והימים ימי קורונה | שיראל בוטבול, פסיכולוגית קלינית מומחית

FOMO

בידוד.

על האדם להתכנס, להתבודד, שלא יבוא חלילה במגע. בימי ההסגר, ההרגלים החברתיים שלנו עוברים שינוי ומתמעטים.

לצד המצוקה והבדידות שמתלוות כמעט באופן הכרחי לשינוי הזה, אני שומעת סביבי כל מיני אמירות על איזשהי הקלה ורגיעה מסוימת ועל כך שהרעשים מתנקים.

אני לא יודעת אבל....

בימים שלפני הבידוד לא היה לי רועש, היה לי די נעים. והאם מה שאני מרגישה עכשיו, זה נחשב שקט ורגיעה?

בעודי סגורה בבית, כשאין למחשבות לאן לברוח, עברה בי מחשבה שזיעזעה אותי לרגע. פתאום קלטתי שהידיעה הזאת שלא רק אני כלואה בבית, אלא כולם כלואים כמוני בבית- ממש מרגיעה אותי.

וואו. רגע. בעצם כרגע אבחנתי את עצמי ב-Fomo ...?

אז FOMO , Fear of Missing Out , הוא מונח חדש יחסית, המתייחס לתחושות חוסר-נוחות וחרדה, שנחוות לעיתים בעוצמה גבוהה, ונגרמות מעיסוק מוגבר בחשש שאנשים אחרים חווים חוויה מספקת בלעדינו. היבט נוסף של FOMO הוא עיסוק בטיבן של הבחירות שלנו ובהחמצות שחווינו בעקבות בחירות אלו שבחרנו.

בשיטוטים הפנימיים שלי, התחלתי לתהות כמה משמעות יש ל- FOMO בחיים החברתיים שלנו. למרות שאני לא מחשיבה את עצמי כ"פומואית" גדולה, עדיין מרגיעה אותי הידיעה שאין התרחשות חברתית שאני מחמיצה בימי הקורונה.

אני שמה לב שההרגלים החברתיים שלנו, שהתרגלנו לחשוב עליהם כאל צרכים הכרחיים-  יציאה עם חברים, ארוחת שישי ועוד בירה על הדרך- אפשר לנסות ולוותר על חלק מהם. אולי אפשר לשהות רגע במבצר הכפוי הזה ולתת מקום לצרכים ולרצונות שלנו לנבוט מעצמם, עם קצת פחות הרגלים. לי לפחות, נראה שהדברים הם לא ממש כמו שחשבתי. שהרבה פעמים המפגשים החברתיים שאני מייצרת לעצמי הם סוג של רעש, שלפעמים מונע רק מעצם הידיעה שיש משהו בחוץ שקורה ואני חייבת להיות חלק ממנו. 

FOMO , בקיצור.

פנים וחוץ

בשנים האחרונות אני עסוקה במעבריות בין הבית שלי שהוא המרחב המוגן הפשוט ונטול הדרישות- לבין החיכוך שלי עם החוץ- עם מעגלים חברתיים שונים, עם מטופלים ועם ההתקדמות והתפתחות בחיים האישיים ובקריירה. בתקופות מסוימות אני מרגישה שהחיכוך עם החוץ ועם הדרישות הנלוות לו - סוגרים עלי, ובתקופות אחרות אני מרגישה שדווקא הבית וההתכנסות הם אלו שחונקים. בתקופה הזאת של הבידוד, משהו בפרופורציות הרגילות של בית וחוץ-משתנה, מקצב הפנים והחוץ מתערער. בית. בית. בית. הצצה החוצה. ושוב בית.

אנחנו בשנים כאלו, עמוסות ודחוסות. בתוך עולם שיש לו קצב מסחרר, עסוקים במרדף ובנייה של החיים: מקצוע, משפחה, קריירה, מימוש, עצמאות כלכלית, חלומות וחופש. לפעמים, בתוך ימים של טירוף והתרוצצות אני מבקשת לעצמי יותר בית, יותר שקט. אני מרגישה שמספיקים לי הדברים הבסיסיים של החיים (אפשר עוד להתווכח מה זה בדיוק אומר) אבל אני יודעת להגיד שאני רוצה קצב אחר, פחות מערבי בבקשה.

מידי פעם, כאשר מזדמנים לי ימים כאלו  בהם אני נמצאת בין קירות ביתי, אני מרגישה שכשאני לעצמי בביתי- זה לגמרי בסדר, לגמרי מספיק. הבית נהיה מבצר, וכל מה שבחוץ, קצת מיותר. ההרגשה הזו שכשאני בבית החוץ נעלם ואני בכלל לא רוצה לנוע לעברו היא הרגשה מטלטלת. הבית נהיה בולען, והמוות רובץ ומתערסל לו, יחד איתי, בין קירותיו.  איך זה שכשאני לעצמי בביתי לבדי- אני שוקעת כל כך? איך זה שברגע אחד, קצת ארוך מהרגיל בבית, אני שוכחת את שרציתי כל כך הרבה?

מטרידה אותי המחשבה שכשאני לא בחיכוך עם העולם, הרצונות שלי משתנים לגמרי. ואם אני הולכת צעד אחד קדימה- הרצונות האלו, שנדלקים ומופעלים רק בחיכוך עם אחרים ועם הבחוץ- אולי הם בעצם לא כל כך אני?. קצת מפחיד לגלות שבאותנטיות שלי יש  יותר מן המוות מאשר מן התשוקה והחיים.

ובימים, ימי קורונה הם, המחשבות האלו צצות שוב אך ממקום קצת אחר. משהו בין הפנים והחוץ פחות קוטבי. אולי, אולי זה לא כל כך נורא שהתשוקה נדלקת רק בחיכוך עם אנשים ועם החוץ. אולי בעצם, החוץ הוא זה שמחזיק עבורינו את ההידלקות, את הרצון ואת ההנעה וזה בסדר שההיכללות של כל אחד בתוך החברה, היא המחוללת את הרצונות- כי כאלו אנחנו, אנשים חברתיים ויחסיים מאד. אולי המוות של הלבד הוא לא פחות אותנטי מהתשוקה שנדלקת בחיכוך עם אחרים.

עלה תאנה

כל המחשבות, שבימי הקורונה רצות באוטוסטרדה אינטנסיבית, מניצות תחת הדבר המרכזי שלתחושתי מתרחש, תחת המרווח הזה שנוצר בו מתערער מעטה היציבות של החיים כפי שאנחנו מכירים אותם עד כה ועל סמך זה אנחנו בטוחים ובונים את עצמינו כלפי העתיד.

ההרגשה הבסיסית שיהיה מי שידאג לנו, שהחיים שלנו לא יכולים באמת באמת להתערער ולהשתנות- מתגלה כאשליה.

ברגע אחד, נחשפת השבריריות של מה שדמינו כיציב מכל.

אנחנו מבינים כי ערומים אנחנו. ערומים מביטחונות וידיעות וכיסויים. ערומים, ולעיתים גם קצת מדממים מהתגלית הזאת.

יש משהו פוצע בהבנה שהעיסוק האינסופי והמרדף הם אולי אשליה. 

אבל יש בערום הזה גם משהו מרגש. יש חיות ויש חדש ולא מוכר, ואולי איזה שהיא הזדמנות להכיר את ההנחות שמלוות אותנו ומקיימות אותנו כפי שאנחנו.

וגם סתם מרווח נשימה- אם מצליחים להרגיע את החרדה...

טור אישי של שיראל בוטבול,

 פסיכולוגית, סיימה 3 שנות התמחות מרפאתית

בפסיכולוגיה קלינית במכון טמיר,

מטפלת אונליין ופנים אל פנים