אבל, אובדן ואפיזודה דיכאונית מאג'ורית | הבדלים לפי DSM-5-TR

אבל, אובדן

ואפיזודה דיכאונית

מאג'ורית

התייחסות למצבי אבל ניתן למצוא במגדיר האבחוני הפסיכיאטרי (DSM-5-TR).

לפי DSM-5, תגובות לאובדן משמעותי (כגון שכול, חורבן כלכלי, אובדנים כתוצאה מאסון טבע, מחלה רפואית רצינית או נכות), עלולות לכלול תחושות של עצב רב עוצמה, רומינציות סביב האובדן, נדודי שינה, אובדן תיאבון, אובדן משקל.

תגובות אלה דומות לתגובות של אפיזודה דיכאונית.

ב–DSM-5 נטען שלמרות שחלק מהתגובות הללו יכולות להיות מובנות או מותאמות לאובדן, מומלץ לשקול את קיומה של אפיזודה דיכאונית בנוסף לתגובה הנורמאלית לאובדן המשמעותי. המלצה זאת תובעת, באופן בלתי נמנע, שימוש בשיפוט קליני, המבוסס על ההיסטוריה של המטופל ועל הנורמות התרבותיות של ביטוי של לחץ בהקשר של אובדן.

ב-DSM-5 גם בוטל הסעיף שבעבר הוציא את החודשיים הראשונים אחרי אובדן של אדם קרוב מאבחנה של אפיזודה דיכאונית מאג'ורית.

כלומר, עד מאי 2013 (הוצאת המהדורה החדשה) לא היה ניתן לאבחן אדם שאיבד קרוב משפחה כסובל מהפרעה זו למשך החודשיים הראשונים אחרי אובדנו, מתוך הנחה שבתקופה זו לא ניתן להבדיל באופן ברור בין אבל ועצב קשים לבין דפוס פתולוגי.

מעתה ניתנת הסמכות לעשות כך לאיש בריאות הנפש, ובמידת הצורך לרשום לאדם המאובחן תרופות אנטי-דיכאוניות.

הסיבות לביטול הסעיף שצוין לעיל כוללות הכרה בכך ששכול הוא גורם לחץ פסיכולוגי חמור, שיכול להאיץ התפרצות של אפיזודה דיכאונית מאג'ורית בקרב אנשים פגיעים, בדרך כלל מיד לאחר האובדן, ועלול להוסיף סיכון נוסף לסובלים, לתחושות של חוסר ערך, מחשבות על אובדנות, בריאות רפואית דלה יותר ותפקוד בין אישי ותעסוקתי גרוע יותר.

לפי ה-DSM-5 זה גם היה קריטי להסיר את ההשתמעות של הסעיף ששכול בדרך כלל נמשך רק חודשיים, כשגם רופאים וגם יועצים, העוסקים באבל, מכירים בכך שמשכו הוא בדרך כלל 1-2 שנים.

ה-DSM-5 מציין מספר תסמינים שאמורים להבדיל בין אבל לאפיזודה דיכאונית מאג'ורית (MDE).

לפי ה – DSM-5 ההשפעה הניכרת של אבל מתבטאת בתחושה של ריקנות ואובדן, בזמן שב – MDE הדבר מתבטא במצב רוח דכאוני תמידי וחוסר יכולת לצפות לאושר או הנאה.

דכדוך באבל יורד בעוצמתו במהלך ימים עד שבועות ומתרחש בגלים (הדבר ידוע בשם "כאב חד/עז של האבל").

הגלים הללו נוטים להיות קשורים במחשבות או בזיכרונות על הנפטר.

מצב הרוח הדיכאוני ב – MDE הוא יותר עיקש ולא קשור למחשבות או טרדות ספציפיות.

הכאב של האבל עשוי להיות מלווה ברגשות חיוביים והומור, שלא אופייניים לחוסר השמחה והאומללות האופייניים ל– MDE.

בנוסף, באבל ניתן לראות בדרך כלל עיסוק יתר במחשבות ובזיכרונות של הנפטר יותר מאשר ביקורת עצמית או רומינציות פסימיסטיות, שאופייניות ל – MDE.

באבל הערך העצמי בדרך כלל נשמר, בעוד שב – MDE תחושות של חוסר ערך ואפסיות הן שכיחות.

אם לאדם האבל יש מחשבות שליליות על עצמו, הן בדרך כלל מתייחסות ל"כישלונות" שלו ביחסים עם הנפטר (לא ביקר את הנפטר לעיתים קרובות, לא אמר לנפטר עד כמה היה אהוב).

אם האדם האבל חושב על מותו שלו, המחשבות הללו בדרך כלל מתמקדות בנפטר ובאפשרות להצטרך אליו.

בניגוד לכך, ב – MDE המחשבות על מוות נובעות מרגשות חוסר ערך של האדם, תחושה שהוא לא ראוי לחיים, או לא מסוגל להתמודד עם הכאב של הדיכאון.

מתי תהליך אבל נורמלי הופך להיות אבל פתולוגי? <

על דיכאון בקרב חיילים משוחררים מצה"ל <

עדכון אחרון:

28 במאי 2022 

כתיבה:

ד״ר מירב שחר - עייש,

פסיכותרפיסטית קוגניטיבית - התנהגותית בחיפה,

יחד עם מומחי מכון טמיר