נוויל סימינגטון | מה זה לא נורמלי ומה לא נורמלי? | שפיות כחופש פנימי

דרג פריט זה
(37 הצבעות)
סימינגטון סימינגטון

נוויל סימינגטון

טיפול פסיכולוגי לפי סימינגטון:

מה זה לא נורמלי?

 

לילך דומב ירושלמי,

עו"ס קלינית

 

מה זה 'נורמלי' ומה זה 'לא נורמלי'?

העולם של טיפול פסיכולוגי מתאר מגוון רחב של הפרעות וסימפטומים: דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות אישיות , נרקיסיזם, הפרעות אכילה, OCD, התקפי פאניקה, משבר נפשי, התקפי זעם, טריכוטילומניה (תלישת שיער) וזאת רק רשימת הפרעות חלקית. רבות מן הבעיות הפסיכולוגיות ניתנות לטיפול באמצעות טיפול קצר מועד או טיפול ממוקד, ולעיתים יספיק טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT, אך ברבדים העמוקים יותר של הנפש הטיפול הפסיכולוגי המתאים ביותר עשוי להיות טיפול דינמי מעמיק ויסודי.

נוויל סימינגטון , אנליטיקאי אוסטרלי וסופר מדהים, כתב תיאוריה על תפיסת השפיות והשיגעון, הנורמלי והלא נורמלי.

לילך כתבה אותו מעולה:


 

בואו נדבר קצת לעומק על שפיות ושגעון. אתמקד במאמר במושג 'השפיות כחופש פנימי' בתיאוריה של סימינגטון, תוך שילוב תיאוריות נוספות אשר עסקו בתהליכי הפרגמנטציה של האגו והאינטגרציה הנפשית, בעיקר בכתיבתם של התיאורטיקנים ביון, ויניקוט ואוגדן.

נוויל סימינגטון: מה זה שיגעון?

 סימינגטון מבקש לערוך רביזיה על עקרון העונג והדטרמיניזם של פרויד ולהחליפו בתשוקה לחופש כעקרון המוטיבציוני הבסיסי. סימינגטון מתמקד בעבודה הטיפולית עם החומר הנפשי החי או המת שנמצא בחדר. ישנם מטופלים שהתחושה איתם היא של חלל ריק, חור שחור. בהקשר זה, אנדרה גרין דיבר על ה"דכאון הלבן", טסטין דיברה על ה"קפסולות האוטיסטיות".

סימינגטון טוען כי המשותף לשלל הפרעות נפשיות כגון: הפרעה ביפולרית , סכיזופרניה או הפרעות מסוג בורדרליין , תופעות אוטיסטיות או נרקיסיסטיות, הוא היעדר מיינד. סימינגטון נשען על ביון שטען כי הנפש מורכבת משני חלקים- החלק הפסיכוטי והחלק הלא- פסיכוטי, שני חלקים הקיימים בכל אדם, גם באדם השפוי וגם באדם המשוגע. בתיאוריה של סימינגטון, להיות שפוי משמע להיות בחזקת עצמך כיישות מאוחדת מבפנים. כלומר, יש קשרים בין החלקים, יש יכולת לחשוב בין ההקשרים. על פי סימינגטון, החלקים הפנימיים נוצרים באמצעות עקרון היצירה. על פי עקרון זה אנו קולטים כל העת רשמים דרך חושינו, והם עוברים בתוכנו תהליך שהופך אותם לנגישים עבורנו. המציאות כפי שהיא אינה נגישה לנו. היכולת שלי ליצור רשמים אלו עבור עצמי (כייצוגים בתוך המציאות הנפשית) היא שמאפשרת להם להיות נגישים עבורי. עקרון היצירה של סימינגטון מקביל לפונקציית אלפא של ביון. סימינגטון קורא לתהליך האינטגרציה עקרון מאגד. כשעיקרון זה לא פועל יש התקפות על חיבורים, פיצולים, ניתוקים.
על פי סימינגטון, ישנן שתי צורות של הפנמת ייצוגים לתוך המציאות הנפשית: הראשונה, דחיקת והטמעת חומרים אל תוך הנפש בצורה אלימה ומזויפת. השנייה, יצירה אישית של האדם את הייצוגים עבור עצמו. בטיפול נבחן האם יש תחושה של ניתוק או זיוף לעומת משהו אותנטי שנובע מבפנים. סימינגטון מדגיש בתיאוריה שלו את ההבדל בין חופש לשעבוד. כשיש לי מיינד ליצור אני אדם חופשי שאינו משועבד למשהו חיצוני שמגביל אותי. להיות שפוי זה להיות חופשי, ליצור מעצמי.
לפי ביון, פונקציית אלפא מתרחשת אצל התינוק באמצעות פונקציית האלפא של האם- התינוק משליך על האם תכנים רגשיים (על פי ביון- רכיבי ביתא- חרדות מוות), האם מעכלת עבורו את רכיבי הביתא ומחזירה אותם לתינוק כרכיבי אלפא, חוויה מעובדת שהתינוק יכול לעכל. האם מתמללת עבור התינוק את החוויה שביון כינה "אימה חסרת שם", זו בעצם "הכלה". פעולה שנייה שמתרחשת היא הפנמה. ביון מרוכז בתהליך החשיבה וטוען כי הפונקציה נמצאת אצל האם ומופנמת אצל התינוק. על פי סימינגטון האדם נולד עם פוטנציאל ליצור יכולות אנושיות בסיסיות: יכולת לחשוב, יכולת לתאר, יכולת לזכור, יכולת לסבול. האם מאפשרת לתינוק להפוך את הפוטנציאל לחי בעזרת הכרה, reverie, הכלה, פליאה. במקרים בהם האם לא- טובה –דיה, היכולות הללו לאט לאט נעלמות והחומרים נהיים דחוסים מידי, כיוון שלא נוצרו תהליכי הפנמה וסימול המאפשרים את ארגון החוויה.

Neville Symington a
 Pymble , Australia
Published online: 14 Aug 2012.

סימינגטון מסביר את החלק של חוסר שפיות או שגעון באמצעות מספר מושגי מפתח:

  • "ג'לי"- שם כולל לכל החלקים של הביתא שלא עברו את התהליך של אלפא, שלא נוצרו במציאות הנפשית. הג'לי מורכב מנוזל וחלקים עם פוטנציאל להפוך לאישיות, מנותקים, צפים באיים של חוסר קשר ותקשורת, אשר נחווים כאין וכריק. בגלל שאינם קשורים זה בזה ניתן לזרוק אותם, להשליך אותם על העולם. הג'לי זה מה שנמצא כשאין מיינד. הג'לי מאפשר שימוש במנגנוני השלכה והזדהות השלכתית. התחושה שאנחנו קשורים למשהו מעניקה שקט פנימי. כשאנחנו עשויים מג'לי כל דחף מפעיל אותנו, אין משהו יציב שמחזיק את האדם. הג'לי/ העדר מיינד יוצר תחושת בושה אצל האדם המקושרת לאפסיות, רגשי נחיתות, השפלה, דה- וולואציה ואז נוצרת "תולעת"- אני אפס, אני לא שווה, אף אחד לא רוצה אותי. הצד השני של התולעת הוא "אלוהים"- אם אני לא יכול להיפגש עם הצד החלש שלי, אז אני בצד השני- אני הכי טוב, אני כל יכול. האדם שלא יכול להרגיש חולשה, ירגיש חוזק אומניפוטנטי ולא יבין איך לא כולם רואים את זה. הפונקציה של האל מאפשרת לאדם להשליך דברים על אחרים- הפגם לא מצוי בי, הוא נמצא אצל האחר.

  • "דבק"- סימינגטון מדבר על שתי דרכים להיות בקשר עם האחר- האחד, ה"דבק" שבסיסה התלות באחר. אני צריך את המיינד של האחר. מלצר דיבר על 'הזדהות דביקה' בהקשר זה. הדרך השנייה היא להיות בקשר על בסיס חוויות משותפות. החיבור בינינו לא מבטל אחד את השני, יש בינינו דיאלוג. יכולת של שני מיינדים להיות בקשר שלא מבטל ולא מוחק אחד את השני. כשאין קשר בין שני מיינדים, יש הידבקות שיוצרת "פרנויה". אנשים שנמצאים במצב של התקשרות "דמוית דבק" שונאים את היותם כלואים ומשום כך שונאים גם את דמות ההתקשרות. האני הכלוא מאמין שהאובייקט הוא האחראי למצב הכליאה שלו, ולכן האדם שהוא תלוי בו נראה בעיניו כצורר רודפני. אני שונא אותה ומפחד שהיא שונאת אותי חזרה, רוצה לנקום בה ומפחד שהיא תנקום בי חזרה. סימינגטון מתייחס ל"עקרון החופש" וטוען כי אדם שואף להיות חופשי, ליצור את עצמו. אדם שמסתובב עם "אין" יחמוד ויקנא כלפי מה שיש לאחר. מצב של חוסר מיינד, של קנאה גורם לנו להרגיש משותקים ונוזליים, כל הזמן מרגישים חוסר מבפנים ורוצים את מה שיש בחוץ, שום דבר לא נבנה מבפנים. בטיפול עוזרים למטופל להצמיח מיינד במקום בו היה אמור להיות ולא התפתח. מטפלים עוזרים למטופלים לחשוב, על ידי כך שתחילה חושבים עבורם. המטפל צריך להיות מודע רגשית ולא שכלית, להיות מודע זה ליצור את החוויה עבור עצמך, רק אז אפשר להתחיל לעשות עבודה. כשמרגישים את הכאב עבור המטופל, מתישהו גם הוא יוכל לחוות את זה. כלי נוסף ליצור מיינד הוא הפירוש. כאשר המטפל יכול לחשוב את הדברים, עושה עיבוד והכלה, הוא עושה שימוש במיינד שלו. סימבוליזציה היא התחלה של הנפרדות ביני לבין האחר. סימינגטון מציע שלא להפריע לתהליך הצמיחה של המטופל על ידי תקשורת שאינה סימבולית כמו- שינוי שעת הטיפול, ויתור על תשלום, מגע פיזי עם המטופל. פעולות אלו משמרות את הרמה הקונקרטית ומפריעות ליצירת תהליכי סימול.

שפיות כחופש פנימי

 סימינגטון (2006) טוען בתיאוריה שלו על שפיות ושגעון, כי העקרון המוטיבציוני הבסיסי של הנפש הוא התשוקה לחופש. בכך הוא משרטט את ההבדל בין היות אדם "שפוי" או "לא שפוי". להיות שפוי משמעו להיות "הבעלים" של עצמנו כישות אחדותית מבפנים. להיות לא שפוי משמעו להיות "שבור" (פנימית) להרבה חתיכות, לחוש שמבפנים אתה דמוי "ג'לי", מערך של חתיכות שבורות שצפות להן בתמיסה חצי קשה. ביון (62) התייחס אל הפרגמנטציה הפנימית כאל מצב בסיסי בו מצוי התינוק אשר מותקף מרגע לידתו בדחפים וחרדות שעדיין אין להם שם ומשמעות. ביון הציג את המונח "פונקציית אלפא" המתייחס למערך של פעולות מנטליות אשר עושות טרנפורמציה של רשמי חושים גולמיים (רכיבי ביתא) לכדי יסודות של חוויה (רכיבי אלפא) שניתן לאחסן בלא- מודע כך שיהיו זמינים ליצירת חיבורים הכרחיים לתהליכי חשיבה, חלימה, זכרון, שכחה, אבל, reverie ולמידה מן הנסיון. קליין (46) מסבירה את הפרגמנטציה הפנימית בעמדה הסכיזו- פרנואידית דרך השימוש במנגנוני פיצול והשלכה אשר משרתים את האגו להתגברות על החרדה שמקורה בדחף המוות. התינוק משליך חלקים מפוצלים של האגו לתוך האובייקט, הן במטרה לפגוע בו והן במטרה לשלוט בו ולהשתלט עליו. אך למעשה, לא ניתן לפצל את האובייקטים מבלי לגרום לפיצול מאני.

סימינגטון (2006) טוען כי הג'לי הינו נטול עקרון מוטיבציוני פנימי ולכן הוא עבד לכוחות עיוורים שמשפיעים עליו מבפנים ומבחוץ. הג'לי מוקף בקליפה קשה שגם היא סוג של ג'לי כיוון שהיא מכווננת לחלוטין לגורמים חיצוניים. הן הקליפה והן הג'לי תלויים, על מנת לפעול, באופן מוחלט במניעים המופעלים מבחוץ שכאשר חדרו פנימה לאישיות, הם דבוקים בה כמו דבק. הכאוס דמוי-הג'לי הפנימי הוא שמאפשר את ההזדהות ההשלכתית, ההשלכות, האינטרויקציות ההזדהותיות וההזדהות הדביקה (דמוית הדבק). לפי אוגדן (89) בעמדה הפרנואידית סכיזואידית, העצמי הוא בראש ובראשונה עצמי כאובייקט, עצמי הנחבט ע"י מחשבות, רגשות ותפיסות, כאילו היו כוחות חיצוניים או חפצים פיזיים המאכלסים את האדם או מפגיזים אותו. סימינגטון (2004) טוען כי בקרב האישיות הנרקסיסטית ה'מקור לפעולה' הפנימי דוכא, ולכן הוא זקוק לאחר כמקור לפעולה. הוא אינו מתייחס לאנשים, אך אינו יכול לשרוד מבלי להתייחס אליהם. ויניקוט (71) מבחין בין התיחסות לאובייקט לשימוש באובייקט. מה שנמצא בין התייחסות אובייקט לשימוש באובייקט הוא תפיסת הסובייקט את האובייקט כתופעה חיצונית ולא כיישות השלכתית, ובעצם הכרה בו כיישות בזכות עצמה. היכולת להשתמש באובייקטים היא חלק מהשינוי אל עבר עקרון המציאות. התפתחותה של יכולת זו תלוי בסביבה מאפשרת.


סימינגטון (2006) טוען כי אדם נולד עם הנחה מוקדמת על קיומו של ידע מולד שהוא אחדותי וקוהרנטי, לכן תיווצר בושה לא מודעת כאשר האדם שבור מבפנים וחסר עקרון מאחד. בושה מעוררת התכווננות להסתיר את השבר הפנימי הזה, והיא זו אשר מתדלקת את צורות ההשלכה למיניהן. החלק הפאסיבי שמצוי ב"בושה" קשור לתחושת פחיתות ערך בעלת עוצמה שאותה מכנה סימינגטון "התולעת". החלק הפעיל ששואב את כוחו מה"בושה" מוכר בדרך כלל כאומניפוטנציה אותה מכנה סימינגטון "אל". הכוח המונח בבסיס הפעולה הזאת הוא הנסיון להסתיר את מה שחסר. ויניקוט (45) טוען כי הגירוי הראשוני להתנהגות מזויפת נובע מהעדר התגובה של האם לג'סטה הספונטנית של התינוק שבאה מה"עצמי האמיתי" - במקום שהאם תגיב לצרכי התינוק, הוא זה שמתאים את עצמו לצרכי האם ובכך משמיד את טבעו האישי האמיתי ונותר עם "עצמי כוזב". בהתייחסו לתופעות מעבר מסביר ויניקוט (51) כי כאשר מצבו הפסיכולוגי של הילד אינו מאפשר לו לשאת את הפחד שמעוררת העדרותה של אימו, מתמוטט האיזון העדין בתחושת הבריאה והגילוי של האובייקטים שלו, ואת מקומה תופסת פנטזיה אומניפוטנטית. פנטזיה זו פוגעת בהתפתחות הסימול והיכולת לזהות אובייקטים חיצוניים ולהשתמש בהם.


סימינגטון (2006) טוען כי כאשר אין עקרון פנימי של אחדות שפועלת, האדם אינו מסוגל ליצור יחסים. כאשר הפנימיות כולה שבורה, באיכות של ג'לי ונשלטת על ידי 'אל', אין כוח פנימי שייצור חיבה ומשיכה עם אדם אחר. בהעדר יחסים המתעוררים מבפנים, התחליף הוא צורת התקשרות שסימינגטון מתייחס אליה כ"דמוית דבק", אשר דומה להזדהות דביקה, התקשרות לא בטוחה או לצייתנות לאם הלא-טובה-דיה. להיות מופעל לחלוטין ע"י דמות חיצונית משמעותה היא שהאינדיבידואל עיוור לעצמו ותלוי לחלוטין באחר. סימינגטון (2004) מסביר כי אדם שנשלט ע"י החלקים הנרקיסיסטיים שלו הפנה עורף ל- lifegiver- המקור שלו לפעולה דוכא, ולכן הוא זקוק לאחר כמקור לפעולה. לעומתו, האדם שבחר ב- lifegiver עשה אינקורפורציה למקור לפעולה, יש לו את העקרון המנטלי בתוכו, יש לו משאבים פנימיים ולכן אינו תלוי לחלוטין באחר. בעוד באישיות הבריאה המקור לפעולה הוא פנימי, באישיות הנרקיסיסטית המקור לפעולה הוא על פני השטח ונזקק לגירוי חיצוני מתמיד.


סימינגטון (2006) מסביר כי עקרון התשוקה האנושית לחופש יוצר את החיבור בין התקשרות "דמוית דבק" לפרנויה. אנשים שנמצאים במצב של התקשרות "דמוית דבק" שונאים את היותם כלואים ומשום כך שונאים גם את דמות ההתקשרות. מצב זה אמנם מספק ביטחון אך הוא שנוא משום שהוא מונע את החופש. שיגעון הוא מצב של העדר קוהרנטיות פנימית, אך בהעדר מודעות עצמית לכך, השנאה שהוא מעורר אינה מכוונת אל דפוס ההתקשרות שבו האדם כלוא, אלא אל אובייקט ההתקשרות, אשר נתפס כאחראי למצב הכליאה שלו. לפי קליין (46) העמדה הסכיזופרנואידית הכרחית להבניית ה'אני' וארגון החוויה. מכיוון שהתינוק תלוי בחוויה של האובייקט הטוב על מנת לבסס את תחושת העצמי שלו, הוא חייב להגן על חווייתו מפני רגשות השנאה והזעם שלו הנובעים מתסכולים בלתי נמנעים. בנוסף, על התינוק להגן על ה'אני' שלו גם מהסכנות שמציב בפניו יצר המוות הנמצא בתוכו- סכנת ההתפוררות וההתפרקות. בעמדה הפרנואידית- סכיזואידית התינוק מחלק את התנסויותיו בתפיסתו לשתי קטגוריות על מנת למזער את חרדותיו- הוא מחלק את עולמו ל"טוב" שאותו הוא מנסה לנכס לעצמו ול"רע" ממנו הוא מנסה להיפטר ולהרחיקו מחוצה לו- אל האובייקט שלו. המנגנונים המשמשים את התינוק כדי ליצור עולם דו קוטבי זה הם פיצול, השלכה וחרדה פרנואידית.


סימינגטון (2006) טוען כי דרך אנליזה, האדם נעשה מודע לצורת ההתקשרות שלו, הפרנויה מתמוססת ויש טרנספורמציה הן של האובייקט והן של אופן ההתקשרות. שינוי פנימי באנליסט גורם לשינוי באופי ההתקשרות של הפציינט ובמבנה הפנימי שלו. מודעות היא הסימן שאופן ההתקשרות השתנה מהיותו "דמוי דבק" להיותו סמלי, או מהיותו קונקרטי לייצוגי כאשר יש מרווח של שטח ביניהם שמאפשר פרספקטיבה, כמו במצב של שלישי שנכנס ביחסים שבין הסובייקט לאובייקט. כאשר נכנס שלישי בין הפרנויה לפרטנר שלה, התקשרות דמוית הדבק כבר לא קיימת. אוגדן (94) טבע את המונח ה"שלישי האנליטי" המתאר את הסובייקט החדש שנוצר במקביל לתהליך בו המטופל והאנליטיקאי נוצרים, ומאפשר להם להתקיים בתוכו. האנליטיקאי מעניק חיים לחווית העבר של המטופל על ידי כך שהוא שומע אותה בקולו שלו, חווה אותה כפי שיצר אותה בעצמו, בתוך החוויה שלו בשלישי האנליטי. במקביל, המטופל חווה את העבר שלו כפי שהוא נוצר מחדש בתוך השלישי האנליטי. דרך חווית היצירה המשותפת של המטופל והאנליטיקאי יכול המטופל לראשונה לעשות שינוי מהותי בחוויה שלו, להיות במגע עם חומרים שעד כה לא ניתן היה לחשוב אותם ולהרגיש אותם.


האנליזה מתקדמת כאשר קיימת גם התקשרות סימבולית ולא רק התקשרות דמוית-דבק, כאשר האומניפוטנטיות נמסה ונעלמת. תקופת המעבר הזאת היא גם רגע מסוכן מפני שהאינדיבידואל חש אז חסר תקווה ועלוב, הוא מרגיש 'תולעת' (חסר ביטחון, מלא בושה), שאינו ראוי לחיות, שהוא חסר ערך. זהו הסימן שהפרנויה מתמוססת, כאשר האדם עושה את המעבר מ"להתנהג" את הדברים ל"להרגיש" אותם. רגשות הם חלק הכרחי להיווצרותה של מודעות והם מתעוררים כשחלק מהעצמי מובך באופן פנימי עמוק במקום שיושלך לתוך גוף חיצוני לו. מודעות היא ההיפך משימוש במנגנוני פיצול והשלכה, האדם לוקח בעלות על חלקים שלו.


וילפרד ביון (62) מסביר כי בראשית החיים או האנליזה יש צורך בשני אנשים כדי לחשוב. התינוק משליך לתוך האם (שנמצאת במצב בריא של reverie) את החוויה הרגשית שאינו מסוגל לעבד בעצמו, משום שיכולתו לפונקציית אלפא טרם התפתחה. האם מבצעת עבור התינוק את העבודה הפסיכולוגית הלא- מודעת של חלימת החויה הבלתי נסבלת של התינוק והופכת אותה לזמינה לו , כך שיוכל להפיק ממנה תועלת לחלימת החוויה שלו. אם שאינה מסוגלת להיות זמינה רגשית לתינוק (אם שאינה מסוגלת ל- reverie) מחזירה אליו את מחשבותיו הקשות מנשוא, הנחוות כ"אימה נטולת שם". חוויתו של הילד או התינוק שאימו אינה מסוגלת להכיל את מצבו הרגשי המושלך מופנמת כצורת חשיבה (ליתר דיוק, כהיפוכה של חשיבה) המתאפיינת בהתקפות על עצם התהליך שמיוחסת בו משמעות לחוויה (פונקציית אלפא) ועל החיבורים של מחשבותבתהליך החשיבה והחלימה. 

תומס אוגדן (2004) מוסיף כי בנסיבות פתולוגיות, המיכל עלול להפוך להרסני למוכל, והדבר יביא לצמצום טווח ועומק המחשבות שאדם יכול לחשוב. למשל, המכל עלול לרוקן את החיים מן המוכל, וכך להותיר קליפות ריקות של מה שהיה יכול להפוך למחשבות.

סימינגטון (2006) טוען כי המציאות הרגשית היא יותר מה- reverie של ביון. האם נדרשת להתייחס לתינוק שלה עם תחושה אקטיבית של השתאות על התינוק הזה שיצא לאוויר העולם; זה כולל מבט אחורה וקדימה על העבר ואל העתיד, אל עבר היעוד שלנו הפלנטה הזאת. הפעולה הקונטמפלטיבית הזאת מהווה תמריץ להתקשרות סימבולית. הטראומה היסודית מתרחשת כאשר הפעולה קונטמפלטיבית לא התרחשה. גרין (1983) מדבר על דיכאון אימהי ההופך בבת אחת את האובייקט החי, שהוא מקור החיות של הילד, לדמות מרוחקת, כמעט קפואה. דיכאונה של האם גורם לה להסיר את השקעתה הליבידינלית מן התינוק. התינוק בתגובה ינסה ללא הצלחה להחיות את האם השרויה באבל ונחווית כמתה וכן יחווה חרדות הקשורות באבדן עצמי ובאבדן האם. על פי גרין, מותה הרגשי של האם הורס את היכולת לבנות ייצוגים נפשיים וממיט אשמה על התינוק. ויניקוט (45) מוסיף כי תינוק שלא עמד לרשותו אדם אחד שיאסוף את כל חלקיו יוצא לדרך עם מגבלה במשימת האינטגרציה העצמית שלו.


על פי סימינגטון (2006) הטראומה ממשיכה לחיות בתוך האישיות. זאת טראומה כואבת, אך כפי שביון הדגיש, "כאב שמתנהג" אך לא מוחש.

כל המערכת מתארגנת לפיכך כמערכת משככת כאבים. הטראומה היא ששומרת את המצב השבור במצבו דמוי הג'לי ואת המעטפת – נוקשה. סימינגטון מתייחס לנוכחות של הטראומה הזו באישיות כבאה לידי ביטוי דרך 'אֶלים', קנאה, חמדנות וצרות עין. האלמנטים האלה מחברים דפוס, ותודעתו של האנליסט צריכה לתפוס את המכלול. לראות אומניפוטנציה בלי לראות זאת כהשלמה מפצה של דימוי עצמי מושפל זהו כישלון בהבנה והזוג הזה גם הוא השלמה מפצה לפרנויה והתקשרות דביקה ואת ארבעת אלה יש להבין כטראומה שמונעת חופש. את כל המכלול הזה יש לאחוז באופן רגשי בכל פעם שאלמנטים כאלה עולים על פני השטח. המכלול כולו מומשג כ'טראומה החיה'. כך למעשה התודעה של האנליסט מחזיקה את הפציינט כשלם במקום לראות רק חלק ממנו.

סימינגטון (2006) מסביר את המבנה של שפיות כמעין ביצית אישית שצפה בלב הכאוס ותפקידה הוא לאט לאט לגבש את הג'לי והשברים לאחדות מאורגנת. זאת הפעולה שמושכת את החלקים לאחדות. פעולה היא המלט שמעצב אותנו. אנו מתקיימים רק על פי מידת הפעולה שלנו. חוסר מעש הוא התפרקות, מוות, התפוררות. בפעולה יש לכידות, סולידריות, איחוד. סימינגטון (2004) טוען כי על מנת להפנים את המקור לפעולה רגשית יצירתית, חייבת להיות פנייה לאובייקט. סימינגטון קורא לו ה- lifegiver. זהו אובייקט שונה מהעצמי, אובייקט שהאגו מסוגל לבחור בו. ה- lifegiver הוא אובייקט נפשי מופנם אך חייב להיות במציאות החיצונית אובייקט שניתן להתייחס אליו. הקונספט הזה מתאר יחסים, קשר, חוליה המקשרת בין האובייקט לסובייקט. אי אפשר להיות מקור לפעולה יצירתית אם החלקים השונים בתוכנו אינם מחוברים זה לזה. החלקים מתחילים להתלכד רק אם ה- lifegiver נבחר.

האחדות הנוצרת מהווה את השפיות והיא סובייקטיבית. החסר בסובייקטיביות הוא סימן של המבנה המפורק לשברים של האישיות. על פי אוגדן (89) בעמדה הדכאונית, באופן הסימבוליזציה הנקרא 'יצירת סמלים מובהקת' הסמל מייצג את המסומל ונחווה כשונה ממנו. משמעות סמלית נוצרת ע"י הסובייקט המתווך בין הסמל לבין הדבר שהוא מייצג. ההישג של יצירת סמלים מובהקת מאפשרת לאדם לחוות את עצמו כאדם החושב את מחשבותיו ומרגיש את רגשותיו. כאשר אדם נעשה מסוגל לחוות את עצמו כסובייקט, הוא יכול בה בעת לחוות את האובייקטים שלו כסובייקטים בפני עצמם. זהו עולם של יחסי אובייקט שלמים, שיש בו המשכיות החוויה של העצמי ושל האחר, יש בו היסטוריות שמאפשרת לעבר להמשיך להתקיים בחוויה הפנימית ומאפשרת התאבלות על מה שהאדם קיווה שיהיה, אך איננו. הקשר של אדם להיסטוריה שיצר באופן פרשני הוא מימד חשוב של סובייקטיביות, בלעדיה חווית ה'היות אני' מורגשת כשרירותית, לא יציבה ולא ממשית.

בעמדה הפרנואידית- סכיזואידית  אין למעשה כל רווח בין הסמל למסומל: השניים שווי ערך מבחינה רגשית. אופן זה של סימבוליזציה, המכונה 'משוואה סימבולית', מעורר צורה דו מימדית של חוויה, שכל דבר בה הוא מה שהוא. כמעט אין סובייקט מפרש, שיתווך בין מה שנתפס (הן חיצוני והן פנימי) לבין מחשבותיו או רגשותיו של אדם לגבי מה שהוא תופס. בהעדר יכולת לתווך בין עצמך לבין החוויה שלך, נוצרת רק צורה מוגבלת של סובייקטיביות.

קיראו על גישת יחסי אובייקט בטיפול פסיכולוגי

קיראו על חרדה ורמות הארגון של האישיות - אוטו קרנברג

מהו טיפול התייחסותי ?

 

 

רשימת מקורות

אוגדן, ת.ה (1989). הקצה הפרימיטיבי של החוויה . תל אביב: עם עובד, 2010.

אוגדן, ת.ה (1994). השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות. על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.

אוגדן, ת.ה (2004). על החזקה והכלה, הוויה וחלימה. על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.

ביון, ו.ר (1959). התקפות על חיבורים. במחשבה שנייה. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.

ביון, ו.ר. (1962). ללמוד מן הנסיון. תל אביב: תולעת ספרים, 2004.

גרין, א. (1983). האם המתה. תל אביב: תולעת ספרים, 2007.

ויניקוט, ד.ו (1945). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1951). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995.

ויניקוט, ד.ו (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995.

קליין, מ. (1946). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך י' דורבן (עורך), מלאני קליין- כתבים נבחרים. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.

Symington, N. (2004). Narcissism. London: Karnak Books.

Symington, N. (2006). Sanity and madness. In: International Journal of Psycho-Analysis, Aug 2006, 87 (4), 1059-1068.

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר