בחקר בני אדם (בחקר בני אדם גם הפרטים לא יהיו מספיק דומים אחד לשני).

מה גורם פגיעה מוחית?

חבלה טראומטית במוח (TBI) – הגורם השכיח ביותר לנזק מוחי ולליקויים קוגניטיביים. נפילות, תאונות דרכים. לרב המוח לא נחשף לפגיעה ישירות (אלו הן חבלות יבשות), המוח נהדף מהתנופה שנוצרת ונחבל מהגולגולת עצמה ← קרעים בכלי דם, שטפי דם, קרעים בסיבי העצב, מוות תאים, הרחבת חדרי המוח, בצקות. זוהי בדרך כלל פגיעה דיפוזית (מפושטת), שמשפיעה על איזורי מוח רבים ואיננה ממוקדת באזור ספציפי, אך יש יוצאים מהכלל. זהו אירוע חד פעמי אך ההשלכות יכולות להתמשך גם לאחר שהאירוע הסתיים (אפילפסיה, דיכאון).

אירוע מוחי (CVA) – גורם חוסר אספקת חמצן וגלוקוז לתאי המוח כתוצאה מהפרעה בזרימת הדם למוח/ חסימת כלי דם (שומנים או פירוק החלק הפנימי של כלי הדם) / שטף דם (פגם מולד או השפעות של לחץ דם גבוה). חלק מהחולים ששורדים יסבלו מפגיעה מוטורית או קוגניטיבית כרונית שלא תחלוף עם הזמן. אירוע מוחי יכול לפגוע בכל אחד מאזורי המוח, עם כי הסבירות אינה אחידה לכל האזורים בגלל האופן שבו מאורגנים כלי הדם במוח. אירוע מוחי לרב מביא לפגיעה ממוקדת, אך יכולה להמצא גם פגיעה מפושטת שמקורה בסדרת אירועים מוחיים ולא באירוע הבודד.

מחלות ניווניות של המוח – גורמות למוות של תאי עצב, סוג התאים ומיקומם הם שקובעים את אופייה השונה של כל מחלה. כאשר המחלה פורצת היא עלולה לגרום נזק קוגניטיבי ספציפי שמבדיל מחלה אחת מאחרת, אך עם התקדמות המחלה, החולים בכל המחלות הניווניות מראים ליקויים קוגניטיביים חמורים ודומים. לרב הנזק הוא דיפוזי. מחלות מסוג זה הינן מחלת האלצהיימר, דמנציה פרונטלית או סמנטית, פרקינסון, הנטינגטון ועוד. מחלה פרוגרסיבית נוספת שיכולה לגרום לנזקים מוחיים וליקויים קוגנטיביים היא טרשת נפוצה (multiple sclerosis), זוהי מחלה כרונית של מערכת העצבים שמביאה לפגיעה במיאלין (פוגעת בהולכה העצבית ולא מובילה למוות תאים), הפגיעה תהיה דיפוזית. השפעות מחלה זו יכולות להיות מינוריות או משמעותיות יותר, בהתאם להתקדמות המחלה ולאזורים שאותם תקפה.

שימוש בחומרים מסוכנים כגון אלכוהול או סמים – השימוש המתמשך באלכוהול הוא הגורם הנפוץ ביותר לפגיעה מוחית וליקויים קוגניטיביים שמקורם בהרעלה. חלק מהשתיינים לוקים גם בתסמונת קורסקוף, שמופיעה בפתאומיות וגורמת לחוסר התמצאות, מחשבות שווא, הזיות, וליקויים חמורים ובלתי הפיכים בזיכרון (נגרם מחוסר ספיגה של ויטמין B ← מחסור בטיאמין). הנזק נראה דיפוזי אך הוא גם ממוקד באיזורים שבהם פעילות הטיאמין משמעותית יותר.

מחלות דלקתיות – פגיעה דיפוזית. מחלות אלו כוללות דלקות של המוח עצמו (encephalitis), דלקות בקרומי המוח (meningitis) סיבוכים של ססיפיליס, דמנציה כתוצאה ממחלת האיידס, ו- Herpes simplex encephalitis.

גידולים שפירים או ממאירים – הגידול השכיח ביותר במוח הוא גליומה, שמתפתח בתאי הגליה אשר מגיעים לאיזורים שונים במוח. גידולי מנינגיומות תוקפים את קרומי המוח, הם אינם חודרים לתאים עצמם ומופיעים כגוש מרוכז, לכן קל יותר להסיר אותם על ידי ניתוח לפגוע מוח עצמו. קצב התפתחות הגידול חשוב בניבוי הנזק הקוגניטיבי לא פחות מאשר מיקום הגידול או גודלו (משפיע על יכולת פיצוי של המוח על התפקוד הלקוי). לעיתים קרובות גידולים שהופיעו תחילה באיברים אחרים בגוף שולחים גרורות את המוח ומשפיעים על תפקודו, אופן התפתחותם תלוי באיבר בו הופיעו לראשונה. גידולים משפיעים על המוח באחת מהדרכים הבאות: 1. הגברת הלחץ התוך גולגלתי, 2. יצירת התקפים אפילפטיים, 3. הרס תאי המוח באמצעות פלישה אליהם או החלפתם, 4. הפרשת הורמונים או השפעה על המערכת האנדוקרינית ושינוי הפעילות ההורמונלית בגוף. גידולים משפיעים על האיזורים הממוקדים בהם הם נמצאים, אך הטיפולים בו יכולים להביא לפגיעה בתאי עצב יותר מפושטת.

נזק מוחי ממוקד מול פגיעה דיפוזית – פגיעה ממוקדת נגרמת בדרך כלל על ידי אירוע מוחי, גידול או פגיעה ישירה, והליקוי הקוגניטיבי הספציפי מעיד על קיומו של נזק בהמיספרה אחת בלבד (צד אחד). הפגיעה מחושבת על פי גודל הנזק המוחי ולא רק מיקומו (יכול להשפיע על איזורים נוספים שפיזית לא נפגעו). פגיעה דיפוזית נגרמת בדרך כלל ממכה חזקה בזמן נפילה, מחלה ניוונית, הרעלה, זיהום, או חוסר הספקת חמצן למוח. בדרך כלל דו צדדית.  פגיעה ממוקדת נחשבת בדרך כלל לקלה יותר כי הסיכוי להתגבר עליה גדול יותר – החלמה או פיצוי. במחקר, פגיעה ממוקדת מאפשרת לבחון את הקשר הספציפי בין האזור המוחי שניזוק לבין התפקוד הקוגניטיבי הלקוי.

ליקוי התפתחותי מול פגיעה נרכשת – נזק מוחי יכול להיגרם גם לילדים, הן בעקבות בעיה התפתחותית שמקורה גנטי או אחר (נזק מחומרים מסוכנים בזמן הריון, סיבוכים בלידה) והן בעקבות אירוע טראומטי. נזק מוחי למוח שטרם התפתח ייראה אחרת מאשר נזק למוח של אדם מבוגר. ככל שהנזק נגרם בגיל מוקדם יותר, כך הוא נרחב יותר ומשפיע יותר על ההתפתחות בכללותה, אם כי במקרים מסוימים מצליח המוח לפצות על הליקוי באמצעות התארגנות מחודשת. נזק התפתחותי יכול להופיע יחד עם פגיעה באינטליגנציה (למשל אצל חלק מהלוקים בשיתוק מוחין), ויתרה מכך המוח יכול להתפתח באופן שונה מזה של אנשים בריאים (המקרה של NM – פיצוי על חוסר יכולת לזהות פנים).

שיקולים בבחירת אוכלוסיית מחקר

אם מטרת המחקר הנוירופסיכולוגי היא ללמוד מתוך מאפייני הליקויים המוחיים לגבי התפקוד הקוגניטיבי התקין, הרי שכדאי להסיק את הממצאים מתוך מחקר שייעשה עם חולים רבים – המדגם צריך להיות מייצג ולא קטן מדי. השיקולים שמנחים את בחירת אוכלוסיית הנבדקים במחקר על ליקויים מוחיים אינם זהים לשיקולים שמנחים בחירה של נבדקים בריאים. במחקר בקרב אנשים בריאים ניתן להתבסס על דגימה הסתברותית או לא הסתברותית למחקר העוסק בליקויים מוחיים אין אפשרות של דגימה הסתברותית, המחקר יכלול רק אנשים שעונים על הקריטריונים המקובלים לאבחון לקות. עם זאת, מתוך הקבוצה שנבחרה ניתן לעיתים לבחור נבדקים בשיטה הסתברותית (לא קורה לרב כי קבוצת האנשים הלוקים באותו ליקוי קוגניטיבי בדיוק קטנה מאוד בדרך כלל). לעיתים ניתן להתגבר על הבעייתיות שבדגימה לא הסתברותית על ידי הקצאה אקראית של משתתפים לקבוצות המחקר (מחקר וביקורת). עם זאת, אם נרצה לבדוק את השפעת הנזק המוחי על הליקוי הקוגניטיבי, נתקשה לחלק את כל הסובלים מנזק לאותו איזור לקבוצה אחת עם ליקוי קוגניטיבי וקבוצה אחת בלעדיו. לרב מתגברים על הקושי הזה בבדיקת החולה עצמו בכמה מטלות, כך שביצוע במטלה אחת יהווה מדד להשוואה לגבי ביצוע במטלה אחרת. קושי נוסף הוא שחולים בעלי פגיעה ממוקדת הם נדירים יותר מחולים בעלי פגיעה דיפוזית (אשר ממנה קשה יותר ללמוד על המוח). על מנת להתמודד עם הבעייתיות הטמונה בהכללת מסקנות ממקרים ספציפיים ונדירים לגבי האוכלוסייה הרחבה, נעזרים החוקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה בשתי הנחות עיקריות – 1. מוחם של כל בני האדם דומה במבנהו, 2. התפקודים הקוגניטיביים אוניברסליים בעיקרם. כלומר, אם החולים היו בריאים טרם הפגיעה ואם אנו מניחים כי קיימת הומוגניות במבנה המוח ובתהליכי עיבוד מידע בקרב אנשים שונים, הרי שכל אדם יכול באופן תיאורטי לייצג את האוכלוסייה כולה.

אסוציאציות ודיסוציאציות- לעיתים קרובות נמצא שחולה עם פגיעה ביכולת אחת יהיה פגוע גם ביכולת אחרת, כלומר נראה שיש אסוציאציה (מנגנון משותף) בין שני התהליכים הקוגניטיביים. אך צריך להיזהר הסקת מסקנות מרחיקות לכת על סמך אסוציאציות בין סימפטומים, משום שאלו עשויות להיות תולדה של מיקום אנטומי בלבד (ללא חשיבות קוגניטיבית) – למשל כאשר הליקוי הוא בחלקו קוגניטיבי ובחלקו מוטורי. כאשר שני סימפטומים קוגניטיביים מופיעים יחדיו בתדירות גבוהה, נוטים לחפש לכך הסברים תיאורטיים בתוך המודלים הקוגניטיביים הקיימים או לפתח מודלים חדשים שיסבירו את האסוציאציה שנצפתה, אך עדין יתכן שמקור האסוציאציה הוא אנטומי  ← סינדרום גרסטמן. חוקרים רבים סבורים כי במקום לנסות לחפש את הקשרים הקיימים בין ליקויים שונים, על הנוירופסיכולוגים הקוגניטיביים לחפש דווקא את המקרים שבהם החולה יראה ליקוי ספציפי ביכולת בודדת לנוכח שימור שאר היכולות – דיסוציאציה בין התפקודים. יתכן שמקור דיסוציאציה בין תפקודים קשור לרמת קושי של מטלה, בשביל להפריך טענה כזו צריך למצוא חולה עם דפוס ליקויים הפוך מהמוצג בהתחלה (אם א' הצליח לעשות מטלה מסוימת ואחרת לא, אז ב' צריך להיות הפוך) – זוהי דיסוציאציה כפולה, ואז ניתן להניח שמדובר בשתי יכולות קוגניטיביות נפרדות הנשלטות על ידי איזורים מוחיים שונים.

מחקרי קבוצות – על פי איזה קריטריון נרכיב קבוצת מחקר? יש קושי בהרכבת קבוצה על פי סינדרום, שכן הוא מבוסס על הנחת אסוציאציה (שיכולה להיות שגויה ולנבוע רק ממיקום אנטומי). ניתן לנבא תסמונות על בסיס מודל קוגניטיבי, אך במקרה ה יש סיכון לכך שיוגדרו אין-ספור תסמונות, ולא יהיה בהן טעם רב. עם זאת, ישנה חשיבות רבה להגדרת סינדרומים בניבוי דפוס הליקויים של כל חולה – מועילים מבחינה קלינית. נוסף על כך, הגדרת הסינדרומים מאפשרת תקשורת יעילה בין חוקרים שונים. בכל מקרה, סביר להניח שתהיה שונות רבה בקרב קבוצת המחקר – גם כתוצאה מהשוני בליקוי וגם כתוצאה משוני בין-אישי התחלתי. אך יתכן שדווקא השוני הבין אישי בקבוצת החולים ילמד אותנו יותר מאשר ההבדל בין הממוצע הקבוצתי של קבוצת החולים לבין קבוצת הבריאים. חשוב לבדוק מדוע חלק מהחולים מצליחים יותר במטלה מסוימת וחלק פחות (חיפוש דיסוציאציות), ולא כדאי להסתפק במסקנות שמבוססות על ממוצע החולים. אחד הפתרונות המקובלים לבעייתיות של מחקר קבוצתי בקרב אנשים שסובלים מפגיעה מוחית הוא לחקור חולים בודדים. אך הבחירה במחקר קבוצתי או תיאור מקרה תלויה במטרת המחקר. אם המטרה היא לאפיין סינדרום מסוים יש צורך במחקר קבוצתי. אם המטרה היא לבחון לעומק סוגיה קוגניטיבית תיאורטית, לעיתים תיאור מקרה יהיה הדרך ביחידה למחקר.

תיאורי מקרה – היתרון העיקרי של מחקר עם אדם בודד הוא שדפוס הליקויים שלו אינו הולך לאיבוד בתוך השונות הקבוצתית וטיבן של הדיסוציאציות בין תפקודיו השונים נחשף ביתר קלות. בנוסף, בעבודה עם חולה בודד אפשר לחקור תחומים רבים יותר באמצעות מטלות רבות יותר בזמן יחסית קצר. מקרים בודדים יכולים גם להצביע על כיוונים חדשים להבנת המערכת הקוגניטיבית האנושית, משום שהם חושפים רכיבים נסתרים של האופן שבו אנו מעבדים מידע, רכיבים שאינם באים בדרך כלל ילדי ביטוי אצל אנשים בריאים, או אפילו קבוצת חולים (למשל מאגרים שונים של המערכת הסמנטית). יש הסבורים כי המסקנות העולות מתיאור מקרה בודד מעניינות גם אם הן לא שוחזרו על ידי חוקרים אחרים, אך הדבר מעלה בעיה שכן יתכן שחוסר היכולת לשחזר את המחקר נובעת מכך שהמחקר ההתחלתי לא נעשה כהלכה ומסקנותיו אינן תקפות. בעיה נוספת מתעוררת בשל האפשרות שחולה ספציפי יכול להיות יחיד ומיוחד לא רק משום שמוחו נפגע באופן בלתי שגרתי, אלא גם משום שמראש היה מוחו מאורגן באופן לא מייצג, וכך לא ניתן להכליל את התוצאות על האוכלוסייה. על מנת להפריך ממצאים של מחקר עם חולה בודד צריכים המבקרים להראות שהגירויים שישמשו במחקר הרלוונטי לא היו טובים דיים, או שמערך המחקר היה בעייתי. אחד הפתרונות שהוצעו לבעייתיות הנעוצה בהסקה מאדם אחד על כלל האוכלוסייה הוא לבחון עדויות שמצטברות מחולים רבים ולראות אם הן מחזקות או מחלישות את הממצאים מהחולה הבודד. בכל מקרה פירוש הליקויים והסקת המסקנות חייבים להתבסס על התיאוריות המקובלות בתחום. על מנת לבסס את המסקנות עוד יותר, רצוי להשוות את ביצועי הנבדק גם לביצוע של מטלות זהות על ידי קבוצת ביקורת מתאימה.

קבוצות ביקורת – כאשר משתמשים בקבוצת ביקורת, בחלק מהמקרים ההנחה היא כי אנשים בריאים יראו אפקט תקרה (טווח מצומצם בלבד של ערכי המשתנה התלוי), כך שהמטלה תהיה קלה מאוד בעבורם והם יצליחו בה ב- 100%. אבל חשוב לבדוק שזה אכן המצב, ושהקושי של הנבדק החולה אכן ינבע מהנזק המוחי ולא מגורמים אחרים הקשורים באופי הגירויים, בטיב המטלה, או ברקע האישי של הנבדק (יכול לעורר קשיים גם בקרב הקבוצה הבריאה). הדרך הפשוטה ביותר להשוות בין ביצוע של חולים לבין ביצוע של אנשים בריאים היא להיעזר במבחנים שלגביהם קיימות נורמות שמייצגות את האוכלוסייה הרחבה. מבחנים אלו צריכים להתאים לאוכלוסייה הרלוונטית.  מבחינה סטטיסטית החישוב יעשה באמצעות סטיות תקן. כלומר, בעבור כל חולה יחושב האם ציון התקן שלו נמצא בתוך ההתפלגות הנורמלית של הקבוצה המקורית שבה נאספו הנורמות. ממחקרים כאלו ניתן למצוא דיסוציאציות בין מטלות שונות. חשוב לבדוק לא רק אם החולה לקוי במטלה מסוימת, אלא גם עד כמה הוא לקוי בה. יש צורך בקבוצת ביקורת גדולה יחסית כדי לוודא שהנזק לא משקף שונות שיש גם באוכלוסייה הבריאה. כדאי גם שהמדגם הבריא יהיה בעל שונות גדולה, שכן אם יהיו במדגם אנשים שאינם מצליחים לבצע את המטלה ברמה גבוהה, והחולה מבצע אותה גרוע יותר מהם, הדבר יחזק את הטענה כי הליקוי שממנו הוא סובל אכן נגרם מנזק מוחי ולא בשל שונות בין אישית הקיימת באוכלוסייה ממילא. לעיתים קרובות משתמשים החוקרים במטלות חדשות שטרם נאספו עבורן נתונים נורמטיביים, זאת מכיוון שקביעת נורמות לגבי ביצוע מטלה כלשהי בקרב האוכלוסייה כולה אורכת זמן רב ומשאבים מרובים. נוירופסיכולוגים שעוסקים בתיאורי מקרה נדרשים לעיתים קרובות לבדוק קבוצות ביקורת משלהם. בעבור כל חולה ניתן לבחור קבוצת ביקורת הכוללת אנשים בריאים בעלי רקע דומה לו – מאותו מין, רקע תרבותי, גיל, השכלה ועוד. יש לציין כי השוואה לאדם בריא אחד אינה מספיקה כקבוצת ביקורת, מכיוון שהוא אינו משקף בהכרח את ביצועיהם של כל האנשים הבריאים. יש הטוענים כי עדיף להשוות חולים לחולים נוספים ממחלקות אחרות, ללא הליקויים הללו, שכן אז מנטרלים את ההשפעות האפשריות שיש ללחץ נפשי או מצב בריאותי רעוע על התפקוד הקוגניטיבי. ← אפשרויות בחירת הנבדקים לקבוצת ביקורת רבות, ולכן המחקר האופטימלי ישלב בין כמה שיטות – השוואת החולה לעצמו, למדגם נורמטיבי ולקבוצת ביקורת מתאימה.

 

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר