שני, 26 דצמבר 2016 12:58

אלא לראותם בלבד | פוסט מיוחד לחנוכה - יעל שחר

דרג פריט זה
(6 הצבעות)

אלא לראותם בלבד

 

"הנרות הללו שאנו מדליקים...אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"

Hanukkah

יש משהו מעניין בדרך שבה החיים מובילים אותנו למקצוע ולעיסוק של חיינו. חלקינו בחרנו להיות מטפלים מתוך מודעות ועבודת התפתחות אישית, וחלקינו אולי בחרנו במקצוע בעקבות כמיהה נסתרת או גלויה למצוא תשובה לקיומינו.

אני לא חושבת שאי פעם בחרתי באופן מודע ובוגר להיות מטפלת.

איכשהו מצאתי את עצמי במסלול הזה מתוך בחירה של ילדה צעירה בחו"ל שרק חיפשה דרך להבין את הדבר החסר הגיון כל כך שנקרא חיים. אפשר לומר שהמקצוע בחר בי ומצידי אני די מהר צללתי לתוכו. אהבתי את עבודת הבילוש, את המתח, האימה והרטט של הלא נודע. נמשכתי אל האופל שמגיע עם הסיפורי חיים של האנשים, הסתקרנתי מהצבעים השונים שנשפכו בתוכי כשהם מותירים אותי כבתערובת של צבע אחר ולא מוכר כל פעם מחדש.

חדורת מטרה הייתי צוללת, מתפלשת בבוץ ונמשכת אל מעמקי הביצה. לא ידעתי אחרת. כל סיפור וכל מפגש התערבב בתוכי. הייתי נכנסת אל חדר הטיפולים ויוצאת עם גוף כואב או חסר תחושה, עם נפש מדממת או כשהיא בשלבי איחוי. הייתי יוצאת עם עור סדוק או פצוע. בעיקר כי לא ידעתי אחרת. הרגשתי את הקריאה עם כל מטופל להכנס פנימה לתוכי. בתחילה חשבתי שזה חלק מהתפקיד, מהמקצועיות של 'לשאת את האחר בתוכי'. לאט, ואולי לאט מידי, התחלתי להבין שאני זקוקה לזה כמו מכור להירואין. אני זקוקה לכל הכאב הזה כדי להתפלש בתוכו כל פעם עוד קצת עד שאצליח לגעת בלב ליבו של ההוויה. עד שאצליח סוף סוף להבין את הפשר לכל הקיומיות הזאת. לצערי אף פעם לא הצלחתי להגיע לשם.

ואז הגיעה נקודת השבירה. כנראה שיש גבול למה שלב, עיניים וקרביים יכולים לשאת. פתאום גיליתי שהעבודה הזו גם מכלה אותי. לצד זאת שלעיתים היא מטעינה אותי ברגשות עילאיים של סיפוק, ושל רגעי חסד בהצלת האחר, ולצד הלב שמתרחב לו במפגש כנה ואנושי שמחייה, לצד כל אלה אני מתכלה. אני מתפוררת. אני מרגישה איך הנרות דועכים בתוכי.

האש שבערה בי מתוך שליחות  והובילה אותי להרפתקאותיה של הנפש, מתעמעמת. בימים אלו אני מרגישה במעין 'חשב מסלול מחדש'. לא בטוחה פתאום כי הבחירה שלי נכונה ומדויקת עבורי. העשייה הטיפולית שהרגישה לי כמו בבית פתאום מרגישה לי חורקת ולא ממש ברורה, ויותר מכל היא מרגישה לי כמו מסע הצלה (של מי אבל? שלי? של המטופלים? ואולי של החיים בכלל...?)  

והנה שוב חנוכה.

ותוך כדי מבט מרצד בחנוכיה של הבית ממול, אני מבינה פתאום שאולי בעצם לא הבנתי כלום. ש'הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד'.

שאולי דווקא העשייה המאירה והמחייה (אולי) אינה בהתפלשות ובצלילה פנימה אל קו האש כדי למצוא ניצולים, אלא דווקא בעדינות שצומחת מתוך התבוננות שאינה מנסה להחיות או להמית, לא מנסה להציל או לקיים. עדות אנושית לסבל הקיומי של זה שמולי, ההסכמה להינגע ולהיפגש אך מבלי להשתמש בהם לצורך ההתפלשות העצמית שלי בדמי.

אלא לראותם בלבד, בעין חדה ובלב חומל.

 

 

 

יעל שחר, חנוכה 2016

 

 

הבלוג של יעל שחר

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר