מכון טמיר לפסיכותרפיה
ד"ר נפתלי הלברשטאט,
מכון י.נ.ר. בירושלים
ראיון עם מנהל תכנית ההכשרה ל-CBT
מראיינת:
מור צח מוכתר,
MA בפסיכולוגיה חינוכית
ד"ר נפתלי הלברשטאט שלום, ספר לי על עצמך
אני יליד ארה"ב, עליתי ארצה ב-1977. את התואר הראשון עשיתי בארה"ב, ואת התואר השני והתואר השלישי עשיתי כאן באוניברסיטה העברית.
התואר השני היה בפסיכולוגיה חינוכית והשלישי היה בפסיכולוגיה קוגניטיבית*.
אחרי סיום הדוקטורט עבדתי בג'וינט במשך 15 שנה. בשנים האחרונות שלי בג'וינט נכנסתי לתחום של מענה לטראומה וזה למעשה היווה את החזרה שלי גם לעשייה הקלינית.
כפסיכולוג בירושלים, עסקתי בנושא של פסיכו-טראומה גם ברמה הארגונית במאקרו וזה האיץ אותי לחזור לעסוק בו כמטפל.
עשיתי את קורס ההכשרה ל-CBT בבית חולים הדסה, לאחר מכן סיימתי קורס הסמכה להדרכת CBT.
בדרך הוכשרתי בקורסים ספציפיים יותר בטיפול, כמו טיפול בחשיפה ממשוכת (PE), בו הוכשרתי על ידי פרופ' עדנה פואה, הן כמטפל ואחר כך גם כמדריך בשיטת החשיפה הממושכת.
בהמשך, התמחיתי ב (TF-CBT ( Trauma-Focused Cognitive Behavioral Therapy לעבודה טיפולית עם ילדים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית, בטיפול EMDR ועוד.
לאחר מכן יצאתי מ'עולם המלכ"רים' ולמשך מספר שנים ניהלתי את העמותה, מרכז הכשרה במיומנויות גוף ונפש, שמכשירה אנשי מקצוע לעבוד עם מרכיב של מיומנויות גוף ונפש בתוך גישה זו. אני עדיין משלב מיומנויות אלה בעבודה הקלינית שלי היום.
כיום נהוג לדבר על קשיבות או mindfulness, כשהוא משולב עם CBT.
עם השנים נהייתי יותר ויותר מטפל ולאחר מכן מדריך, ובמקביל ללימודים בהדסה גם טיפלתי והייתי מעורב במחקרים במרכז הרפואי.
כיום אני מעורב גם במחקר של שימוש ב-MDMA בטיפול בטראומה במרכז הפסיכיאטרי באר יעקב.
המחקר מנוהל ע"י ארגון אמריקאי שנקרא MAPS, אשר מקיים מחקרים במספר מקומות בעולם. אנחנו מטפלים שם במתמודדים שהטיפול הסטנדרטי ב-PTSD לא עזר להם. המחקר מוכר גם על ידי משרדי הבריאות של שתי המדינות - האמריקאי וגם הישראלי.
אשמח אם תפרט על המחקר בטיפול ב-PTSD באמצעות MDMA (אקסטזי)
הפרעת דחק פוסט טראומטית מתוחזקת בעיקר באמצעות מנגנון של הימנעות. אותה הימנעות מתבטאת בהתרחקות מהטראומה ובמצבים שמתקשרים אליה בתפיסה של הסובל ממנה.
לעיתים גירויים בהווה מייצגים סכנה אמיתית אבל ברוב המקרים הערכת הסכנה מוגזמת.
לעיתים הגירויים הם אסיציאטיביים בלבד ואין בהם כל סכנה.
לדוגמא, מישהו יכול להימנע מצבע מסוים כי הוא לבש את החולצה עם הצבע הזה בזמן האירוע הטראומטי.
במקרה כזה ברור שהצבע אינו מסוכן אבל מציק מאוד לאדם שעבר את הטראומה כי הוא מעורר את הזיכרון הקשה.
האדם נמנע מהיזכרות בזיכרון הטראומטי וכך גם לא מעבד אותו מה שמבחין בין זיכרון כזה לזיכרונות אחרים.
כלומר, מדובר בזיכרון רע אומנם, אבל זיכרון רע שיש לו את המקום שלו וכאשר הוא ירצה לגשת לזיכרון הוא יוכל להוציא אותו וכאשר לא - הוא "ישב" שם בשקט ולא פולש לתודעה באופן ספונטני ולא רצוי.
בתגובה טראומטית, חלקיקי הזיכרון פולשים לתודעה, בהיותם לא מעובדים ומאוד חלקיים. זיכרון הטראומה אינו מעובד ולא מאורגן לכדי נרטיב עם התחלה, אמצע וסוף.
טיפולי CBT בטראומה, בין שיש בהם דגש רב יותר על ההיבט הקוגניטיבי או על ההיבט התנהגותי, נשענים לרוב על שני דברים:
בניית הנרטיב - לבנות את הספור: התחלה, אמצע וסוף
חשיפה לגירויים המעוררים פחד - חשיפה עובדת על ידי תהליך שנקרא הביטואציה, התרגלות שמאפשרת להתקרב לגירויים מעלי חרדה. על ידי חשיפה הולכת ונשנית החרדה פוחתת. כדוגמא להתרגלות כזאת, אני יכול לראות סרט אימה פעם אחת וזה מאוד מפחיד, אבל אחרי הפעם ה-20 שאצפה באותו הסרט הוא כבר לא יפחיד ואפילו עשוי להצחיק. כך, אותו זיכרון שכה נמנענו מהיזכרות בו הופך להיות עוד זיכרון רגיל במוחנו.
בטיפול בטראומה המשלבMDMA, התרופה משפיע על החלק של המוח הנקרא האמיגדלה.
החלק הזה הוא מערכת האזעקה של המוח וכאשר אני נמצא במצב של סכנה, או מה שאני תופס כסכנה, האמיגדלה קופצת ואומרת - "ווהו, אתה בסכנה, תיקח את כל האמצעים הדרושים כדי להתכונן להתמודד עם הסכנה", בתגובה שנקראת "תגובת לחימה או בריחה" – שבה הגוף מתגייס מיידית, הן פיזיולוגית והן קוגניטיבית. ה-MDMA, כפי הנראה, מרגיע את האמיגדלה, שמונעת גישה לחלקיקי הזכרון הטראומטי.
לכן, כאשר אני תחת ההשפעה של MDMA אני יכול לגעת באותם חלקיקי זכרון של הטראומה, לעבד אותם ולהשלים את הסיפור השלם וכך להעביר את הזכרון הטראומטי לזכרון נורמטיבי – אם כי עדיין לא נעים.יש להדגיש כי אין קשר בין לימודי ה-CBT בי.נ.ר לבין המחקר הנוכחי, שנעשה אך ורק במסגרת בית החולים באר יעקב ותחת השגחה פסיכיאטרית.
ספר לי על תכנית ההכשרה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי שאתה מנהל במכון י.נ.ר. בירושלים
מכון י.נ.ר בגבעת שאול בירושלים הוא מכון שמשרת בעיקר אוכלוסיה דתית עד חרדית. הקורס להכשרה לטיפול CBT הוא קורס המוכר על ידי איט"ה ותחת השגחה מלאה של איט"ה. כל שנה אנחנו מגישים מחדש את תכנית הלימודים, רשימת הקריאה, וכו' ופועלים על פי דרישות איט"ה.
יש כרגע שני מורים עיקריים: זה ד"ר אהוד רהט ואני, ולצידנו אנחנו מזמינים מרצים נוספים לנושאים ספציפיים.
מורה נוסף הוא ד"ר עודד בן הרוש, אחד המומחים המוכרים בארץ בתחום של OCD. הקורס מורכב מכמה מרכיבים:
יש כמובן את ההרצאות הפרונטאליות, יש תרגול ויש את המרכיב של ההדרכה. החל מבערך חצי שנה בתוך התהליך הזה הסטודנטים מתחילים הדרכה על מקרים שהם מטפלים בהם והם יכולים לקבל הדרכה מכל מדריך המוכר על ידי איט"ה.
מה הם הקריטריונים לקבלה לתכנית ההכשרה?
אני לא רוצה לצטט קריטריונים בצורה לא מדויקת.
הקריטריונים הנדרשים כדי להיות חבר באיט"ה מופיעים באתר העמותה.
מהם היתרונות שהבוגרים יוצאים איתם מתכנית ההכשרה ל-CBT במכון י.נ.ר?
קודם כל, יתרון מרכזי הוא האופציה ללמוד לטפל בשיטה פסיכותרפית שהיא ללא ספק בין המובילות בטיפולים הפסיכולוגיים בעולם.
הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי כל כך נוכח כיום בעיקר בגלל היעילות המוכחת שלו.
לעומת טיפולים ארוכי טווח, CBT מאפשר תהליכים טיפוליים ממוקדים ובמקרים רבים קצרים יותר.
לכן, במיוחד באווירה של הרפורמה בבריאות הנפש, שמעלה את ההסתכלות על יעילותם של הטיפולים השונים, CBT מהווה לא רק טיפול עם אחוזי הצלחה ניכרים אלא גם מוכח כטיפול יעיל.
יתרון נוסף הוא החיבור לקהילה מקצועית שמאפשרת להתעדכן בחידושים וממצאים חדשים כל הזמן - הלמידה היא עסק לכל החיים, אנחנו לעולם לא מפסיקים ללמוד משום שכל הזמן יש חידושים ועדכונים חדשים המתבססים על מחקרים חדשים.
כשאתה חבר בקהילה מקצועית, קל יותר להתעדכן בהתפתחויות.
כך למשל, אם בעבר CBT היה בעבר טיפול שהותאם לאוכלוסיות עם הפרעות ספציפיות, כמו הפרעות חרדה ודיכאון,
היום, לאור מחקרים רבים, מבינים את החשיבות והיעילות של הטיפול לאוכלוסיות רבות עם בעיות מגוונות.
מהי פסיכולוגיה קוגניטיבית?
פסיכולוגים קוגניטיביים מפענחים, מודדים, חוקרים ומנתחים את האופן בו בני אדם חושבים, בייחוד בתחומים יישומיים ומעניינים כמו קבלת החלטות, הטיות חשיבתיות, תהליכים מנטליים ופתרון בעיות.
חוקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מתעניינים באופן בו המוח מקודד, מאחסן, מעבד, לומד, אוגר, מזהה, שולף ומשתמש במידע שאגור בו. פסיכולוגים קוגניטיביים ניתן למצוא במגוון ארגונים, בעיקר במעבדות מחקר באוניברסיטאות ובבתי חולים וסוכנויות ממשלתיות.לעתים קרובות הם בוחרים להתמחות בתחום מסוים, למשל זיכרון, פיתוח שפה, למידה, או קשב.
